אותיות מ"ו – נ'
מבוא
בשיעורים קודמים למדנו, שכאשר במשך האבולוציה שלו על פני האדמה מתפתח האדם, ומתפתח נקרא שהרצון לקבל שלו גדל, הוא מגיע למצב שבו האגו שלו, הרצון לקבל שלו, גדל לממדים כאלה, שמתחיל להתעורר בתוכו רצון חדש, רצון לעלות מעל הדרגה הגשמית, הארצית, הגופנית, למשהו למעלה ממנה [1].
ואז הוא מתחיל לבצע את הרצון החדש שלו באין ברירה. כי כל אחד מאיתנו מופעל מתוך הרצונות שלו, מבצע את הרצונות שבו ולא יותר. הרצונות לא שואלים את האדם האם הוא רוצה לבצע אותם או לא, אלא האדם רק מרגיש מה עובר עליו. כולנו נפעלים, כולנו מבצעים את פקודת הרצונות. ואם הרצון החדש של האדם הוא למטרת הבריאה, אם הנקודה שבלב מתעוררת בו, הוא מגיע למצב שבו הוא מתחיל לראות מה פועל עליו, מי עובד בתוכו. הוא מגיע לחוכמת הקבלה.
כשהאדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, אז מתוך הנקודה שבלב הוא מזהה שלעומת הרצון לגשמיות שהיה לו ועדיין קיים בו, הנקודה שבלב היא רצון לרוחניות. הוא מתחיל לחיות בין שני הרצונות האלה, ומתחיל להכיר איך ההתפתחות שלו פועלת עליו ומביאה לו הבחנות חדשות.
אם אדם עובד על הנקודה שבלב כדי להגדיל אותה, אז מתוך הנקודה שבלב הוא מעורר על עצמו הארה מלמעלה, שנקראת המאור המחזיר למוטב. והמאור הזה המחזיר למוטב נותן לאדם הבחנות וידיעות איפה הוא נמצא. הוא מתחיל להבין, שהוא נמצא במצב של הסתר כפול או הסתר רגיל. הסתר ממה? מהאור, מההשגחה, מההנהגה העליונה. הוא לא נמצא בניתוק כמו מי שלא מבין כלל מה קורה בעולם. אלא הוא מתחיל לראות, שהעולם הזה מונהג על ידי פקודות שיורדות מלמעלה, שהפקודות האלה נקראות האור שמפעיל את הכלים, את כל העולם הזה, את כל החלקים שלו. שגם לו יש כלים הנקראים נקודה שבלב, שבפעולת האור על הכלים האלה, האור מביא להם הבנה והכרה, מה הוא עושה איתם. בצורה הדרגתית הוא מלמד אותם להיות גדולים כמוהו.
בדרך הזאת, שהאדם עובר בהפעלת הנקודה שבלב, בהתפתחותה, יש שני שלבים: שלב ההסתר ושלב הגילוי. בשלב ההסתר האדם עדיין לא כל כך מבין ולא כל כך מרגיש, מה בדיוק קורה לו. אבל דווקא מתוך הבלבול בהרגשה ובהבנה, נותנים לו מקום ריק בתוכו כדי להתחזק, וזה נקרא "מקום הבחירה". הבחירה היחידה שלו היא להתחזק בקבוצה ובהפצה, מפני שבזה הוא גורם לחיבור הנשמות למערכת "אדם הראשון", שממנה הם התנתקו.
בהסתרה הזאת, שבה נותנים לאדם אפשרות לתת יגיעה בבחירה חופשית, יש שני שלבים. השלב הראשון הוא הסתר כפול והשלב השני הוא הסתר רגיל. כך מסביר זאת בעל הסולם. וכך הסביר זאת לראשונה הרח"ו, הרב חיים ויטאל [2].
באותיות הבאות של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר מהם מצבי ההסתרה, במה בדיוק יש לנו הסתרה, במה בדיוק יש לנו גילוי מלמעלה ובמה בדיוק צריכה להיות העבודה שלנו מלמטה, כלפי ההרגשה, כלפי הכוונה, כלפי קביעת המקום שלנו, כלפי היחס עם הבורא, כלפי היחס עם הקבוצה. איך אדם מרכיב נכון את כל החלקים האלה, שנמצאים לרשותו במצב של בחירה [3].
כעת אנחנו עומדים ללמוד, מהם שני שלבים קרובים, שנקראים השגחת הסתר פנים, שהם הסתר אחד והסתר בתוך הסתר. ואחריהם באים שני השלבים של השגחת גילוי פנים, שהם השגחת שכר ועונש, ואהבה.
אות מ"ו
והנה הכתוב אומר (דברים ל"א י"ז), וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים "והסתרתי פני" מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים.
זאת אומרת, האדם מרגיש רע, ומרגיש גם שהוא "פונה לאלוקים אחרים", היינו, שבכל מקום יש סיבה לרע שלו, שיש הרבה סיבות לרע. אין בורא שמתנהג איתו בצורה קצרה, ישירה, וכל הרע בא ממנו. הוא לא תולה את המצב שלו בבורא, אלא בסיבות אחרות.
יש לו הרגשה שרע לו, ויש לו אלוקים אחרים שזה כל הסיבות השונות להרגשה הזאת, היינו כל העולם. כך האדם קובע, כך הוא בעצמו חושב (שרטוט 1).
