אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר רי"ח: "אורייתא וקוב"ה חד הוא"

מאמר רי"ח: "אורייתא וקוב"ה חד הוא"

שיחה מ-24.04.07

""אורייתא וקוב"ה חד הוא".

הנה ודאי, שבזמן העבודה הם ב' דברים. ולא, אלא שסותרין זה את זה.

דבחינת "קוב"ה" הוא ענין דביקות, שענין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין ענין רוחני נחלק לחצאין. ועוד, שאם הוא דבר ממלא, שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום. זאת אומרת, ממצבים שכבר היה לו. ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).

ובחינת "אורייתא" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשם ית', כמ"ש: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשם ית'. והוא בחינת הרגשת עצמו.

אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד", נמצא שהכל אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. ובזמן העבודה הם בחינת קצוות:

א. יש אחד, שיש לו המשכה לבחינת "קוב"ה". ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים.

ב. ויש שמשתוקק אחרי בחינת "אורייתא". זאת אומרת, לדעת את דרכי השם ית', את העולמות, ואת תהליכיהן, ואת עניני הנהגה.

וזה שני קצוות. אבל לעתיד "ומחץ פאתי מואב". זאת אומרת, שניהם נכללין באילן."

ללומדים על "אורייתא", לגמרי לא נראה שמדובר ב"קודשא בריך הוא". אלא אומרים כך, שקודם הבורא אמר "בראתי יצר רע", זאת אומרת, עמדה לפניו המטרה לברוא את היצר הרע, וברא אותו על ידי מערכת העולמות ושבירת נשמת אדם הראשון. ורק לאחר מכן "בראתי תורה תבלין", אותו משהו זמני, שהוא האמצעי כדי לתקן את הבריאה, את היצר הרע.

אם כך, מה חשוב יותר, היצר הרע, או המאור המחזיר למוטב, שזאת היא התורה? אם שניהם בריאה בפני עצמה, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", אז נראה כביכול שהיצר הרע יותר חשוב, כי צריך לתקנו כדי שיהיה כשיר לשימוש. אבל הוא מצד אחד, בריאה בפני עצמה ממש העיקרית. ומצד שני, בלי "תורה תבלין" שבאה ומתקנת אותו, הוא נשאר יצר רע ואין לו זכות קיום. כי הוא קיים רק כדי להתגלות כרע, ומיד להיתקן.

אם התורה שייכת לקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: "אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אז למה נאמר "בראתי תורה תבלין", הרי היא אור מלמעלה ולא בריאה? אלא אומרים, שהתורה קיימת רק כלפי האדם שרוצה להשתמש בה. למרות שכתוב, שהקדוש ברוך הוא ברא את התורה אלפיים שנה לפני בריאת העולם והיה משחק עימה. אבל צריך להבין איך זה היה במדרגות לפני התגלות הרצון.

"אורייתא" ו"קודשא בריך הוא", הם כמו "אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" שנמצאים בסתירה כלפי האדם, ואחר כך הוא מחבר אותם יחד. כאילו אין זה שייך לנושא אחד, אלא לשני נושאים. "אם אין אני לי מי לי" שייך לעבודה של האדם בחללים היכן שישנה הסתרה, ואז הוא מגיע ל"אין עוד מלבדו" שבהחלט נמצא ושולט בכל. כך נראה לאדם ש"אורייתא" ו"קודשא בריך הוא" אינם שייכים לנושא אחד.

ואכן הם אינם שייכים באדם לנושא אחד, כל זמן שיש בו יצר הרע. כי האדם מחלק את המאור המחזיר למוטב, לאור ע"ב ס"ג, לאור המתקן, שבא ממקום אחר ויש לו מטרה אחרת, ולאור הממלא. האדם עצמו מוצא באותו אור אין סוף, שאומרים אנו עליו "נפש דנפש", את הנרנח"י דנרנח"י, על ידי היגיעה שלו והתיקונים שלו. כל זמן שהרע הזה קיים בתוך האדם, הוא לא יכול להשוות ביניהם.

