אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר ק': "תורה שבכתב ותורה שבעל פה"

מאמר ק': "תורה שבכתב ותורה שבעל פה"

שיחה מ-07.11.06

"תורה שבכתב הוא בחינת אתערותא דלעילא. ותורה שבעל פה הוא אתערותא דלתתא. ושניהם יחד נקרא בחינת "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי".

כי עיקר עבודה שייך דוקא במקום שיש התנגדות. ונקרא עלמא, מלשון העלם. שאז, בזמן ההעלם, יש התנגדות, ואז שייך מקום עבודה. וזה סוד מאמר חז"ל "שיתא אלפי שני עלמא וחד חרוב". היינו, שיחרב ההעלמא, ואז אין כבר עבודה. אלא הקב"ה עושה לו כנפים, שזהו בחינת כיסוים, בכדי שיהיה לו עבודה."

האדם מתחיל את העבודה שלו, את הקיום בכלל, את החיים, את ההרגשה, בעולם הזה. הוא מגלה את עצמו חי וקיים, עם התכונות שבו, בכל התנאים הסביבתיים שישנם. בהם הוא מתקיים, ובהם הוא משתדל להטיב את מצבו. אבל לאט לאט הוא מגלה שזה בלתי אפשרי. הוא מגלה מצד אחד, שאין לו אפשרות למלא את עצמו, להגיע למילוי הרצונות שכל הזמן מתגברים וגדלים בו. ומצד שני מתעוררת בו הנקודה שבלב, היינו, אותו רצון למשהו, שאיננו יודע עדיין מהו, רצון למה. אלא רק מרגיש שרוצה משהו, שאין בעולם הזה.

בנוסף לזה שרואה כבר, שאיננו יכול למלא את עצמו על ידי תענוגים דעולם הזה, עוד מתגלה בו רצון למשהו שלא נמצא בעולם הזה. ונמצא במצב של ריקנות, מיואש שלא יכול למצוא מילוי לעצמו. וכך מתגלה לו ההסתרה. שיש מקור כלשהו למילוי, להרגיש את עצמו יותר טוב, להבין, להרגיש ולהתפעל ממשהו. אבל המשהו הזה נסתר ממנו. ואז הוא משתוקק להשיג אותו נסתר. ומאותה הרגשת הסתרה שמשהו נסתר ממנו, שאליה דוחפים אותו ה"נקודה שבלב", והרגשת הריקנות מהעולם הזה, הוא מתחיל את התנועה שלו כאדם.

אמנם הוא עוד לא יודע שהתחיל לבנות את עצמו כאדם. כי רוצה לממש את הריקנות שמרגיש, למלא אותו רצון ריקני כמקודם, באותם אמצעים, באותה שיטה של "היכן למצוא מה שימלא אותי?". אבל אותה צורה טבעית מביאה אותו לשיטת הקבלה. הנקודה שבלב, היא שמביאה אותו למקום, לאמצעי, היינו, לספר קבלה, למסך הטלוויזיה או לאתר האינטרנט, למורה או חבר, שמהם הוא מקבל כיוון ברור יותר מה יכול להטיב לו. ואז על ידי קריאה ושמיעה הוא מגיע עד להבנה, שיש משהו נסתר ממנו, שאם יגלה אותו יהיה לו טוב, וממשיך בכיוון הזה.

זאת אומרת, בתחילה מרגיש את עצמו ריקן. אחר כך מתחיל להרגיש את עצמו לא רק כריק, אלא שיש לו טענה למה הוא ריק, למה הוא לא יכול להגיע למילוי. כי להגיע למילוי הוא צריך להיות בהכנה מיוחדת הנקראת "השוואת הצורה למילוי". להיות דומה במשהו, קרוב במשהו למילוי, ואז יוכל למלא את עצמו. זאת אומרת, הוא כבר מתחיל להרגיש, לא רק שקיים מקור למלא את עצמו, אלא שיש סיבה לכך, למה הוא לא מסוגל למלא את עצמו. ואז הוא מגלה, שהוא חולה. ואומרים לו כל הספרים וסופרים והחברים, שהמחלה שלו היא נקראת "אהבה עצמית".