זאת אומרת, לאדם שפונה לאלוקים אחרים יש נקודה נוספת, מחוץ להרגשה ולהבנה מהו המצב. בנקודה הזאת הוא קובע מהו המצב שלו. הוא מרגיש רע ומרגיש שהרע מגיע מכל מיני כיוונים. הרע הוא המצב, וקביעת המצב היא שהרע מגיע מכל מיני כיוונים, כך הוא חושב (שרטוט 1). לכן זה נקרא הסתר כפול, הסתר בהרגשה והסתר במחשבה שיש אלוקים אחרים.
שרטוט 1
וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב וחרה אפי וגו' והסתרתי פני וגו', דהיינו הסתר אחד, ואחר כך כתוב, ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', דהיינו הסתר כפול, וצריכים להבין הסתר כפול זה מהו.
האדם הוא בסך הכול רצון. בהתאם למידה שיש לו אור או חסר לו אור, הרצון הזה מתנהג. אם הייסורים קטנים, הרצון נמצא במצב של הסתר אחד. אם הייסורים גדולים יותר, הוא נכנס למצב של הסתר שני (שרטוט 2). אין שום אפשרות מצד האדם לעשות משהו, אלא האור או חוסר אור, קרבת האור או הריחוק שלו מהאדם, קובעים אם אדם יהיה בהסתר אחד או בהסתר שני.
שרטוט 2
יש אדם ומעליו יש אור שמאיר עליו. בחוכמת הקבלה ה"אדם" הוא המהות הפנימית של האדם. כל ההרגשה של האדם קיימת במידה שהאור קרוב יותר לאדם, או רחוק יותר ממנו, ובמידה הזאת הוא גם קובע את מצבו.
השאלה היא איך האדם מוצא בעצמו פיצוי להרגשתו הרעה, להרגשה שהוא מבולבל, להרגשה שהרע בא לא ממקור אחד. כי כל התיקונים של האדם הם לא בגילוי האור, אלא בגילוי תכונת האור להשפיע. כל התיקונים של האדם הם לא במילוי הריקנות שלו, במילוי הכלים דקבלה שלו באורות, אלא שהוא מעלה את עצמו מעל הכלים דקבלה. לא איכפת לו שיהיו ייסורים ובלבולים, גם בהרגשה וגם בהבנה. הוא רוצה תיקון מעל זה, למרות כל זה. למרות שהוא נשאר ריק, הוא רוצה להיות מחובר לעליון. יש לו רגש ושכל (שרטוט 2), והוא רוצה למלא אותם בהשפעה, לא בחוכמה.
אם כן, השאלה היא איך אדם מתעלה מעל הטבע שלו שמגיב לאור בהרגשת חוסר תענוגים, בייסורים, בחוסר הבנה ובחוסר תפיסה.
אות מ"ז
ומתחילה נבין, מה הפירוש של הפנים של השם יתברך, שהכתוב אומר עליו והסתרתי פני. ותבין זה, בדומה לאדם, בשעה שרואה הפנים של חברו מכירו תיכף, מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק אולי אחר הוא, ואינו חברו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכל יודעים ומרגישים את השם יתברך כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב, זה מה שמקובלים אומרים, שכך הם משיגים אותו.
ולפיכך בשעה שהשם יתברך הולך ומטיב עם בריותיו אשר ברא כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכל יודעים ומכירים אותו בהיותו מתנהג כראוי לשמו יתברך, כמו שנתבאר לעיל בדבר ההשגחה הגלויה, עיין שם היטב.
השגחה גלויה, פירושה שאדם מכיר את הבורא כטוב ומיטיב, כמו שהמקובלים מספרים לו עליו. אלא שבמצבו הנוכחי, האדם מרגיש ההפך. הוא לא מתבייש ולא מפחד לומר שבחיים שלו, הוא מרגיש את ההפך. הרצונות שלו אולי נכונים ואולי לא, הוא לא יודע, אבל ההרגשה בתוך הרצונות, ההרגשה בתוכו, היא שלילית.
את ההרגשה הזאת מודדים בתוך הרצון, כמו שמודדים את השמן ברכב עם מד שמן. אם האדם בודק את עצמו לפי הסרגל הזה, אם הוא מודד ורואה את מצבו, ללא שום התחשבות במשהו אחר, אז הוא אומר שהבורא הוא רע. ולכן מי שמרגיש הסתר פנים, נקרא רשע. הוא בטוח רשע, ולא חשוב מה הוא אומר בפה.
אם האדם לא מגיע לגילוי הבורא, לגילוי הרגשת הטוב ומיטיב, הוא רשע. האדם אמנם לא רוצה להיות רשע, אבל זה לא חשוב. בינתיים הוא רשע. אם הוא לא רשע, הרי שהפנים של הבורא מגולים אליו.
לכן יש בעולמנו אנשים רבים שחושבים, שהם צדיקים ואולי אפילו צדיקים גמורים. אבל הם עדיין לא הגיעו להבנה ולידיעה שהם רשעים גמורים, כי השלב הזה עדיין נמצא לפניהם, הוא נסתר מהם. את הדרגות האלה קובעים לפי תיקון הלב ולא לפי מה שנראה לאדם, או לפי מה שהוא רוצה שיהיה לו.
אות מ"ח
אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי נבחן זה לאחורים של השם יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו יתברך. ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא. וזה שאמר הכתוב, וחרה אפי וגו' והסתרתי פני מהם וגו', כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו יתברך, שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות גדולה באמונתו יתברך כדי להזהר מהרהורי עבירה חס ושלום, משום שקשה להכירו מאחוריו, כמבואר. וזהו הנקרא הסתר אחד.