אלא הוא בדומה לילד קטן שמצד אחד, רואה אמא שאוהבת אותו בלי גבול, ומוכנה לעשות הכל למענו, לתת לו הכל ולסלוח לו על הכל. ומצד שני שפתאום דורשת ממנו בכל תוקף להכין שיעורים לבית הספר ולא מוותרת, ולא סולחת, ולא אוהבת. ולמה שני המצבים האלה נמצאים בסתירה? מפני שיש באדם רע, שעוד לא תיקן, ובגללו הוא עוד לא יכול לייחד "אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". אלא רק אחר כך החילוק הזה מגיע להתאחדות.

ואותו עיקרון נחלק לשני עניינים, במיוחד בזמן הלימוד. כי רוצים על ידי כל מיני מאמצים שעושים, על ידי לימוד, על ידי יגיעה, על ידי הפצה, להגיע למאור המחזיר למוטב, שישפיע על כל אחד, ויביא אותנו לקודשא בריך הוא. זאת אומרת, נוצרים כאילו שלבים - יגיעה שמביאה את המאור, מאור שמתקן את האדם, ואז שמגלה לו את הבורא.

וכך יוצא, שעד שהאדם לא מתוקן, בשבילו הם שלבים כביכול נבדלים ונפרדים זה מזה, השייכים לנושאים שונים. אחד לגילוי, שני לתיקון, שלישי לייחוד ודבקות. כי הכל עדיין מצד האדם, הוא מתוך עבודה בלתי שלימה. אבל ברגע שהאדם מתקן את עצמו, הוא רואה בתוך הרצונות שלו, ש"אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", ו"אורייתא וקודשא בריך הוא", הם כולם "חד הוא".

האם היצר הרע הוא ה"יש מאין"?

חס ושלום מלומר כך, שהיצר הרע הוא יש מאין (בקבלה המונח "חס ושלום", איננו באותה קונוטציה, באותו פירוש, כמו שמקובל לומר אותו בקרב העם, אלא הכוונה היא ל"טעות מרה", לטעות גדולה). אמנם כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אבל בריאה איננה מה שהבורא עושה, כי כלפי מעשיו אין רע, ולא קיים בו יצר רע. אלא רק היכן שהנברא מגלה את ההבדל בינו לבין הבורא, הוא נמצא מחוץ לבורא, וקורא לאותו מצב "בר" - בריאה.

הבורא לא קובע מהי בריאה ולא מסמן מה הוא ברא. אלא "בראתי יצר רע" קיים רק לפי קביעת הנברא. כי היכן מגלים את הבורא? בתוך הנברא. ולכן רק הנברא, הוא שמגיע בהשגתו למצב, שאומר על תכונתו, שהיא הפוכה מתכונת ההשפעה, מהבורא. ובמידה שמשיג שהיא מחוץ לו, שהיא בר, באותה מידה הוא מגלה יחד עם זאת, שהוא חייב "תורה תבלין". ולא יתכן האחד בלי השני.

אלא כמו בעולם שלנו, שהאדם בכל צרה שמתגלה לו, הוא מיד מחפש איך לצאת ממנה, איך להשלים, איך לתקן ולמלא אותה, כך בעולם הרוחני, אם מתגלה לאדם אותו מצב שהוא "בר" מהבורא, שהוא נמצא בניגוד אליו, בלעומתו, אז הוא מבין מיד שחייב לבוא אור המחזיר למוטב שיתקן אותו. כי שניהם מתגלים יחד. זאת אומרת, כל עניין הבריאה, עניין היצר הרע, לגלות שהוא באמת רע, נועד כדי לגלות מיד שכנגדו יש "תורה תבלין".

ואז האדם מבין מהי התורה, איזה כוח צריך להשלים אותו. כי ההסתרה היא האחוריים של האור, ולא קיימת בפני עצמה.