בהתחלה הוא לא מבין, וחושב שאין זה חשוב. אלא החשוב הוא להכיר ולהשיג, כמו בכל התהליכים הקודמים של חייו. עד שמתגלה לו בלית ברירה, שהוא חייב לשנות את עצמו. אבל לוקח לו זמן רב להגיע להכרה הזאת. כמו בכל תרופה שנוטלים למחלה. עובר זמן השהיה עד שהאדם מתחיל להגיב לתרופה ולהבריא מהמחלה. אלא במקרה הזה המחלה עדיין נסתרת, עד שהאדם מתחיל לגלות ולהסכים עם זה, שהוא חולה באהבה עצמית. שכדי להגיע למילוי, לחיים בריאים, טובים ויפים, עליו לרפא את עצמו. והתרופה היא "לימוד תורה", שימוש בחכמת הקבלה.

כל אדם שמגלה את עצמו כחולה, כרע, הוא זקוק לתרופה הזאת של התורה, כמו שכתוב: "ולכל בשרו מרפא". לא חשוב מי הוא ומה הוא, ובאיזה מצב הוא, אם אנוש או לא, בכל מצב ומצב, התורה מגלה לו תחילה את המחלה עצמה, קובעת את הדיאגנוזה הנכונה למחלה, ולאחר מכן מראה לו במדויק את דרכי הריפוי. אבל הכל בהתאם לעד כמה האדם עצמו מרגיש חולה, ו"גורר" את עצמו לרופא. זאת אומרת, מגלה אך ורק בכוח העליון, בבורא, את הרופא שיכול לרפא אותו, על ידי התורה. כי דרכה נגלה הקשר בין האדם ל"רופא", לבורא.

הקשר הזה הוא כוח האור, שמגלה לאדם בדיוק במה הוא חולה. ואז האדם רוצה להיות בריא. ובהתאם לרצון שלו להיות בריא, הרופא יכול לתת תרופה למחלתו, או האדם עצמו יכול לדרוש, למשוך ולקבל את התרופה. אבל האדם דורש תרופה ולוקח אותה, בהתאם לעד כמה שמגלה את מחלתו. זאת אומרת, "תורה" נקרא מה שהאדם מגלה בעצמו כאמצעי לתיקונו. ותיקון הוא כלול משני שלבים:

שלב א' - גילוי המחלה.

שלב ב' - ריפוי המחלה.

השלב של זיהוי המחלה, רואים גם בעולמנו שהוא איננו פשוט. קשה לאדם להכיר בכך שמקננת בו מחלה. הוא בטוח שמצבו נורמאלי, ועוד מעט הכל יעבור, ויוכל לחזור להרגליו כמקודם. עד שגוברת בו המחלה, ובלית ברירה האדם מסכים שהוא חולה. אולי עוד לא מסכים עם הדיאגנוזה, ולוקח זמן עד שמסכים עימה. ואולי עוד לא מסכים עם אמצעי הריפוי. אבל מאין ברירה הוא לאט לאט מסכים. תחילה הוא חושב להבריא על ידי איזה תה, אחר כך מבין שעדיף לקחת תרופה, ולבסוף רואה שאין ברירה, אלא חייבים לעבור דווקא ניתוח, ואין מה לעשות. אבל שלב הריפוי תלוי במידת גילוי המחלה.

הרופא ישנו והתרופה ישנה. אבל הטיפול שלהם פועל על האדם, רק לפי מידת הרצון שלו להשתמש ברופא ובתרופה. עד כמה הוא מוכן להכיר את המחלה ולרפא אותה. האדם הוא שקובע את כל תהליך הריפוי שלו. כי בריפוי המחלה ישנה דרך "בעתו", אם האדם מתעקש ומחכה עד שהמחלה תתפשטנה בכל איברי גופו, ומגיע למצב אנוש של סכנת חיים. וישנה אפשרות לגילוי מוקדם של המחלה, ב"אחישנו", על ידי מיכשור מתאים, כמו שמגלים מחלה בצילומי רטנגן או בבדיקות למיניהן, בלי צורך להגיע להתפרצות ממשית של המחלה. אלא מקודם לזהות שמתפתחת מחלה, ומראש לתפוס אותה.