פתאום האדם מתחיל להרגיש שהחיים שלו נעשים חשוכים יותר, מבולבלים, לא מאירים. זה נקרא הסתר, שהבורא טוב והאדם מתחיל להרגיש בחיים שלו רע. למה זה נקרא הסתר אחד? כי הוא עדיין מסוגל לומר, שהרע בא אליו מהבורא, שיש רק מקור אחד, כוח אחד, שמנהל אותו, ו"אין עוד מלבדו". אלא שהבורא מתנהג איתו בהסתר אחד. זו קביעת המצב הראשונה. ומה הלאה?
הלאה יש לו הזדמנות, יש לו בחירה חופשית להתחזק על ידי שלושה אמצעים – מורה, קבוצה, ספרים. להתחזק בתגובה הנכונה, היינו שהבורא הוא שעושה את הרע. הבורא התרחק, ובגלל זה אני מרגיש יותר רע. הוא עושה זאת בכוונה. כמו שכתוב בתהילים, "הסתרת פניך הייתי נבהל" [4].
הבעל שם טוב הביא לזה דוגמה יפה. ההתרחקות של הבורא, הוא אמר, דומה לדרך שבה מלמדים ילד ללכת. אמא מעמידה את הילד ומתרחקת כדי שהילד יעשה צעד לעומתה, שיתקרב כלפיה. הילד, לעומת זאת, עומד ובוכה. הוא לא מבין מה אמא עושה לו. הוא לא מבין, שדווקא כך הוא יכול להתחיל ללכת [5].
כך מלמדים גם אותנו: הבורא מתרחק וההרגשה שלנו רעה, אנחנו מרגישים עזובים בעולם חשוך שמאיים עלינו, ואנחנו צריכים להגיב נכון, להבין שזה לצורך התקרבות. עלינו להצדיק את הבורא, את התרחקותו מאיתנו, לאהוב אותו מעל ההרגשה המאיימת והלא נעימה הזאת, כי הוא עושה זאת כדי לקדם אותנו אליו. ואז עלינו לעשות צעד קדימה, לבצע את הצעד.
איך עושים צעד קדימה? למרות שמרגישים באיום ובריקנות, צריך למלא את ההרגשה בהשפעה, כך שמעל ההרגשה נבין שהמצב הזה הוא מושלם. מושלם יותר מהמצב הקודם, שאותו הרגשנו כרע, וטוב עוד יותר מהמצב שקדם לו, שבו הרגשנו את עצמנו בטוב, ללא גילוי החיסרון, לפני שהבורא התרחק.
אות מ"ט
אמנם ברבות חס ושלום הצרות והמכאובים במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים, הסתר תוך הסתר, שפירושו שאפילו אחוריו יתברך אינם נראים חס ושלום, כלומר, שאינם מאמינים שהשם יתברך כועס עליהם ומענישם, אלא תולים חס ושלום זאת במקרה ובטבע ובאים לידי כפירה בהשגחתו יתברך בשכר ועונש. וזה שאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים אחרים, דהיינו שבאים לידי כפירה, ופונים לעבודה זרה חס ושלום.
כתוצאה מהייסורים המתגברים, כתוצאה מריחוק רב יותר של הבורא, אדם מרגיש את עצמו מבולבל. כעת הוא מרגיש לא רק ייסורים, והוא כבר לא שואל למה הבורא התרחק, אלא הוא מתחיל להרגיש שהייסורים אולי לא באים מהבורא. ואחר כך הוא מרגיש שהם בוודאי לא באים מהבורא. השונאים, האויבים, הממשלה, מס הכנסה, האישה, הילדים – כולם "יושבים לו על הראש", ואותם הוא מאשים, לא את הבורא. זה נקרא הסתר כפול.
למה המצב הזה בכל זאת נקרא הסתר? מפני שבמצב הזה האדם עדיין מרגיש שהוא תולה את הבעיות שלו באחרים, בגלל שהבורא נסתר. זאת אומרת, ברקע יש לו מחשבה והרגשה, שהרע בא מהבורא, אבל רוב הייסורים והבלבולים מנתקים אותו מהתפיסה שהם באים ממנו. מתוך הסחרור הזה הוא מתחיל להתייחס לעולם, לכל מיני המקורות של הייסורים, כמי שגורמים לו סבל, בלבול, הרגשה רעה, איום, עצבים וכן הלאה. הוא נמצא בהרגשה שהרע מגיע אליו מהבורא, ובכל זאת הוא לא יכול להתייחס לעולם אחרת. זו מידת הריחוק של הבורא ממנו. במידה הזאת הבורא נמצא ברקע, באופק, רחוק מאוד.
ויש תיקונים אחרים שבהם האדם צריך להתייחס לעולם ולגורמי העולם כשליחים של הבורא. אנשים יכולים לראות אדם שיש עליו הנהגה מסוימת, שלפיה גם אם הוא גדול, נדמה להם שהוא מתייחס לסימנים בעולם הזה, לסימנים עצמם. אבל היחס שלו הוא אחר. הוא מתייחס לסימנים בעולם הזה, כי רואה בהם שליחי ה'. לא נכון לומר שהבורא זה הכול, ואנחנו כלום. זה לימוד גדול, והוא עוד לפנינו. אבל לעת עתה, אנחנו לומדים בחלקים, שלב אחר שלב.