מהי עבודה שהיא "בחינת קצוות"?

האדם נמצא תמיד במצבים מנוגדים. או מצב שהכל נראה לו מנוהל בסדר מלמעלה, שבכלל לא איכפת לו מה יהיה, חיים או מוות, טוב או רע, יבין או לא יבין, אלא העיקר שנמצא בתוך הכוח הזה ששולט. אם האדם מרגיש את השלמות של הכוח הזה, אז באותה שלימות נעלמים כל החסרונות וכל המצבים, שבהם הרגיש את עצמו בלתי מושלם. אבל באותו רגע אין לאדם מה לעשות. כי נעלם ממנו מקום העבודה, ולא יכול לקבוע אפילו את עצמו. או מצב הפוך, שנעלמת אותה שלימות מההרגשה וההבנה שלו, ואז הוא נכנס למצב של חרדה וחיפוש והפעלה של השכל והרגש, כדי למצוא לעצמו מילוי לאותם רצונות וכוונות ומחשבות, שהתרוקנו משלימות.

והעבודה של האדם, היא להיות ניטרלי משני הקצוות הללו. ולקבוע את עצמיותו בלי להיות מושפע מהחיובי או מהשלילי. להתעלות מעליהם על ידי אותו כוח מיוחד הנקרא "אמונה", שמחזיק את האדם בלי שום קשר, למה שקורה לו במוחא וליבא. לא חשוב מה הוא מרגיש, עד כמה הוא מבולבל ולא מבין, או מבין ונמצא במילוי, על פני שני הקצוות הללו, הוא עולה. כי הם נמצאים בו כ"הר" שמעליו הוא מעלה את עצמו. לכן העבודה היא "בחינת קצוות", על פני הקצוות. והקו האמצעי הוא כולל את הקצוות, זאת אומרת, מייחד אותם. על ידי מה? על ידי כך שהאדם מתעלה מעל שניהם. זה המהות של הקו האמצעי.

האם בזמן הלימוד מרגישים את המאור?

אף פעם לא מרגישים את האור. אלא מרגישים הרגשה, ולאותה הרגשה קוראים "אור". כמו ששומעים קול ומזהים של מי הוא. כי מגיעים ממנו גלים שפועלים על עור התוף באוזן של המאזין. ומשם בהולכה חשמלית דרך תגובה כימית התופעות האלה מוֹשוות עם הזיכרון, והקול מזהה כקול מסוים. בזיכרון של האדם לא נמצא מכשיר הקלטה. אלא הקול נמצא שם באיזו צורה מופלאה, שמתקבלת בפנים בתוך השכל אחרי כל המעברים האלה, שאיננה שייכת לקול. אלא זו התפעלות בתוך הכלים מהשתוות עם משהו, אולי אפילו כימית. וכתוצאה מכל פעולות ההשוואה האלה, האדם מזהה אותו קול. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים מהו "מאור המחזיר למוטב", אלא קוראים בשם הזה לתופעה בתוך הכלים.

וצריך להיות ערים לכך, שאין מדובר במשהו שקובעים מבחוץ, איזו צורה מופשטת או מהות. אלא האדם עצמו קובע שבתוך הגוף שלו מתרחשת תופעה, שאותה הוא קורא "המאור המחזיר למוטב". זאת אומרת, הוא עצמו קובע שאותה תופעה נמצאת למעלה מהטבע שלו, ונותן לה את השם "מאור", שבא מלמעלה, מדרגה יותר גבוהה. וגם שטיב הפעולה של המאור הזה, הוא להחזיר אותו למוטב, זאת אומרת, לאותו מצב מהיכן שבא אותו מאור. ואיך שהאדם עצמו מתאר מהיכן הוא בא, גם הרושם הזה הוא בתוך הכלי. וגם הקביעה שהמאור עושה פעולה "למוטב", שהמצב עצמו "הוא טוב". כי הכל מתרחש בתוך הכלי. ואין משהו שיוצא מחוץ לו. מחוץ לאדם אין עולם. מחוץ לאדם נמצא רק "עצמותו".