ואז בקלות לתקן את המצב, בלי להגיע לסיבוכים מיותרים וניתוחים. אלא מיד לקבל כדור או שניים ולחסל את הבעיה. אבל כדי להגיע לריפוי מכדור אחד או שניים, האדם עצמו מחויב לגלות את מידת מחלתו לעומקה, ולהתייחס לעצמו שהוא חולה אנוש. כי רק אז יגיע לרופא וידרוש את ה"כדורים" האלה. זאת אומרת, עליו להגיע להכרת הרע, להיות בגילוי הרע, עוד בטרם שהרע נגלה לו בחושים, על ידי הרגש. אלא לגלות אותו על ידי השכל, במידת זעזוע כזאת מהרע, כאילו שהוא מגלה אותו ברגש. וזה ההבדל בין "אחישנה" לבין "בעתה". שגם דרכה וודאי נגיע אי פעם לריפוי, אבל לאחר סבל רב שנים. ואז נזדקק כבר לטיפול שורש עמוק וכואב, שיש עימו סכנת חיים.

מה שאין כן, אם נגלה את המחלה מקודם, אבל ממש באותה מידה כמו שהיינו מגלים אותה על ידי "בעתה". אז האדם ישכיל להבין עד כמה הוא חולה, ובאותה מידה יצעק וידרוש ויבקש, בלי צורך שהרע ייחרת בחושים שלו מגילוי המחלה. אלא יוסיף את גילוי הרע מהשכל, על ידי לימוד המחלה מהספרים, שהם יגלו לו את מצבו האמיתי. וכך יוסיף מהבנתו על המחלה, אותה מידה שחסרה לו לצעקה האמיתית לריפוי. כי לאדם חסרה רק הצעקה הזאת, כדי להגיע לריפוי. ובעיני הרופא עדיף, שהחולה יקדים וידרוש את התרופה בעצמו. ואותה מערכת היחסים הזאת בין החולה לרופא, היא נקראת "תורה".

ומערכת היחסים הזאת מתחלקת לשניים. לשלבים שהחולה עצמו חייב לגלות את המחלה, ולשלבים שהוא מבקש ומקבל את התרופה. ליחס ההדדי הזה בין החולה לרופא קוראים "תורה שבעל פה", אם הוא יחס מלמטה למעלה, שתלוי בגילוי של החולה, עד כמה החולה רוצה להכיר במחלתו ומבקש את התרופה. ואם היחס הוא מלמעלה למטה, מהרופא לחולה, הוא נקרא "תורה שבכתב". במצב המושלם והאידיאלי שתי התורות ניצבות אחת כנגד השניה. האדם מגלה את שלבי המחלה, ובדיוק באותם שלבים שמגלים לו מלמעלה, הוא מבקש ריפוי.

ואז לא נותר זמן השהייה להיות חולה, בין מה שמתגלה מלמעלה, לבין הבקשה של האדם מלמטה, לקבל עליו את הריפוי. אבל היחס הזה תלוי לא רק באדם, אלא גם בסביבה. עד כמה הסביבה מעוררת את האדם לחיפוש. עד כמה היא מורה לאדם, שכדאי לו לגלות במה הוא חולה, שמשהו לא בסדר אצלו. כי לפי טבעו האדם הוא עצלן, ולפי הטבע איננו רוצה לרפא את עצמו, כי כל ריפוי מלווה בתרופה מרה או פעולות לא נעימות. ולכן הסביבה צריכה לגדל בו חשיבות הרגשת הבריאות, שלהיות בריא נקרא להימצא באותו מצב מיוחד, רוחני, עליון.

ולאו דווקא חשיבות בהבראת עצמו, לגלות עד כמה הרוחניות, היינו, מצב המשפיע, הוא מצב מיוחד וטוב. אלא לרפא את עצמו כדי שיוכל לעשות טובה ולגרום שמחה, מצב רוח טוב, השפעה טובה לבורא. אם האדם מבקש תרופה רק לשם כך, אז נקרא שהגיע לצעקה אמיתית, לאותה בקשה אמיתית, שמיד הרופא מרפא אותו. כי שתי התורות קשורות יחד. אם האדם מעלה "תורה שבעל פה" מלמטה למעלה, היא מעוררת את ה"תורה שבכתב" לרדת אליו מלמעלה.