אם כן, בהסתר כפול הייסורים מתגברים על האדם. כתוצאה מריחוק הבורא באים לו יותר ייסורים, יותר הרגשות של ריקנות בכל מיני אופנים שבכלים שלו. והייסורים האלה מורגשים בו כאיומים, כחוסר התמצאות, כחוסר תענוגים. מדוע? כי כשהבורא מתרחק, האדם מרגיש שהוא יותר מנותק מהמערכת, שהיא למעשה מערכת הנשמות. הוא לא מבין שאלה הן הנשמות האחרות ושמהן הוא מנותק, כי האור הסתלק והוא לא מקבל מהן הספקה.
זה כמו איבר בגוף שלא מקבל את מה שמגיע לו ונמצא בחרדה פנימית לקיומו בכל מיני אופנים. זה מה שקורה לאדם כשההארה מתרחקת ממנו. הוא מאבד את הקשר עם נשמות האחרות במערכת הנשמות, וכתוצאה מכך הוא מרגיש את החיים שלו כאיום, כמשהו לא טוב. הוא לא רואה קשר עם הנשמות האחרות, הוא לא רואה את הקשר עם כל המערכת, ולכן הוא רואה את החיים כאיום, ההפך ממה שהוא צריך לראות.
יש מערכת נשמות, שקשורות זו בזו, בכל מיני צורות. אם האור העליון שנקרא אור מקיף פועל עליהן, אז הוא מעורר בהן הרגשה שהן מחוברות. כתוצאה מכך יש ביטחון, הבנה והספקה, העולם כולו טוב, הבורא טוב ומיטיב. אם האור מתרחק, אז כל חלק מתחיל להרגיש מנותק מאחרים, הוא לא יודע. מבפנים הוא ריק. ומבחוץ, במקום אלה שהתייחסו אליו נכון, יש לו שונאים, אויבים וכן הלאה. זאת פחות או יותר התמונה.
שאלה: באחד הספרים כתבת שאדם שלומד קבלה, לא צריך להאמין בקיום של השגחה עליונה, ושאפשר ללמוד קבלה בלי להאמין שיש בורא.
ודאי שלא צריך להאמין שיש בורא. אדם לא צריך להאמין.
שאלה: אבל כל ההסבר מבוסס על קיומו של בורא.
זו לא סיבה להאמין.
כתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" [6]. אבל העיניים שלנו לא רואות את הבורא. אלא מה זו אמונה? אם דודה כלשהי סיפרה לאדם שיש שם משהו, אז הוא מאמין לה? למי הוא מאמין? מה זה להאמין שיש בורא? מה נקרא אמונה? אנחנו מאמינים במה שקראנו בספר או בעיתון, במה שראינו בטלוויזיה, במה שהמורה או אמא סיפרו לנו. אבל האם זו האמונה? על סמך מה זה נקרא אמונה?
כל זה לא אמונה, זו ידיעה שהאדם קיבל ממי שסיפר לו אותה. ומי שסיפר, האם הוא יודע? מאיפה הוא לקח את דבריו? אלא כיוון שבקטנות דעתנו נראה לנו שהאנשים שסיפרו לנו יודעים, שהם חשובים, וכיוון שאנחנו מקבלים את מה שהם חושבים כדבר מובן מאליו, כעובדה, אז אנחנו הופכים את השמועה לעובדה. אז במה אנחנו מאמינים? אנחנו מאמנים שסיפרו לנו את האמת. אנחנו מאמינים באנשים בשר ודם, שכך סתם אומרים לנו דברים.
מה נקרא אמונה? מה בכלים שלנו, שהם רצון לקבל, יכול להיות אמונה? רק או שיש בורא או שאין. זו טכניקה: הבורא שהוא "אלו-הים" נקרא בגימטרייה "הטבע". אז או שאנחנו מתעסקים ב"נדמה לי", או שאנחנו באים לחוכמת הקבלה. הרי הקבלה היא לא פסיכולוגיה ולא פילוסופיה.
לכן כתבתי בספריי שאסור להאמין שהבורא נמצא, שהוא קיים. למה אסור? כי אם אנחנו מאמינים, אז כמו כל האנשים שאומרים שהם מאמינים, האמונה שלנו תנתק אותנו מלהשיג את הבורא. האמונה הזאת ממש קוטעת את האדם מלרצות להגיע אל הבורא, מלהשיג אותו, לפתוח אותו, לגלות אותו.
יש האומרים שהבורא נמצא והאדם צריך להתפלל, וקצת ללמוד ולשמור שבת ועוד משהו. אבל לא זאת מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא שאדם יגלה את הטוב ומיטיב בכלים שלו. ואם הוא יתחיל להרגיע את עצמו באמונה פשוטה, אז הוא יישאר כמו שהוא, ימשיך להאמין במה שסיפרו לו. זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה" [7]. אנשים סיפרו לו, לימדו אותו מצוות, וזה מה שהוא מקיים. לא את המצוות של הבורא הוא מקיים, אלא מצוות שאנשים לימדו אותו. ואילו אנחנו רוצים לקיים את מצוות הבורא.
מצוות הבורא הן השפעה, פעולות ההשפעה. ומצוות בני אדם, זה מה שבני האדם פיתחו בעולם הזה, כל מיני פעולות ומנהגים. גם הם חשובים, אבל יש להבדיל בין מה שאדם עשה לבין מה שבורא ברא. לכן כתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". לכן אנחנו חייבים לגלות את הבורא, לגלות את ההשגחה, את הטוב ומיטיב. הבורא ברא את האדם כדי שהאדם יגלה אותו, ולא כדי להישאר בדרגת אמונה פשוטה.
שאלה: מה לומר לעצמי אם אני לא מרגיש את הבורא, אם מבחינתי הוא לא קיים?
צריך לומר את האמת: "הוא לא קיים".
שאלה: אבל אם הבורא לא קיים איך אני אתייחס לדברי בעל הסולם, על הסתר כפול ועל הסתר רגיל?
זאת אומרת, אם האדם לא מאמין בבורא, הוא לא יכול לפתוח ספר קבלה. ובכל זאת, איך הוא פותח את הספר, איך הוא קורא בו ומסכים עם מה שכתוב? אמנם הוא אומר לעצמו שהאדם שכתב את הספר מבין, אבל על סמך מה הוא יכול לדעת שמחבר הספר מבין? על סמך השכל הקטן של אדם בעולם הזה, הוא לא יכול לדעת. ובכלל, למה לו להאמין למה שאדם אחר כותב, הרי זה רק הוא שרואה את המקובלים כגדולים. כמו שהילדים בכיתה א' חושבים שהילדים בכיתה ח' ענקיים, כך אנחנו מתייחסים למקובלים שכתבו את הספרים. הכול יחסי.
אבל אנחנו יכולים לטעות. יש הרבה ספרים בעולם. על כל ספר אפשר לומר שהמחבר שלו גדול. אז איך האדם עושה הבחנות נכונות, אמיתיות, כל עוד אין לו אותן? להסתמך על השכל שלו הוא לא יכול, על הרגש ודאי שלא, הוא כבר יודע שהרגש לוקח אותו לכל מיני מקומות. אז על מה נשאר לו להסתמך?
לכן המקובלים אומרים, שאם אין לאדם נקודה שבלב, שמתוכה הוא שואל "מה הטעם בחיי" ומתחיל לפתח את הנקודה בעדינות כדי לשמוע מה שדווקא היא אומרת ולפי זה ללכת, הוא לא יכול להתפתח. לכן חוכמת הקבלה פונה רק לאותם אנשים, שיש להם נקודה שבלב. אנשים שמתוך הנקודה הזאת יש להם איזה "חוש ריח" מפותח, כמו לכלב, והם באים למקום הנכון. כי לפי הרגש והשׂכל הרגיל שלו האדם לא יכול לבוא למקום הזה. רק הנקודה שבלב מובילה אותו מבפנים, מאין ברירה, כמו כל מי שלומד קבלה. וזה לא נקרא אמונה, זה התפתחות של חוש חדש.
אנחנו רואים עד כמה אנשים מאמינים במה שכתוב בספרים, בכל מיני "חוכמות". אחד כותב והשני מאמין, השני מתחיל לכתוב והשלישי מאמין. וכך הכאוס שולט בעולם. אלא רק לפי הנקודה שבלב האדם מתפתח. לכן חשובים לנו מאוד אנשים שיש להם נקודה שבלב.
את האנשים שאין להם את הנקודה שבלב, אפשר לקדם בצורה חיצונית. אפשר להגיש להם את הספרים בנושא הקבלה ואת העיתון "קבלה לעם", כדי לזרז בהם ככל האפשר את התפתחות הנקודה. אבל האמת היא שאם אין נקודה, אין עם מי לדבר. כי חוכמת הקבלה מדברת לחיסרון של הנקודה שבלב בלבד.
שאלה: המעבר בין הסתר כפול להסתר רגיל ובחזרה, האם הוא תלוי באדם? האם יש איזושהי שליטה מצידו, או שזו תוכנית קבועה מראש שהוא חייב לעבור?
התינוק, שאמא שמה אותו באמצע החדר ומתרחקת ממנו, והוא צריך לעשות צעד ראשון, בוכה ומסתכל על האמא. כשעשה צעד אחד, אמא תופסת אותו ומנשקת ומחבקת אותו, ושוב טוב לו. פתאום היא מעמידה אותו פעם נוספת במרכז החדר ומתרחקת עוד יותר. מה יחשוב התינוק? בגלל שהצליח בפעם הראשונה, הוא קיבל מכה גדולה יותר. זו תורה וזה שכרה? כך אנחנו מקבלים את ההשגחה.
לכן כתוב, ש"כשור לעול וחמור למשא" [8] ועל ידי הסביבה, האדם חייב לחזק כל פעם את ההרגשה בצדקות הדרך, למרות מה שנראה לו, עד שיגיע לגילוי.
לכן כל פעם שהאדם ילך בהסתר, אם כפול או רגיל, הוא ייקרא רשע, כי הוא לא יכול להצדיק את ההשגחה, כמו התינוק שלא מסוגל להבין את אימו. ברגע שהיא מחבקת, היא טובה. ברגע שהיא עוזבת אותו באמצע החדר, היא רעה. זה שונה לגמרי מהאמונה בסלוגנים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". אלא בחוכמת הקבלה הכול תלוי בכמה האור מאיר, בזה בלבד.
צריך להתקדם במאמצים גדולים ובסבלנות. אין ברירה. כמו שבעל הסולם כותב ש"רק הגיבורים מהם, אשר מדת סבלנותם עמדה להם" [9]הגיעו להיכל המלך. תמיד כשהאור מסתלק, האדם נופל. כמו שכתוב "שבע ייפול צדיק וקם" [10]. רק על ידי הפעולות האלה מגיעים להצדיק את הבורא. וכשהאדם עובר את המחסום יש לו הארה קבועה, הוא נעשה צדיק.
הוא מצדיק מתוך הכלים ולא מתוך אמונה, רק מתוך מה שהוא מרגיש בכלים. רק לפי זה מודדים. כמו שמודדים אם יש או אין שמן במנוע. יש אור, האדם צדיק. אין אור, הוא רשע. זה הכול.
זו נקודה חשובה מאוד, כי דווקא בה חוכמת הקבלה היא מדע, טכניקה מה לעשות עם הנשמה. בחוכמת הקבלה האדם עובד עם הכלים במדידה, בהשפעה, במילוי. הוא עושה פעולות, ולא מאמין באמונה "תמימה ושלימה". איזו אמונה יכולה להיות לו? אמונה במה שהדודה סיפרה לו?
אמונה זו תכונת ההשפעה מעל הכלים שלנו, מעל הטבע שלנו.
שאלה: מצד אחד, לפי הדוגמה של אמא שמתקרבת לתינוק ומתרחקת, הבורא הוא כוח פעיל, הוא מתרחק, מסתיר את פניו, נותן ייסורים, נותן טוב, מצד שני הבורא הוא טוב ומיטיב וכל השינוי הוא באדם, איך מיישבים את הסתירה הזאת?
נניח שאמא היא מערכת. התינוק עושה צעד, מגיעה יד חשמלית, נותנת לו ממתק ומתרחקת; התינוק בוכה, עושה עוד צעד, היד החשמלית מביאה לו משהו טוב יותר מממתק, צעצוע למשל. האם התינוק היה מתייחס למנוע הזה כמשהו חי?
רואים איך אנחנו מתייחסים למחשב למשל. אומרים שהוא טוב או לא טוב, וכשהוא מתקלקל אנחנו אומרים: "תראה מה שהוא עושה לי, אני לא יכול להסתדר איתו". האדם משליך את הרגשות שלו על מערכת הטבע. האם לבורא יש רגשות? אין לו רגשות. את כל הרגשות האלה אנחנו מעבירים אליו.
אז הבורא הוא דומם, טבע? את זה אנחנו לא יודעים, את "עצמותו" אנחנו לא משיגים. מה אנחנו משיגים? מתוך הכוח העליון הזה, אנחנו משיגים את הבורא. בורא מלשון "בוא וראה". מה האדם מגלה בבורא? כשאדם משפר את הרצונות שלו בכוונה להשפיע, אז הוא מתחיל לזהות משהו שמגיב, משהו שנמצא איתו בקשר לפי התכונות שלו.
כשהאדם רואה דמות מסוימת, תמיד הוא רואה אותה מתוך ההבנה, תמיד מתוך ההשגה, תמיד מתוך התכונות שלו, בגלל שכך הוא בנוי. כך למשל אתה רואה עכשיו את האנשים סביבך, בגלל שאתה בנוי לתפוס בצורה שהמוח שלך וחמשת החושים תופסים. האנשים סביבך הם כוח, משהו שמשפיע עליך, אין להם צורה בפני עצמם. אלא אתה תופס אותם כפי שאתה מסודר, לפי החושים שלך, בצורה כזאת.
אותו דבר כלפי הבורא, לכן זה נקרא "בוא וראה" או "ממעשיך הכרנוך" [11]. מעשים פירושם השפעה של משהו על האדם. ההשפעה הזאת בונה ברצונות ובתכונות שלו, דמות כלשהי. וזו הדמות מ"הכרנוך". האדם בסך הכול מכיר את התוצאה ממשהו שפועל עליו. זה לא הדבר עצמו, אלא משהו משותף בין ההשפעה שלו על האדם והרצונות של האדם.
האדם מגלה את הדמות הזאת בו, רק בתוך הכלי. מחוץ לכלי אנחנו לא מגלים דבר. בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים על החומר ועל "הצורה המלובשת בחומר". צורה מופשטת זה דמיון בלבד, שאסור לעסוק בו ברצינות, אי אפשר לעסוק בו ברצינות. את המהות איננו משיגים כלל, אנחנו לא יודעים מה זה. אפילו את מהותנו עצמנו, איננו משיגים. אנחנו לא יודעים מי אנחנו.
נמצא שהשאלה האם הבורא מגיב או לא מגיב, חי, משתנה או לא, היא שאלה מופשטת. כתוב, ש"האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת" [12], וכל השינויים הם בתוך הכלים. לפעמים מפרשים מנוחה מוחלטת, שהאור כל הזמן פועל באותו כיוון. זו המנוחה שלו, שהוא כל הזמן רוצה להשפיע. ואפשר גם לפרש, שכלפי האדם הוא באמת נמצא בצורה קבועה, כמו עולם אין סוף. כמו שכתוב, "כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו, כמו שאמרו חז"ל, דהיינו בתכלית שלימותם ותפארתם" [13]. שמלכתחילה הם נבראו ביום א'. ומה שעתיד להתגלות לנו אחר כך, זה מה שכבר נמצא, רק חסרים לנו כלים. אז השלמות האינסופית לא משתנה, אלא רק אנחנו משתנים.
שאלה: האם הבורא הוא כמו מחשב ואין לו תכונות?
אין לו תכונות שלנו, וכלפינו הוא מערכת.
שאלה: אז למי אדם מעלה מַ"ן? האם הוא מעלה מַ"ן למחשב שנקרא טבע? למי האדם רוצה להידמות?
האדם רוצה להידמות למערכת השלמה, שתכונת ההשפעה והאהבה פועלות בה כחוק.
האדם הוא כולו בעל רגש, כי כך הבורא ברא אותו. לכן נראה לו שמה שנמצא מחוץ לרגש שלו זו מערכת, משהו דומם. אם אדם יכול להתייחס למשהו, הוא מתייחס אליו רק בהרגשה. כשהאדם רואה למשל צבע שחור או אדום או צהוב, הוא לא רואה צבע, אלא יש לו שינויים ביחס שלו, בהרגשה שלו. הוא מרגיש שזה יותר נעים וזה פחות, שזה יותר ממלא וזה פחות, ולשינויים האלה בהרגשה הוא קורא צבעים או גדלים או כל תכונה אחרת.
אנחנו מודדים את ההרגשה. השׂכל מודד רק את ההרגשה. לכן נראה לנו שהבורא, שאותו אנחנו לא יכולים לתפוס, הוא נטול הרגשה. או שאנחנו מייחסים לו את ההרגשות שלנו.
עדיין חסרים לנו בסיס ומילים כדי לברר זאת. צריך להמשיך לברר לאט לאט.
אות נ'
משאין כן לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד. עד כה למדנו, שקיימים שני סוגי הסתרות, הסתר אחד והסתר שני. הסתר אחד זה שהאדם רואה את הבורא מאחוריו. זאת אומרת, הייסורים קיימים, האדם מרגיש בתוכו ייסורים. הוא לא מטשטש אותם. הוא יודע שהם באים מהבורא ומצדיק אותם, שהם באים כדי לקרב אותו אל הבורא. אם הוא לא היה מצדיק אותם לגמרי, הוא היה מתנתק מהבורא ומרגיש את הייסורים בלבד, כמו כל בני האדם בעולם הזה.
בהסתר כפול אדם מרגיש את הייסורים וכמעט לא מרגיש שהם באים מהבורא. למעשה הוא בכלל לא מרגיש שהם באים מהבורא, רק בתת ההכרה יש לו מין אחיזה, שהבורא הוא שמסובב את הייסורים. אבל הוא בכל זאת מפחד מכולם, ומתרגז על כולם, ותולה את עצמו בכולם, ולא בבורא. זה הסתר כפול. בהסתר כפול יש הבנה והרגשה במשהו, בנקודה אחת בלבד, שהבורא הוא המסובב. רק עד כדי כך הוא סובב את האדם על ידי הייסורים והבלבול, שהאדם לא מתייחס אל הבורא ישירות בכל מה שקורה לו.
מסיים הכתוב, "ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים שהצרות והיסורים מגיעים להם מחמת שאינם דבוקים בהשם יתברך, ככתוב, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, שזה נבחן שרואים עוד את השם יתברך, אבל רק דרך אחוריו, זאת אומרת, שיש לאדם צרות והם באות מהבורא, ש"אין אלוקי בקרבי" [14]. ועל כן נקרא הסתר אחד, דהיינו הסתר הפנים בלבד.
בהסתר אחד האדם אומר "אין אלוקי בקרבי", ולכן יש לי צרות. זאת אומרת, הוא תולה את ההרגשה הרעה בכך, שהוא לא נמצא בתכונת ההשפעה. למען האמת, הסתר כפול והסתר רגיל הן דרגות גבוהות מאוד, דרגות של עולמות הקדושה, אלא שאנחנו לא מבחינים בהם.
בדרגות ההסתר האדם נמצא בצרות, אבל הרצון שלו הוא לא שהצרות תיגמרנה. הוא נמצא בניתוק מהבורא, אבל לא רוצה שהבורא יתגלה כדי שיהיה לו טוב, כמו כל אחד ואחד ברחוב. אלא הוא כבר מתחיל לרצות, שלמרות הצרות ולמרות הבלבול הוא ימלא את החיסרון שבכלים שלו, את הריקנות, באור החסדים, בתכונת ההשפעה. הוא מוכן להישאר בהרגשות הרעות, אבל שמעל ההרגשות האלה יוכל להצדיק את הבורא, להתחבר איתו.
ובמצב הזה כבר מתחילים לבדוק, האם זה "לשמה" או "לא לשמה". אם האדם רוצה שההרגשה וההצדקה האלה יהיו רק לטובת הבורא, זה יקרא כבר "לשמה". ואם הוא עדיין חושב, שאם יתמלא בכלים דהשפעה וישפיע לבורא, הכול לבורא, ולא חשוב אם הוא מרגיש טוב או רע, אבל יהיה לו מזה קצת טוב, זה עדיין "לא לשמה".
זאת אומרת, יש כמה דרגות של התייחסות לבורא. בהתחלה רע לאדם, והוא מבולבל במוחא וליבא. אחר כך רע לו והוא מבולבל, אבל הוא רוצה להישאר במצב הזה, ולמעלה ממנו לקבוע קשר עם הבורא. לומר שהמצב הזה בא ממנו והוא טוב, שהוא לטובתו. להצדיק את הבורא על פני כל הרגשות והבלבולים. אחר כך הוא מתחיל לראות למה הוא רוצה להצדיק אותו: האם כדי לגרום לו נחת רוח, או כדי שגם לעצמו יהיה מזה איזה רווח.
בצורה גסה אפשר לומר, שאלה שלושת המצבים, שאנחנו מתעלים בהם לקראת קביעת היחס הנכון לבורא. בהמשך נמשיך ונדרג אותם.
שאלה: הבורא מפעיל את השפעתו דרך הסביבה. איך אפשר לזהות, שאני נמצא בסביבה של אנשים שיש בהם נקודה שבלב?
אפשר לזהות לפי השאלה "מה הטעם בחיי". אם הטעם בחיים הוא "למה לא הרווחתי בבורסה", זה עדיין לא מהנקודה שבלב. כי הנקודה שבלב היא "חלק אלוקי ממעל" [15], שמושכת רק לאלוקי. זאת אומרת, אפשר לזהות זאת מתוך החסרונות של האדם.
ודאי שאנחנו נמצאים בתהליך, שמתחיל רחוק מאוד מהבורא. זכור לי כשהתחלתי לחפש, לא רציתי לשמוע על בורא. רציתי לדעת בשביל מה אני חי, למה אני חי, איך החיים מנוהלים, מה מטרתם, האם בני האדם הם חיות הולכות על שתיים ולא יותר, או שיש ביצורים האלה תכלית כלשהי. הרגשתי, שחייבת להיות תכלית, שמשהו חסר לי. לא יכולתי לגמור את החיים כך סתם, או להיות בתוכם ללא תשובה על השאלות האלה. האדם צריך לדעת בשביל מה הוא קיים, אחרת בכל רגע ורגע אין לו טעם להמשיך.
ואנחנו רואים, לפי ההתאבדויות, הייאוש והשימוש הגובר סמים, שאנשים רבים מחפשים ולא מוצאים את התשובה. הבירור הזה הוא בירור איטי, הוא יכול להימשך עשר ועשרים שנה. ויכול להיות שאדם נמצא בבירור הזה מספר גלגולים.
במי יש נקודה שבלב? את הנקודה שבלב מתחילים לראות באדם שנמצא קרוב למימושה, ליישומה, באדם שכבר מדבר על כך שהוא חייב לגלות את המערכת העליונה. ועוד יותר מזה, שפת הקבלה מתחילה להיות לו קרובה, נעימה. האורות מלמעלה כבר קרובים לכלים שלו. לפי זה מזהים את האדם, כי בסך הכול מדובר על אורות וכלים: קצת יותר אור, קצת פחות, קרוב יותר, רחוק יותר וכן הלאה.
אם האורות רחוקים מהכלים, האדם נמצא אי שם, הכול טוב ויפה, והוא מרגיש רק את הגוף שלו. אם האור מתחיל להתקרב לנקודה שבלב, האדם כבר מתחיל לחפש. כבר לא נראה לו שהחיים האלה ממלאים אותו. כך, לפי הצורה החיצונית, אפשר לאתר את האדם.
ואחר כך, כשהוא בא למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה, הוא מתיישב ומתחיל לראות במה מתעסקים. לפעמים לוקח חודשים עד שהוא מבין איפה הוא נמצא ובמה עוסקים. כמו ילד, הוא פולט מילים ולא יודע על מה הוא מדבר. כמו קוף, אומרים לו מילה והוא חוזר עליה. כך הוא לומד, עד שהוא מתחיל להבין יותר ויותר באיזו מערכת הוא נמצא. וזה לוקח זמן רב.
אפשר לומר, שעד גילוי הבורא, האדם לא יודע איפה הוא נמצא. הוא ממש כמו תינוק. והחשבון היחידי איתו הוא, האם הנקודה שבלב קיימת או לא. הוא יכול לעשות דברים נוראיים, זה לא חשוב. השאלה היחידה היא האם הוא עובד עם הנקודה שבלב או לא. אם הוא לא עובד עם נקודה שבלב, אין לו מקום עם הלומדים. עם הוא עובד עם הנקודה שבלב, חייבים לסבול אותו איכשהו ולהמשיך, לפעמים זה לוקח שנים עד שהוא מתחיל להיכנס להסתר.
הדרך ארוכה, אבל זו דרכנו, אין דרך אחרת. בשביל זה נוצרנו ובשביל זה העולם קיים, שנזרז את הדרך.
[1] ראה ר' מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיעורים 13-1, חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 8, 2008.
[2] ראה ר' חיים ויטאל, "הקדמה לשער ההקדמות לספר עץ חיים", ספר עץ חיים (ירושלים: מקור החיים, תש"ן).
[3] ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ראה ר' יהודה אשלג, תלמוד עשר הספירות חלק א' (פתח תקוה: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ז).
[4]תהילים ל, ח.
[5]לדוגמה זו ראה אצל הרב המקובל ברוך אשלג (הרב"ש, 1991-1907), "מהו השיעור של תשובה", מאמר א, בתוך: שלבי הסולם (נביאים), כרך ד, ערך ר' מיכאל לייטמן (בני ברק: בני ברוך, 2000).
[6]סנהדרין דף ו ע"ב.
[7] ישעיהו כט, יג.
[8]עבודה זרה דף ה ע"ב.
[9]"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קלג.
[10]משלי כד, טז.
[11]"שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.
[12] ר' יהודה אשלג, תלמוד עשר הספירות חלק א,אור פנימי, פרק באות ב.
[13]ספר הזהר, בראשית, דף לא. ראה גם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י.
[14] דברים לא, יז: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
[15] איוב ב, לא.