האם האדם יכול לדעת בזמן הלימוד מתי פועל עליו המאור המחזיר למוטב?

אף פעם האדם לא יכול לקבוע בוודאות את השפעת האור עליו, כי המצב שלנו נמצא לפני שהמאור מחזיר למוטב, לפני פקיחת עיניים בתורה. הרי כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". ומהו "מחזירו למוטב"? מעלה אותו לדרגת התורה, שאז נפקחות לאדם העיניים, שהיו נסתמות בגלל הקלקול שהיה לו. כי היה באדם יצר הרע, והתורה לא יכולה להתגלות בו.

לכן אם האדם נמצא ביצר הרע, הוא לא יכול לגלות את המאור או ההשפעה של המאור עליו. לפני התיקון היכן יתגלה המאור? "גילוי" נקרא אותם הקלקולים שהפכו מתוקנים. ולא משהו מחוץ לאדם, שהוא עובד ומתייגע בו, ואז מקבל משהו אחר. אלא "מאור המחזיר למוטב" נקרא, אותו יצר הרע שמתהפך לטוב, זה נקרא "חוזר למוטב". לכן אי אפשר להרגיש את המאור לפני כן, שנמצאים עדיין ביצר הרע. כי ההרגשה של האדם שהוא מתהפך, היא תוך כדי ההיפוך של היצר הרע עצמו.

ולכן ישנו רק עניין האמונה. כמו שבעל הסולם מציין (הקדמה לתע"ס, אות י"ז), שלפני הלימוד האדם מתחייב, שכל הלימוד שלו יהיה רק כדי להשיג את האמונה. במה? בשכר ועונש. לרצות שכתוצאה מהלימוד, השכר שיבוא לו תמורת היגיעה שלו, יהיה כוח האמונה, כוח ההשפעה. ואחר כך בתוך אור האמונה הזה מתגלה אור החכמה.

האם התפתחות הכלי תלויה בעליון?

"התפתחות" הכלי, היינו, תיקון הכלי, תלוי אך ורק בתחתון, ב"אם אין אני לי מי לי". והעליון רק מגלה לו יותר ויותר את הרע שבו, שהאדם יראה את הרע שלו, ויזהה שרע לו ממנו, כדי יותר ויותר לעורר אותו לתיקון. זאת אומרת, הרע מתגלה באדם עד הרגע שהוא רוצה להילחם עימו ולתקן אותו. ברגע שהאדם מתחיל לעבוד עימו, אין יותר צורך בגילוי הרע, אלא הוא מתחיל להפעיל את האור המחזיר למוטב.

לכן כל המטרה של הפצת הקבלה, היא להביא למודעות בני האדם, שהרע שהם מרגישים באופנים שונים בחיים שלהם, הוא רע מכוון. וככל שהם יבינו מהר יותר, שצריכים להתייחס אל הרע כמכוון מלמעלה, שצריך לתקנו, אז הם ימנעו מעצמם להרגיש כל פעם ייסורים הולכים וגוברים, וייגשו מהר יותר לתיקונים.

האם הטוב והרע תלוי בנברא בלבד?

הטוב והרע מתגלה בנו מלכתחילה, לפי הרשימות שנמצאות בתוך כל אחד ואחד. זה מתגלה בנקודה שבלב. והשאר תלוי בבחירת האדם. ולפני שהאדם מגיע לבחירה, אין בכלל מה להתייחס אליו. כי ישנם מיליארדי אנשים בעולם שסובלים ולא יודעים מהי הסיבה לסבל שלהם, אלא רק חיים וסובלים. אבל כך הולך ומתפתח החומר, עד שמגלה בתוכו כמות ואיכות מספיקה של סבל, כדי להתחיל לפתח כלפיו יחס של בירור והבנה מחוץ לרגש. לבקר את הסבל ולא להישאר כמו בהמה מוכה, שאין לה שום מודעות למה היא סובלת.