מה ההבדל בין גילוי שכלי, לבין "סידור תפילות" שמסומן בו איפה צריך לבכות?

המצב ההתחלתי, שהאדם חולה באהבה עצמית, נברא במיוחד ובצורה מלאכותית, אבל תוך צער וכאב מצד הבורא, כדי שהאדם יגלה את מחלתו על כל מרירותה, עד כמה מצבו מרחיק אותו מהבורא. מרחיק אותו לא מלקבל ולמלא את עצמו, אלא מלהיות המשפיע. להפוך את "המשפיע" לערך העליון ביותר אצלו, למעלה מהכל, בלי חשבון למה ומדוע. כי אין לו יכולת להגיע לערך "המשפיע", מתוך התכונות שאיתן הוא נמצא בעולם הזה.

אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא רוכש הערכה להיות המשפיע, שזה משהו עליון. בדומה בעולם שלנו ליחס כלפי תכונת האהבה, שאוהבים משהו בלי לדעת למה, בלי יכולת למנוע את האהבה, אפילו אם אין בה כלום. פשוט אוהבים למעלה מהשכל, כי הרגש מרגיש שרוצה את המילוי הזה. המצבים האלה יכולים להתגלות לעינינו בצורות שונות, יפות יותר או מוזרות, או אפילו שנואות ואחרות. אבל אין עליהם שאלה, כי כנגדם יש לנו כלי בעולם הזה.

בעניין ההשפעה נתקלים בתהליך מיוחד. האדם שמקבל התעוררות בנקודה שבלב, אם הוא מפתח אותה נכון, אז הוא מגיע למצב שמתחיל להעריך את ההשפעה כמשהו טוב. הוא מתעלם ולא רואה את העולם הזה, למרות שכל החיים שלו מתועלים למלא את עצמו, לנצל את האחרים, ללכת מחיל לחיל ולהצליח תמיד לשלוט ולרכוש, ורוצה רק השפעה. כי בדומה לילד קטן, שאפשר לפעמים לסובב ולבלבל לו את הרצון, אבל אם הרצון שלו טבעי כלום לא יעזור, כך האדם שרוכש טבע שני, מתחיל לכבד ולהעריך את תכונת ההשפעה, עד שאין משהו עומד כנגדה.

ואם כך קורה, אז יש לאדם תביעה כלפי הרופא להיתקן. ולפני כן לא תיתכן תביעה אמיתית. כמו שבעל הסולם ממחיש על ידי כל מיני דימויים וציורים ("אגרות", דף ע'), איך האדם צריך להרגיש לפני שעובר מחסום. אמנם נשאר בו עדיין משהו לעצמו. אבל הערכה שלו להשפעה היא כזאת, שמוכן אליה במה שלא יקרה. היחס הזה נוצר בו על ידי המאור המחזיר למוטב. לאט לאט נולד בו היחס הזה, בלי לדעת איך זה נעשה, ובאיזה שלבים, ועל ידי איזה מאמצים, מה בדיוק גורם לו. אלא אם הוא עושה כל מה שבידו ובכוחו, אז הוא מגיע. כי התמלאה סאת יגיעתו.

ואז מגיעה צעקה נואשת לתרופה, רצון אמיתי להיות בריא. כי בשבילו "בריאות" נקרא כבר, להיות המשפיע. וזה נקרא שהגיע ל"תורה שבעל פה", שכנגדה מקבלים "תורה שבכתב", התגלות של האורות בכלים - "אותיות העבודה". והלאה שתי התורות הללו מתחברות בו יחד ונמצאות בעבודה הדדית ביניהן. "תורה שבעל פה" נקרא מלכות ו"תורה שבכתב" נקרא זעיר אנפין. וכמו שלומדים בתע"ס, הנשמה נכללת בעליון ומתחילה להתפתח בו כמלכות בתוך זעיר אנפין, בתהליך של הסולם הרוחני.

למה צריך לגלות את המחלה בשכל?

צריך לגלות את המחלה בשכל, כי ברגש אין גילוי. אם המחלה מתגלה ברגש, אז כבר אין שאלה לגביה. כי "בעתו" נקרא, שהאדם סובל וסובל ולא רוצה ללכת לרופא, ומנסה לקחת כל מיני משככים להרגעה, עד שהמחלה מתפרצת בצורה כזאת, שלוקחים אותו בעל כורחו. אבל זה "בעתה" ולא ב"אחישנה". ברגש כבר הכל התגלה על הבשר.

ואיך ניתן לגלות את המחלה בזמן שעוד לא גלוי, שהיא עדיין בהסתר? אם מתגלה רק עשרה אחוז מהמחלה ותשעים אחוז עדיין לא, איך ניתן לגלות אותה, לעשות לה "בדיקה מיקרוסקופית"? רק על ידי התגלות בשכל. אם מוסיפים לרגש גילוי בשכל. אם מראים לאדם כמו בסרט, מה הוא גורם לעצמו, איזה דלקת ריאות תתפתח בו על ידי העישון, איזה נזק ייגרם לו מאכילת סוכרים, איך תתפתח המחלה אם לא ירפא אותה, אז הוא מתחיל לפחד, ומעביר את עובדת קיומה של המחלה מהשכל לרגש.

וכך בעזרת כל מיני "מכשירים", הוא מקדם ומזרז את גילוי המחלה, הרבה לפני שהיא מתגלה על הבשר ונחרתת ברגש. ותודות לכך, לא רק נחסכים ממנו הייסורים, המכות וכל הטיפולים והתרופות, אלא הוא מרוויח זמן יקר. והמכשיר הזה, שעוזר לנו מראש להיות חכמים, ולראות את הנולד, ומראש להגיע לריפוי, הוא נקרא "חכמת הקבלה".

כל הסיבה להפצת הקבלה, הינה ההמלצה הזאת לאנושות, לא לחכות ולא לעבור עוד מלחמות ואסונות, כדי בעוד מאתיים שנה להגיע לתכלית הבריאה, שחובתה להתממש. אלא ליידע את האדם, שהוא חייב להגיע לתכלית הבריאה, מתוך הכרה עצמית. שאפילו אם יגלה אותה "בעתה", הוא לא סתם יגלה שהוא חולה, אלא יצטרך לגלות בתוך החומר את כל הסיבות למחלה. כולל איך הוא עבר את כל התהליך הקודם, ולמה לא רצה לגלות אותה. דחייה בגילוי המחלה לא פוטר אותנו מהבעיות שלה. אלא יש לנו אפשרות לגלות אותה קודם.

הגילוי המוקדם לא נועד לחסוך לנו זמן ומכות, למרות שכביכול נראה כך. בינינו לבין הבורא העניין איננו זמן ומכות. אלא כל החשיבות של "אחישנה" במקום "בעתה", של השימוש במכשיר שנקרא "שכל", הוא שמשתמשים ב"מכשיר" שונה לחלוטין, ביחס שונה לחלוטין כלפי הבורא והבריאה. לכן העניין איננו אריכות הזמן. דרך "קצרה" או "ארוכה" איננה לסבול פחות או לסבול יותר. כי הגוף מיועד לסבול ואין בכלל התחשבות עם מידת הסבל שלו. כפי שאחר כך רואים גם מלמעלה, שהגילוי המוקדם לא נועד כדי לסבול פחות. אלא האדם שמקדם את עצמו לראות את הנולד, הוא רוכש על עצמו הסתרה.

למה האדם כועס על מי שבא ומטיף לו להימנע למשל מעישון?

כי הוא מונע ממנו תענוג. הוא נהנה מהעישון, זה מרגיע אותו. הוא יודע שאומרים על העישון, שאחר כך נעשה פי כמה יותר גרוע. אבל מיד על המקום הוא מרגיע אותו. ולכן בין שתי האפשרויות שעומדות לפניו, לא להיכנס למצבי לחץ, כדי לא לדרוש סיגריה, או להרגיע את עצמו בצורה נעימה עם הסיגריה, הוא מעדיף להרגיע את עצמו ולהרגיש טוב. ואז בא אליו איזה בן אדם ואומר לו: "אל תעשן!" - מונע ממנו מצב טוב ויפה. בכך הוא נעשה בעיניו לשונא.

לכן צריך לחשב על כל אמירה, מה היא עושה לאדם אחר. כי אם הפצת הקבלה תבוא בצורה כזאת לכלל הציבור, הוא ישנא את כל הקבלה. לקהל הרחב אפשר לבוא אך ורק עם הבטחה, שמביאים לו אושר. אמנם על ידי חכמת הקבלה יתגלה להם שהם רעים, כי חייבים לגלות את הרע כדי לדעת מה לתקן. אבל אסור על ההתחלה, לבוא ולגלות להם את המחלה, גם לא בדרך תורה. אם החולה לא מגלה בעצמו, ולא מרגיש עד כמה הוא הפוך, עד כמה חרת בתוך בשרו כל הרע הזה, לא נקרא שהגיע לגילוי הרע. ולהגיד לאדם לא נקרא "גילוי הרע", אלא נקרא "הטפת מוסר". ושיטת המוסר היא הפוכה משיטת הקבלה.

האם הנקודה שבלב היא כלי שראוי כבר למילוי?

הנקודה שבלב היא תחילת הכלי הרוחני. היא צריכה לגדול עד למידה כזאת, שמתוכה האדם מרגיש, שהוא מוכן ומסוגל בעזרת הבורא, למלא את כל הנשמות באשר הן. הוא כמו הבורא שרוצה למלא אותם, כמו אמא, כמו עליון כלפיהם, ויכול למלא אותם בעזרת הבורא. כל ההתפתחות של הנקודה שבלב, היא רק בפעולה הזאת.

הכלי של הנקודה שבלב, הוא כל הנשמות. האור שלה הוא, מה שהיא מעבירה מהבורא לכל הנשמות. והאור הפנימי שלה, שהיא מתקיימת רק כדי לבצע את הפעולה הזאת. הקיום הזה הוא נקרא "לא יגונה ולא ישובח".

באיזו מידה מורגש באדם התהליך שעובר על הנקודה שבלב?

התהליך כולו נסתר מן האדם. כדי ללמדו איך הבורא משחק איתו. בצורה כזאת צריך לפנות גם לקהל הרחב. כי האדם לא בדיוק יודע למה הוא נמשך, לאן מובילים אותו ומי מוביל אותו. הוא לא מכיר את כל התהליכים האלה, אלא רק משתוקק לטוב. אבל ההשתוקקות הזאת לטוב, היא שמובילה אותו בחיים כל פעם ממקום אחד למקום שני, מתנוחה כזאת לתנוחה אחרת. הוא זז ומתנהג כך, רק אם הוא רואה איזה רווח.

וגם כשהוא מגיע לחוכמת הקבלה, הוא לא מבין מה הוא עושה. אלא עושה כמו שתינוק יונק בלי להבין שהוא מוצץ חלב כדי לגדול. או ילד קטן שמשחק ושובר צעצועים בלי להבין, שאם לא יפרק צעצועים הוא לא יחכים. כי המדרגות האלה נמצאות באדם בצורה טבעית. ועליו לעבור ממצב למצב, והמעשה שקודם להבנה. עד שהוא מגיע למצב, שיש לו "כלי" - אותה ההבנה על מצבו. מתי מתגלה הכלי הזה? לפי מידת ההכרה בהסתרה. כי אם האדם לא מרגיש שנסתר ממנו משהו, לא נקרא שהוא נמצא ב"הסתרה".

אלא אם הוא מרגיש שישנה הסתרה, שמסתירה ממנו משהו, אז הוא מתחיל להתנהג כלפי אותה הסתרה בצורה מכונת, מתוך רצון לעבור ולשבור אותה. וכך הפעולות שלו, שמקבלות כיוון והכוונה על ידי הקדם של חשבון והבנה, נעשות פעולות מכונות. אבל אם איננו מרגיש את ההסתרה, אז הפעולות שלו הם כמו של ילד או תינוק, או אפילו בהמה. כי בעולם הזה האדם פועל רק לממש את הרצונות שישנם בו. אבל בפעולות שהן ממש מכונות, החשבון חייב להיות קודם לעשייה.

האדם איננו יכול להישאר יותר כמו תינוק, אלא הוא חייב להתבגר ולגדול, ולדעת בשביל מה הוא מבצע כל פעולה, ומה הוא רוצה להשיג על ידה. כבר עומדת לפניו מטרה מעבר להסתרה, שהוא רוצה להגיע אליה, וכל הפעולות שלו מיועדות כדי לעבור את ההסתרה. ואז האדם מדבר על משהו שכבר מובן לו. אבל זה קורה רק בסמוך למחסום, ולא לפני כן. כי רק אם האדם מגיע למצב, שמתלבש בו המצב הרוחני, הוא מתחיל לזהות שיש לדרך צורה כזאת.

למה אין תרופה אחרת למחלה, אלא השפעה לעולם?

המחלה שלנו נקראת "אהבה עצמית". ואותה "אהבה עצמית" מכוונת כלפי כל יתר הנשמות של בני האדם, ולא כלפי העצמים האלה שישנם סביבנו, כמו שולחן, כוס תה, או עיפרון. אלא האדם מגלה, שהריפוי של המחלה ששרוי בה, הוא לשנות את היחס שלו כלפי האחרים. ולכן הוא מתחיל לדאוג לכל העולם. אבל באותו סדר עולה כמו שבעל הסולם מתאר. ככל שהאדם יותר מפותח, הולך ומתרחב חוג האנשים שהוא דואג להם סביבו, עד שנעשה כולל את כל העולם. כמו שהרב קוק כותב: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם". ביחס הזה מתבטא הגובה הרוחני של האדם.

מי מגלה לאדם את דבר מחלתו?

הרופא, תפקידו לגלות לאדם, שיש לו מחלות. האדם בא לרופא, והרופא בודק אותו וקובע במה הוא חולה. ומיהו הרופא כלפי האדם? הבורא. אבל הבורא לא מגלה לאדם את המחלה בצורה כמו בעולם הזה, אלא על ידי המאור. שהאדם מתחיל לראות בעצמו, שהוא חולה. הוא לא מקבל מלמעלה מברק, שמודיע לו במה הוא חולה. אלא מקבל מלמעלה את אור האמת, שמראה לו מצב אמיתי. זאת אומרת, הבורא מתגלה מעט לאדם, וכלפי הצורה הבריאה שמתגלה לו, האדם רואה את עצמו כחולה. כי הבורא לא מגלה אף פעם רע, אלא תמיד רק טוב. והאדם כלפי המראה הטוב שנגלה לפניו, רואה את עצמו ההפך.

כך צריך לנהוג גם בהפצת הקבלה ולא לגלות רע. אחרת היא תהיה כמו כל אלה, שמתעסקים אלפי שנים בהטפות מוסר, ולא מביאים תיקון. כי שיטת המוסר היא תורה של גלות. היא מיועדת לזמנים, שנדרש להחזיק את האדם בתוך גבולות, מבלי לתת לו להתפתח. לכן בזמן הגלות, המקובלים חייבו להחזיק בצורה כזאת את העם, עד שיגיע זמן הגאולה, ויתערבבו יחד כל הנשמות. כי עם ישראל שיצא לגלות, כדי לצרף לעצמו נשמות גויים, היה צריך לגמור את התפתחות הזאת בתוך הגלגולים של הגלות. אבל לאחר שנגמרה הגלות, נגמרת תורת המוסר. ומגיע העת לתת לאדם להתפתח, רק על ידי "המאור המחזיר למוטב".

ואז אסור יותר להטיף לו "נו נו נו", אלא לתת לאדם מה שנחוץ להתפתחותו. וההוכחה לכך היתה תקופת ההשכלה, שהחלו לפרוץ את כל המסגרות ולצאת מתורת המוסר. ולמה היה צורך בתקופה כזאת? כדי לאפשר להגיע לאמת בצורה מגוונת. כי אם כל העם היה נשאר דתי חרדי, לא היתה לנו אפשרות לקראת סוף הגלות, להתערבב עוד יותר עם העמים. כי ככל שהולכים ומתקדמים, הזמן הולך ואוזל, ונדרש לעשות התערבבות בתדירות גבוהה יותר. לכן בסוף הגלות החלה תקופת ההשכלה, וחלק מן העם יצא ממסגרת הדתית, כדי לגמור אותה התערבבות, ולגרום ליתר "התכללות". אותו תהליך מאוד לא פשוט, שנובע ממערכת הנשמות באדם הראשון.

וכך בצורה חותכת, משנת 1995 החל תהליך אחר לחלוטין. במקום החובה שהוטלה בעבר על כל המקובלים, לכסות עד כמה שאפשר את חכמת הקבלה. חל עליהם היום החיוב לגלות את חכמת הקבלה, ועד כמה שאפשר לפתוח אותה. ולכן גם השיטה נעשתה שיטה אחרת. בעבר אסרו על האדם להתפתח מעבר למסגרת שהיקצו לו. ואילו היום ההפך, לימוד הקבלה פתוח לכולם, ומעודד התפתחות מהירה ועצמאית של האדם. ומי שלא מבין, שנמצאים אנו בעידן חדש לחלוטין והפוך לגמרי מקודמו, עוצר את עצמו ואת העולם מהתפתחות. ובכך גורם לכל הצרות שבאות על העולם, ושעלולות עוד לבוא עלינו עקב כך בלבד.

למה לא אוהבים אצלנו לשמוע שיש תפקיד לעם ישראל?

אף אחד לא רוצה להרגיש את עצמו מחויב למלא תפקיד. אלא כל אחד רוצה להיות בחופש, ולא לבצע שום עבודה. אפשר להבין זאת, אבל רואים שאין ברירה אחרת. כי מצד אחד העולם כולו מלא טענות כלפינו. ומצד שני אנחנו, במקום שנרגיש בנופש, מרגישים את עצמנו במצב בכלל לא נעים. זאת אומרת, מכל הצדדים, גם מלמעלה וגם מלמטה, גם מבפנים, בתוך עצמנו, וגם מבחוץ, דוחפים אותנו להבין, שאין לנו ברירה. אלא להטיב את מצבנו נוכל רק על ידי זה שנבצע את הפעולה ההכרחית, שמוטלת עלינו מצד הטבע, מצד תכלית הבריאה.

והפעולה ההכרחית הזאת, היא להתקיים כעם הנבחר. זאת אומרת, תחילה לתקן את עצמנו, ולאחר מכן לתקן דרכנו את כל העולם. ואין לנו ברירה, אלא למלא את התפקיד הזה, ולא יעזור לנו להגיד "לא רוצים". כמו שמוכיחות כל הדוגמאות המוכרות. כי גם יהדות גרמניה לא האמינה, שהעם המתורבת ביותר בעולם, יוציא להורג רופא בית חולים, או דוקטור לפילוסופיה, או פרופסור לפיסיקה, שנתנו לו כל כך הרבה והיו אזרחים למופת. אבל ברגע האמת, אף אחד לא שאל אותם ולא חקר. אלא באה תביעה מצד אומות העולם, וכך זה התקיים ביהודים, למרות רצונם.

עם ישראל איננו בעל הבית לקבוע את המצבים, אם יהיה כך או יהיה אחרת. ובורח כל זמן שאפשר לו לברוח. עד שנגיע למצבים, שלא תישאר לנו ברירה. ובעל הסולם מזהיר במיוחד, שהעולם כולו מתקרב למצב, שבכל מקום להיכן שלא נברח, אם לאמריקה, או לאיזה מקום בהולנד, או נחפש מסתור אחר. נרגיש את עצמנו נמצאים בכפר קטן מוקפים מסביב בנאצים. כי עם ישראל מכניס את עצמו למצב הזה. ועל זה בדיוק רצה בעל הסולם לדבר לפני מלחמת העולם השנייה, ולא נתנו לו.

האם אפשר להבחין בין "בעתה" ו"אחישנה" גם לפני הגילוי?

כן ולא. כי בכל זאת בכל מצב ומצב, אפילו מקודם להרגשת ההסתרה, שאז יש כבר "בעתה" ו"אחישנה", יש לנו יכולת להתקדם על ידי זה, שהאדם מכניס את עצמו בכוח לתוך החברה, ומקבל ממנה כוחות להתקדמות.

חזרה לראש הדף
Site location tree