אותה ביקורת על הסבל מתחילה מהשאלה "למה אני סובל?", "מה הטעם בחיי?", שהאדם שואל לא רק על הסבל, אלא על המקור. "מקור" הכוונה לא לצעוק שיש בורא או סיבה כלשהי. אלא לרצות להשיג את המקור הזה. להבין למה התהליך קורה כך, ולא סתם לנטרל אותו. כי השאלה "מהו הטעם בחיי?" היא השאלה "למי אני מהנה?", זאת אומרת, שיש סיבה חיצונית נסתרת לכל אותם דברים, ואותה סיבה היא שפועלת על האדם, ואותה הוא חייב לגלות. מהנקודה הזאת מתחילים.

מה האדם יכול לעשות כדי לעבוד על הרע שבתוכו?

אם האדם עובר מהרגשת הרע להבנת הרע, שאותו רע מגיע אליו בצורה מכוונת מלמעלה, כלפי הבורא, שהוא אמנם לא מרגיש אותו, אבל יש לו איזו הרגשה שהוא לעומת משהו אחר, הפוך ממנו, אז הרע הזה מתגלה כתוצאה מהלימוד. כי האור בא ו"באורך נראה אור", את תכונת ההשפעה, שכנגדה האדם רואה את מצבו ההפוך מהבורא. ואם מתגלה כך לאדם, אז מתוך זה הוא מבין שרק לימוד בקבוצה והפצה, ופעולות של השפעה, ומה שיכול להביא אותו להשפעה, הם שמסוגלים לתקן אותו.

לכן כל מה שיכול לקדם את האדם, הוא רק הקשר לקבוצה ולהפצת הקבלה. אחר כך כל "ההפוך", כל החסרונות וכל היגיעות, הם מביאים ללימוד. כי בעולמנו אין מעשים בפועל חוץ מהפצת הקבלה ומעבודה של חיבור בקבוצה. ומתוך זה שהאדם משקיע בהם את עצמו, הוא אחר כך יכול להעביר את זה לכוונה פנימית בזמן הלימוד.

האם "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" הם אותם אורות מקיפים שמתוארים באות קנ"ה?

מדובר באותם אורות. אבל אומרים על האורות האלה שהם מצד האדם, האדם שמשיג. ואות קנ"ה כתב כבר מקובל.

האם אור מקיף פועל על מי שקורא ספר או עיתון, אפילו אם הוא לא מרגיש את הרע שבו?

האור פועל על כל אדם שקורא. כי מדובר בספר או בעיתון על השגת מה שהוא קורא. מה שיקרה לו במצב האחרון, שהוא יהיה בדרגת האהבה, בבחינה ד' של אהבה. וכעת הוא פועל בצורה הפוכה, כי שם יהיה לו גילוי כפול, וכעת הוא נמצא בהסתר כפול. והוא מתוך ההסתר שלו קורא מה שכתוב בספר, ולא רואה ולא מבין מאומה. אלא יכול לתאר מתוך ההסתר רק דברים הפוכים. ולא רק לתאר אותם הפוך, אלא "הפוך על הפוך", שאפילו לא מרגיש ולא מבין מה הם, אלא בצורה גשמית מקולקלת.

ואותו אדם, אם הוא נמצא מצד אחד, ברצון המתאים לפי דרגתו, ומצד שני, מתוך אותה דרגה הוא בכל זאת מכון לאותו מצב מתוקן, זה מספיק כדי שמאותה דרגה מתוקנת שלו באין סוף, האור שממלא אותו שם כאור פנימי, ישפיע על מצבו המקולקל כאור מקיף. כי הנשמה שלו נמצאת באין סוף בצורה מתוקנת ושלימה. משם האדם מזמין את המאור הזה עליו. ולמה זה נקרא "משם", הרי גם הוא עצמו נמצא שם? כי ההסתרות והלבושים מסתירים ממנו את המצב המושלם. אבל אם הוא נמשך למצב המושלם, הוא מעורר משם מאור.

וזו הפעולה שהוא מבצע. האור לא בא אליו, אלא האדם מושך אותו ברצון שלו. וברצון הכללי, שכולם רוצים לתקן את עצמם, מושכים מלמעלה את המאור הכללי, מתוך סבל, מתוך רגש, מתוך הכרה, ואז בא אותו מאור כללי הנקרא "משיח", שמושך אותם חזרה, מתקן אותם ומחזירם למוטב. כי מלמעלה המאור פועל לפי תוקף הרצון של האדם כלפיו. המאור הפרטי נקרא "משיח פרטי". והמאור הכללי שבנוי מאוסף רצונות פרטיים, הוא נקרא "משיח", אבל "בן דוד". מפני שהוא בא מתוך המלכות הכוללת - "השכינה".

מתי גורמים לבורא שביעות רצון?

לבורא גורמים שביעות רצון על ידי המאמץ הקטן ביותר, מהדרגה הקטנה ביותר, הנמוכה, הרחוקה ביותר שיש. בדומה לתינוק שנולד. הפעם הראשונה שהתינוק מגיב על היחס כלפיו, מביא להוריו את השמחה הגדולה ביותר. התגובה הגופנית הקטנה הזאת היא המשמחת ביותר, כי היא באה מתוך ההסתרה. התינוק מגיב בלי לדעת ובלי להבין. כך גם ביחסים עם הבורא.

זאת אומרת, ככל שמתקרבים יותר לבורא, הולכת ופוחתת כביכול אותה נחת רוח שיכולים לעשות לבורא. אמנם לא מדויק לומר כך. אבל כך לפחות צריך לומר בלשון בני אדם. מפני שכלפי בן אדם שנמצא בהסתרה, הוא דווקא מתוך ההסתרה עושה נחת רוח גדול יותר לבורא. אבל רוחניות היא בכל זאת לא כמו גשמיות. כי ככל שמתקדמים ברוחניות, לא מבטלים את ההסתרה.

אור ישר אף פעם לא מופיע בתוך הכלי. צמצום א' לא מתבטל. אלא האדם מתעלה מעל ההסתרה. בונה את עצמו בתוך ההשפעה, בתוך האמונה. ולכן אותו ניתוק בין אור לכלי, שהיה במדרגה הרחוקה ביותר, הוא נשאר ואף הולך וגדל עוד ועוד במדרגות הבאות. כי מוסיפים ומגלים את הרצונות, ואף פעם לא נותנים להם לבוא במגע ישיר עם האור. אלא תמיד בהשפעה, תמיד מעל הרצון.

זאת אומרת, אותה תמימות שיש לתינוק רוחני, שמחזיר תגובה ראשונה על יחס הבורא כלפיו, היא עוד הולכת וגוברת עד לתמימות בכל הכלים, בכל העמקות שלהם. כי האדם כל פעם מתעלה בשכל וברגש מעל הכלים שלו, שהולכים וגדלים לאורך המדרגות. ולא נותן לעצמו לעבוד לפי ההרגשה או לפי ההבנה כמו שעושה ילד בעולם הזה, אלא הוא נשאר בהם תמיד כתינוק.

מה הם "אורייתא" ו"קוב"ה" - שני מצבים או שני סגנונות עבודה?

גם מצבים וגם סגנונות עבודה. יש המשתוקק לאורייתא, ויש המשתוקק לקודשא בריך הוא. אחד יותר "חסידי", ואחר יותר "ליטאי". לא כפי שהם ברמת "בעלי בתים", אלא המתוקנים. "בעל בית" נקרא מי שרוצה לעצמו. ו"תלמיד חכם" נקרא מי שרוצה להידמות לבורא. בורא נקרא "חכם". ומי שרוצה להידמות לבורא בצורת ההשפעה, שלומד מהבורא את צורות ההשפעה האלה, הוא נקרא "תלמיד חכם", תלמידו של בורא. ומי שלא לומד להיות כמו הבורא, הוא נקרא "בעל בית", כי לומד לעצמו.

מי שרוצה להיות כבורא הוא משתמש בחכמת הקבלה, כי היא האמצעי לעורר את האור המחזיר למוטב, ולהגיע להידמות לבורא. זאת אומרת, גם בקרב "בעלי בתים", יש כאלה שיש להם נטייה ללימוד, וכאלה שיש להם נטייה לחסידות. ולמה גדולי האומה, הבעל שם טוב ואלה שאחריו, פיתחו בכל זאת חסידות? כדי להעלות את הרגש. כדי לעבוד נגד הרצון ולעורר באדם קשר לרוחניות. כי השכל היה מסתיר לו מאוד את מטרת הבריאה.

משך מאות אלפי שנים אנשים סברו, שצריך ללמוד ולדעת בעל פה מה כתוב בכל מילה ומילה ואחרי כן ולפני כן, שהמטרה היא "למלאות כרסו בש"ס ופוסקים", ולצאת מהעולם הזה "מנופח" בשכל ממה שכתוב בכל דף ודף. ובעל שם טוב רצה לשבור את התפיסה הזאת. כי בעבודה הרוחנית מדובר על רגש, על תיקון הרצון. ולכן הוא התחיל לעבוד כלפי הלב. אבל גם כנגד הלב הכל לאט לאט הלך והתקלקל, כמו שהתקלקל כנגד השכל. והלימוד של האדם נעשה כולו לטובת עצמו.

זאת אומרת, ישנם "חסידים" ו"ליטאים", אלה שעובדים כנגד הרגש וכנגד השכל. וישנם עובדי ה', אלה שמשתמשים בחכמת הקבלה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב. אבל יש להם נטייה מתוך הרשימו הרוחני לגילוי דרך השכל או דרך הרגש. לפי מבנה האדם, מבנה הנשמה, למה היא שייכת יותר או פחות. בכל אחד ישנם כל תרי"ג הרצונות, אבל ההתמזגות ביניהם היא שקובעת את אופיו של האדם. וכך ישנם רצונות שדורשים יותר השגה, ורצונות שדורשים יותר הרגשה.

ההשגה היא הדרגה האחרונה ביותר שיש בהרגשה. האדם חייב להרגיש ולחקור את מה שהוא מרגיש. אבל ישנם כאלה שבהם נמצאת ההרגשה, וההשגה איננה לעומקה של כל ההרגשה, אלא למידות שונות. ולכן "כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כן" במחשבותיהם וברצונותיהם האחד אינו דומה לשני. יש המשתוקקים לאורייתא, ויש המשתוקקים לקודשא בריך הוא. אבל כל אחד ואחד הוא לא רק זה או זה, אלא בהתמזגות. כי אי אפשר אחד בלי השני.

מה הם גילוי רגיל וגילוי כפול?

בהסתר כפול נסתר מהאדם "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו". בהסתר אחד נסתר "טוב ומטיב", אבל "אין עוד מלבדו" מתגלה לאט לאט. "גילוי ראשון" נקרא שמגלה "טוב ומטיב", ו"אין עוד מלבדו", אבל בצורה אישית על ידי שרוכש את תכונת ההשפעה. ו"גילוי כפול" נקרא שמגלה "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו" כלפי כל הנשמות.

כל אחד ואחד חייב לעבור בתיקון הנשמה שלו את ארבעת השלבים האלה, עד שהיא מגיעה לדבקות השלימה בבורא. ועד שהאדם לא עובר את כל אותם שלבים ולא מגיע למטרה הסופית, לדבקות השלם בבורא, הוא חייב לחזור ולהתגלגל לחיים הגשמיים בעולם הזה, לסבול, להזיע ולהתייגע כדי להגיע למטרה. כי ארבעת השלבים האלה הם הכרחיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree