אותיות קנ"א – קנ"ה
אות קנ"א
ובזה תבין גם כן, בחינת ד' העולמות אבי"ע דקליפה הערוכים לעומת אבי"ע דקדושה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. כי המרכבה של הקליפות דעשיה, היא מבחינת הסתר הפנים בב' דרגותיה, שמרכבה ההיא שולטת, כדי לגרום לאדם שיכריע הכל לכף חובה חס ושלום.
ועולם היצירה דקליפה, תופס בידיו את כף החובה, שאינה מתוקנת בעולם היצירה דקדושה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ולפיכך"). ובזה שולטים על הבינונים, המקבלים מעולם היצירה, כנזכר למעלה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים.
ועולם הבריאה דקליפה, יש בידיהם אותו הכח, כדי לבטל את האהבה התלויה בדבר, דהיינו, רק לבטל את הדבר שבו נתלית האהבה. והיינו, הבלתי שלימות שבאהבה דבחינה ב'.
ועולם האצילות דקליפה, הוא שתופס בידיו אותו מיעוט הרע שאינו ניכר, שיש בבריאה, מכח בחינה ג' של האהבה, שאף על פי שהיא אהבה אמיתית מכח הטוב והמטיב לרעים ולטובים, שהיא בחינת אצילות דקדושה, עם כל זה, כיון שלא זכה להכריע באופן זה גם את העולם כולו לכף זכות, יש כח ביד הקליפה להכשיל את האהבה, מכח ההשגחה על האחרים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הב'").
יש ארבע דרגות בהליכה של האדם, מהמצב שבו הוא מתחיל לעלות מהעולם הזה לאין סוף, לגמר התיקון. כל ההליכה הזאת מסודרת בתוך העולמות, כי העולמות מעלימים וגם מגלים את כל מה שהאדם צריך כדי להגיע להשתוות הצורה. בעולם העשיה יש הסתר כפול והסתר רגיל. מעל "חזה דיצירה" יש דרגת שכר ועונש, בעולם הבריאה יש גילוי האהבה, ובעולם האצילות זו דרגת האהבה. כך העולמות משפיעים על האדם (שרטוט 1).
מה שאין כן בהשגת העולמות, עליו להגיע לבירורים גדולים "מעל הדעת", בהרגשה, בהשגה ובהבנה, אפילו כדי להגיע למלכות דמלכות דעשיה. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "הקדמה לספר הזוהר". זאת אומרת, יש הבדל בין מה שמקבלים בעולמות, לבין הצורה שבה משתווים לעולמות.
שרטוט 1
אות קנ"ב
"וזה שכתוב בעץ חיים, אשר עולם האצילות של הקליפות, עומד לעומת עולם הבריאה ולא לעומת האצילות, עיין שם.
יש בעיה להבין מה זאת אומרת "עולם האצילות לעומת עולם הבריאה", כי הכלים דאצילות וכלים דבריאה הם למעשה אותם הכלים. אמנם הכלים דעולם האצילות הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, והכלים דבי"ע הם כלים דאח"פ. אבל בכלים דאח"פ יש כלי דאוזן, שהוא למעשה כלי דבינה, בינה שמקבלת. כלומר, "אוזן" זה כבר לא בינה עצמה שהיא עצם חוכמה, אלא זה כבר החצי התחתון דבינה, שתכליתו לשרת את התחתון.
נמצא שכדוגמת יציאתה של בינה מראש דאריך אנפין לגרון, למטה מראש, כדי לשרת לתחתונים, גם עולם הבריאה, הכלי דאוזן, ה"רחם", החצי התחתון דבינה, יוצא מעולם האצילות, כדי לשרת לתחתונים. עולם הבריאה הוא "בר" ממדרגה, ולכן הוא נקרא "בריאה". הכלים שלו הם למעשה כלים דאצילות, והאורות שבו הם אורות דבי"ע, אורות דתולדה.
עולם הבריאה עצמו לא סובל מכך, כי הוא לא מרגיש בעצמו שום הגבלה, מפני שכולו כלים דהשפעה. מצד אחד יש בו שלמות מצד הכלים, ומצד שני יש בו חוסר שלמות מצד האורות. יוצא שעולם הבריאה יכול לברר רבות באהבה, בקשר בין בורא לנברא שיש מצד הכלים, אבל לא יכול לברר אהבה וקשר בין בורא לנברא מצד האורות.
לכן יש דברים שאי אפשר לברר בעולם הבריאה, אלא רק באצילות. ולכן יש קליפה כביכול כנגד אצילות, שנמצאת בעולם הבריאה. הקליפה הזאת היא לא באשמת עולם הבריאה, מפני שהאורות דתולדה שנמצאים מתחת לפרסא, הם בסך הכול אורות קטנים, והכלים דבריאה הם כלים מתוקנים, גדולים. זאת אומרת, בעולם הבריאה חסרה יכולת לברר את הכלים, וכתוצאה מכך, יש בו תוספת קליפה, כנגד אצילות. כי מצד הכלים, בעולם האצילות ובעולם הבריאה יש את אותם הכלים, כלים דבינה. הכלים דבריאה הם אמא או בינה, שחייבת להקטין את עצמה, להיכנס לצמצומים, לבעיות, לצרות, אבל מפני שהיא קשורה לתחתונים, ולא מפני שבגללה מגיע לה.
לכן יש יחסים שונים בין עולם הבריאה לעולם האצילות. כלומר, מה שאי אפשר לתקן בבריאה, מתקנים באצילות, ומה שבאצילות נקרא עדיין חסרונות, נקרא כך עקב הבריאה. לכן האהבה מתחילה מבריאה, אבל נגמרת באצילות. למה האהבה מתחילה בבריאה? כי מצד הכלים, הכלים דבריאה כבר מתוקנים.
שאלה: מה זו מרכבה?
בינתיים נפרש מרכבה כ"מערכת". יש מרכבת סטרא אחרא, יש מרכבת הקליפות, יש מרכבה עליונה, שהיא ג' קווים העליונים שיש בהשפעה מראש דאריך אנפין למטה.
שאלה: מה זאת אומרת חוסר שלמות מצד האורות?
חוסר שלמות מצד האורות הוא שאסור לגלות את האורות כלפי התחתונים. בחוכמת הקבלה לא מדובר על העולמות עצמם, אלא על אלה שנמצאים בתוך העולמות. מערכת בריאה עצמה לא מרגישה שום חיסרון, יש לה הכול, וכך גם מערכת יצירה ומערכת עשיה.
המערכות שלמות, יש בהן אור חוכמה ואור חסדים, יש בהן אור אין סוף. אלא המידה שבה העולמות מעלימים את האורות כלפי מי שנמצא בהם, כלפי הנשמות, זה נקרא "עולם", מלשון העלמה.
אנחנו לא יכולים לדבר על בריאה, על יצירה או על עשיה בפני עצמן. על מה נדבר? על המערכת? הרי המערכת היא דבר דומם. חוכמת הקבלה מדברת רק על אלה שנמצאים בתוך העולמות ומקבלים מהם.
דהיינו, כמו שנתבאר, כי עולם אצילות דקדושה, שמשם נמשכת רק בחינה ד' של האהבה, הרי שאין שם שליטה לקליפות כלל, היות שכבר הכריע את כל העולם לכף זכות, ויודע כל עסקיו של השם יתברך גם בהשגחתו על כל הבריות, מהשגחת שמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, אלא בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הבחינה הג', שעדיין לא הכריעה את העולם כולו, ועל כן יש עוד אחיזה לקליפות, אלא שקליפות אלו נבחנות לאצילות דקליפה, להיותם לעומת בחינה ג', שהיא האהבה שאינה תלויה בדבר, כנזכר למעלה. שאהבה זו היא בחינת אצילות.
כאן בעל הסולם אומר שבחינה ג' שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר, היא בחינת האצילות. הוא לא כותב כך כדי לבלבל, אלא כדי להראות איפה נמצאים במעבַר ממידה אחת של אהבה למידה אחרת של אהבה.
אות קנ"ג
ונתבארו היטב, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, והקליפות שהן בחינת הלעומת של כל עולם ועולם שהם מבחינת החסרון שיש בעולם שכנגדו בקדושה, והם שמכונים ד' עולמות אבי"ע של הקליפות, כמבואר.
מה נקרא אבי"ע דקליפה, ומהי קליפה? למעשה, אין קליפה. אלא הקליפה היא אותם הכלים הלא מתוקנים שבאדם הנמצא במצב כלשהו, בעולם כלשהו, כלפי מערכת כלשהי. הכלים הלא מתוקנים שבהם האדם רוצה להשתמש ב"על מנת לקבל", נקראים קליפה. וכנגדם, המערכת שעומדת ומתקנת את האדם נקראת מערכת הקליפה.
זו לא טעות, הקליפה נמצאת לפני האדם, כדי לתקן אותו. אמנם הקליפה באה כדי להכשיל את האדם, אבל זו צורת התיקון, כדי שאדם יידע סוף כל סוף שהוא נכשל כי הוא נמצא בקלקול.
ואמנם האדם תמיד רואה לעומתו בעולם את תמונת המראה שלו, את ההעתקה שלו. העולם עצמו הוא עולם אין סוף. אלא שאדם מקרין על עולם אין סוף את אותה המערכת שדרכה העולם אין סוף מתייחס אליו: או דרך כל ארבעת העולמות, או דרך שלוש עולמות או דרך שנים, או דרך אחד, או דרך עולם אין סוף עצמו, ללא שום כיסוי.
האדם מקרין על אור אין סוף את הקלקולים ואת התיקונים שלו, ובהתאם לכך האור מתייצב כלפיו דרך הקלקולים ודרך התיקונים שלו, כמערכת העולמות. לכן המקובלים אומרים שחוץ מהאדם אין שום דבר. גם מערכת העולמות נמצאת בתוך האדם. מחוץ לאדם אין שום דבר, רק "עצמותו". אלא בהתייחסותו ל"עצמותו", לאור אין סוף, האדם מיד בונה את העולמות האלה בתוכו.
במאמרו "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה" בעל הסולם כותב, שכל העולמות נמצאים בשביל האדם ובתוך האדם [1]. וחוץ מהאדם הכול הוא אין סוף, אור אין סוף. אין עולם בלי אדם ואין אדם בלי עולם, זה כנגד זה. למעשה, האדם שמשיג, מיד בונה את מערכת ההתקשרות שלו עם אין סוף, שנקראת עולם.
כשאנחנו פונים למישהו, מיד אנחנו בונים מערכת קשר בינינו לבינו, שנקראת עולם או מערכת עולמות, מערכת מציאות. בלי הפניה הזאת אין מערכת ואין עולמות, אין שום דבר. זאת אומרת, לפני שמדברים על קשר של האדם עם האור, כל העולמות, כל המערכות קיימות בכוח ולא בפועל.
אות קנ"ד
והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנזכר למעלה. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים.
בחוכמות העולם הזה האדם יכול להשיג ולדעת ולהבין, ולהימצא בגובה שאין לו עוד ממי ללמוד. למשל, פיזיקאי שהשיג את כל מה שהשיגו הפיזיקאים אחרים ועוד יותר מהם, למה לו לשמוע את מה שהם אומרים? אין לו ממה להתרשם מהם, הוא יודע יותר מהם. הוא יודע את כל החוקים שהם למדו. את כל הבירורים שהם עשו, הוא כבר בירר ורשם.
מה שאין כן בחוכמת הקבלה ההפך הוא הנכון, זאת אומרת, ככל שהאדם גדול יותר, מכיר יותר ויודע יותר, יש לו תועלת גדולה יותר להתחבר לנשמות האחרות וללמוד מהן. כדברי הכתוב "מכל מלמדי השכלתי" [2].
זה הבדל גדול ומהותי בין החוכמות החיצוניות, שבהן עובדה היא עובדה, לבין חוכמת הקבלה. כי בחוכמת הקבלה כל אחד רוכש את ההשגה שלו מתוך הנשמה שלו, ולכן מה שאחד משיג בבורא, אחר לא יכול להשיג. גם בעל ההשגה הקטן ביותר, משיג את הבורא אחרת מכל אחד אחר. ומי שמתחבר לאדם אחר, הוא גם יודע את הבורא ומתחבר אליו דרך אותו אדם. כל אדם שונה מחברו, לכן כדאי לנו ללמוד מכולם ולהתחבר דרך כולם. כך נבנה יחס שלם לאור, לבורא. כלי שלם.
לעומת זאת, בפיזיקה או בכימיה שבהן אחד יודע טוב יותר מהשני, האחד לא רוצה לשמוע את השני. ואילו בחוכמת הקבלה, אפשר לשמוע גם מבעל ההשגה הקטן ביותר איך הוא מגלה אופנים שונים לגמרי. כי לכל אחד יש נשמה אחרת. היסוד של כל אחד, הכלי שלו, אחר. לכן בעל הסולם אומר שהמקובלים כותבים את הספרים שלהם זה לזה, וכל בעל השגה שמח לקרוא ספרים של אחרים, כי הקריאה בהם מרחיבה את הכלי שלו ללא גבול.
שאלה: האם בלי כתיבת הספרים המקובלים לא יכולים להתכלל זה בזה?
כן ולא. הרי יש גם עניין להסתיר, ולא רק לגלות. כי המקובל רוצה לאפשר לאחרים להתחבר אליו דרך הכלי שלהם, ודרך הכלי שלו לפעול. זאת אומרת, יש כאן עניין, שכל אחד צריך להיזהר לא לשלוט על האחרים, לאפשר להם מקום פנוי, שיש בו הסתרה כביכול, ששם כל אחד יביע את עצמו.
האדם מקבל מהמקובל כלים נוספים, אבל האדם הוא שמקבל אותם, הוא שנכלל מהם. האדם הוא שפועל דרך אותו המקובל. לכן יש תועלת גדולה ממה שנקרא "עיבור הנשמות" זו בזו.
אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העולם הזה, בבחינת עולם שנה נפש שבעולם הזה, כמו שכתוב לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעולם הזה. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר.
בעל הסולם נותן דוגמה גשמית, שהיא ודאי לא שלמה, כי בגשמיות אנחנו יכולים להשיג חוכמה ולא להזדקק לאחרים. אבל הוא כותב שאת "עולם, שנה, נפש" ו"קיום המציאות" בעולם הזה, אנחנו בכל זאת לומדים זה מזה.
בעולם שלנו מדובר יותר בזירוז הזמן, כי כל אחד מאיתנו יכול לשלוט במקצוע מסוים, וכשלומדים זה מזה אנחנו מתעשרים בידע ומשתמשים בתוצאות של האחרים. מה שאין כן בנשמות, כדברי הכתוב: "לכו ותתפרנסו זה מזה" [3], הפרנסה שמביאות נשמות זו לזו, היא פרנסה בהשגת האלוקות ממש, בהשגה איכותית. ברוחניות לא משתמשים בזולת, אלא כל אחד מתחבר לכולם, ונעשה כאדם אחד, במקום "אדם הראשון". זאת אומרת, יש הבדל בין פרנסה גשמית לרוחנית, אלא שקשה לבטא אותו.
ובעניין ספרי הקבלה בעל הסולם אומר, שמקובלים נהנים מאוד להתחבר ביניהם, ולהעביר את הידיעות אחד לשני.
כן הענין שלפנינו, אף על פי שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מכל מקום אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, כי מתוך הנשמה שלו הוא משיג את הבורא ולא יותר. ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנזכרים למעלה, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה. זאת אומרת, אחרי שיש לאדם כלים מתוקנים, מסַכים, הוא יכול מתוך הכלי שלו לחקור את המציאות שבה הוא נמצא, באיזו דרגת בירור הוא נמצא. הוא מברר את היחס שלו לבורא ולכל יתר המערכת שבה הוא נמצא. כשיש לו את הכלים האלה, הוא פותח את הספרים של המקובלים האמיתיים, ודרך הספרים האלה מתחיל לראות דברים נוספים, שהוא לא יכול היה לגלות בתוך הכלי שלו.
הוא מתחבר לכלים שלהם, להשגות שלהם, וכך משיג עוד ועוד מאותה המדרגה שבה הוא נמצא, שאליה מחוברות נשמות הגדולים, שגם הם השיגו אותה. הוא מתחבר לאברהם, ליצחק, ליעקב, לכל המלכים, לכל המקובלים הגדולים שהיו באותה המדרגה, ומרגיש מה שהם הרגישו, ומבין מה שהם הבינו, ויחד איתם ממש, הוא רוכש מהם את כל הכלים וההשגות.
וכשגמר לעשות זאת בדרגה המסוימת בעולם שהוא נמצא, הוא עובר לדרגה הבאה. וכך פעם אחר פעם, בכל דרגה ודרגה. העבודה הזאת היא חלק מהעבודה שלו בכל מצב ובכל דרגה. זאת אומרת, הוא מתקן את הכלי שלו, כדי שדרך הכלי שלו הוא יתחבר לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ויחד איתם הוא יגיע להרגשה המשותפת הזאת. כך הוא עולה לדרגה הבאה.
מכאן, שספרי הקבלה כתובים לבעלי השגה, כי יש בהם מה שבעלי ההשגה השיגו. המקובלים כותבים מתוך ההשגות שלהם, ולא כך סתם, כפי שנראה להם. הם כותבים את הספרים שלהם למקובלים כמותם. זאת אומרת, כל ספריית ספרי הקבלה מיועדת רק למקובלים. לקוראים אחרים אין מה לעשות איתם. כי המקובלים יכולים להבין זה את זה, ולא יכולים להתקדם בלי להתכלל זה בזה.
שאלה: מהדברים האלה משתמע שהמקובל צריך לקרוא את כל ספרי המקובלים האחרים, האמנם?
המקובל לא צריך לקרוא את כל ספרי המקובלים האחרים. אבל עם הוא עוסק " בספרי הקבלה האמיתיים", כמו שבעל הסולם אומר, " שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה", הוא מרגיש שהעיסוק הזה הוא המשך ההתקרבות לבורא דרך כל יתר הנשמות.
המקובל הוא בסך הכול מתחבר לכלי הכללי. ואיך הוא יכול להידבק לבורא, אם לא דרך נשמות אחרות. הוא מרגיש את עצמו נכלל בכלי אחד, בגוף אחד של "אדם הראשון". אין לו אמצעי אחר להתכלל בעזרתו. המקובל מרגיש את הנשמות האחרות, אבל כדי להתחבר איתן, הוא צריך את הצורה החיצונית שלהן, את הצורה של הכתיבה.
למה המקובלים מעבירים את החומר בצורת כתב, הלוא הם יכולים לעשות זאת בדרכים אחרות: בהִפנוּט, בגלים, במדיטציה, הרי הם נמצאים בעולם הרוחני שבו פועלים כוחות ומחשבות? אלא שהם לא יכולים לעשות זאת בדרכים אחרות, כי אם הם יעבירו זה לזה מחשבות וכוחות, הם יחייבו זה את זה. לכן אסור לעשות זאת.
ולמה את הקבלה לומדים מהספרים, הרי אפשר היה שהמורה יחבר את התלמידים אליו וימלא כל אחד ואחד מהם באמצעות צינורות פנימיים? אלא, שאי אפשר. כי בדרך הזאת לא משיגים שום דבר. כל אחד יישאר בדרגה הבהמית שלו. חייבת להיות הסתרה, הספרים נותנים את מידת הבידוד הדרושה בין המקובל לבינינו. רק כך אפשר לקחת את הדברים החיצוניים, ובהתאם להם להתחיל לבנות קשר. כך המקובל לא שולט על מי שלוקח את הספר שלו ולומד ממנו. בצורה אחרת, הוא היה שולט.
העולם שלנו הוא הדרגה האחרונה, אבל דרגה מיוחדת שדווקא בה אנחנו יכולים למצוא קשר זה עם זה, שמאפשר לכל אחד להיות עצמאי, ויחד עם זאת להיות קשור עם האחר. בדרגות גבוהות יותר כבר אין אפשרות כזאת. לכן העולם הזה קיים עד גמר התיקון. הוא מאפשר לנו להתקשר אחד עם השני, בלי לשלוט זה על זה. כזאת היא דרגת ההסתרה בעולם הזה.
שאלה: האם כל התיקון הוא לברר מה שייך לקדושה ומה שייך לקליפה?
להבדיל את ה"אוכל" מה"פסולת" הוא רק חלק מהתיקון. אחר כך צריך להשיג מסך על ה"אוכל", ולהשתמש בו בכוונה "על מנת להשפיע", למשוך את הטעמים. כי במידה שמשתמשים בתענוגים האלה בכוונה "על מנת להשפיע", עושים נחת רוח לבורא והופכים להיות משפיעים, דומים לבורא, קרובים אליו. הבירור הוא רק חלק מהתיקון, סינון בלבד.
שאלה: איזו עבודה עם שאר הנשמות יש בבירור הזה?
איך אפשר כפעולה בתוך הנשמות לשבת ולאכול יחד, כמו שאוכלים יחד בגשמיות? ככתוב "וחך אוכל יטעם" [4], כשמתחברים יחד, מושכים את האורות כבר לא כבודדים, כמו שכל אחד ואחד יכול למשוך לעצמו, אלא יוצרים כלי משותף, שבו מתגלים אורות לגמרי אחרים.
בעולם הזה כשאדם יושב ואוכל לבד או יושב ואוכל בקבוצה, יש הבדל גדול בטעמים. לעומת זאת, ברוחניות ההבדל הוא מהותי. ברוחניות, אם האדם מתחבר לאחרים, יש לו כלי אחר לגמרי והוא מגלה בו נרנח"י שונים לחלוטין. אלה טעמים שהוא לא יוכל לטעום לבד, אין לו שום דמיון לזה. למעשה, ברוחניות אי אפשר לטעום שום דבר בלי להתחבר לאחרים.
שאלה: האם נכון לומר שכל מקובל שקורא בספר קבלה שכתב מקובל אחר, בונה משהו חדש לגמרי?
ראשית כל, עלינו להבין שכל מקובל שקורא ספר של מקובל אחר, הוא קורא את המקובל שכתב את הספר. בעולם שלנו, כשאנחנו לוקחים ספר מהחנוּת, לא איכפת לנו מי כתב אותו. לפעמים אנחנו קוראים, ורק אחר כך מסתכלים מי המחבר, אנחנו אפילו לא מכירים אותו. בהתאם לדרך שהביע את עצמו, אנחנו קובעים שהוא היה חכם או רגיש, או לא.
לעומת זאת המקובל כותב איך הוא הוא רואה את העולם. אמנם הוא לא מגלה את הנשמה שלו שזה אסור לו, אבל הוא גם לא יכול לכתוב אחרת אלא רק מתוך הכלי אפשר לגלות. והגילוי דרך הספר, הוא הגילוי החיצון ביותר שיכול להיות. מצד אחד הספר הוא "גילוי", "מגילה", מצד שני הוא בכל זאת רחוק מהכלי שבו המקובל גילה. המקובל מוסר לנו, את הצורות החיצוניות שגילה.
אלא שהצורות החיצוניות אינן המילים שאנשים רואים. מקובל רואה בתוך המילים האלה מילים נוספות. יש בספרי המקובלים מילים נוספות שלא נראות בדפוס, אבל הן כמודפסות ממש. אנחנו עוד נראה אותן מודפסות בין המילים. לכולן יש מקום למרות שלכאורה נראה שאין.
בספרי המקובלים אפשר גם להתקשר למערכת. המקובל מעביר לאדם את המערכת שלו, אבל עליו להפעיל אותה. יש למקובל מעין מכונה, ואותה הוא נותן לאדם כדי שישתמש בה. האדם עם המכונה שלו, עם הנשמה שלו, משתמש בנשמה של המקובל, ונוצר ביניהם חיבור מיוחד מאוד. כך מתחברים עוד ועוד נשמות, וכל פעם החיבור שונה לגמרי, כל פעם הגילוי שונה מאוד. יוצא שכל אחד נותן לאחר, כמו תאים שמתחברים בגוף.
שאלה: אם כל אחד משיג בצורה פרטית, אז אין אמת אחת?
כל אחד משיג בצורה פרטית. ולכן אין אמת אחת. האם האדם יכול להשוות את האמת שלו עם האמת של מישהו אחר? הוא לא מסוגל. בהמשך הדרך כל אחד מאיתנו מתחבר עם כולם, ומשיג את האמת שלו דרך כולם. אבל כל אחד משיג אותה בצורה פרטית.
זאת אומרת, יש שש מאות אלף נשמות ויש שש מאות אלף השגות פרטיות. ולא חשוב מהם המספרים. כל נשמה מתחברת אמנם עם כל יתר הנשמות, אבל את החיבור עם כל יתר הנשמות ואת גילוי הבורא, היא משיגה מתוכה. אז מתרחשת פעולה שנקראת "רב פעלים מקבציאל".
לא ידוע לנו מה זה "רב פעלים מקבציאל", אבל ידוע שבגמר התיקון צריך להשיג את המדרגה הזאת. על כך בכה גם רבי חייא. ולא ידוע גם אם רבי שמעון השיג את הדרגה הזאת. הדרגה הזאת גבוהה מכולנו, ולכן אין מה לומר עליה.
אבל כל הדרגות הרוחניות קיימות כבר כעת. הן לא מדרגות שיהיו רק בעתיד, בעוד כמה וכמה שנים, הן קיימות כעת. אפשר להגיע אליהן, ולהתכלל בהן. וכך הדרגה שנקראת "רב פעלים מקבציאל", שזה מלאך, זאת אומרת כוח מיוחד, שמחבר את כל הנשמות יחד בהרגשה אחת.
אלא שלא ידוע אם עניין ההשגה הפרטית מתבטל בדרגה הזאת. קשה להתבטא בעניין הזה, כי הוא מעל גמר התיקון, ויש שמועות לכאן ולכאן. לא נדע זאת עד בוא ה"אליהו".
אות קנ"ה
ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
מקובלים כותבים ספרים לאלה שנמצאים בדרגות עליונות, כדי לעזור להם להתחבר יחד זה לזה. כל המקובלים יכולים להתעשר בהשגתם מהכתיבה של כל אחד מהמקובלים. אבל מכל המקובלים רק בעל הסולם כתב את הספרים שלו, הגם שלא את כולם, גם לאלה שנמצאים בדרגות עליונות וגם למענינו. על ידי הספרים האלה, אנחנו יכולים למשוך על עצמנו אורות מקיפים, מתוך הרצון להבין אותם.
לפני ההשגה, לא מבינים כלום מהספרים של בעל הסולם, ולא יכולים להבין כלום. גם הפלפולים שמתפלפלים בזמן הלימוד, לא עוזרים. צריך לחשוב רק על הרצון, כי "לא החכם לומד". רק החשק, רק הרצון, חייב להיות מחודד יותר ויותר, ומכוון יותר ויותר להשיג את מה שלומדים. צריך להיזהר שהידיעה, היינו ההרגשה שכאילו יודעים משהו, תחליף את ההשגה ותחליש את ההשתוקקות להשיג.
כמו שבעל הסולם כותב על חכמי ירושלים שלומדים את מה שכתוב, ולא יותר [5]. לטענתם אין משהו נוסף מעבר למה שכתוב, ואין חלילה השגה. הדברים הגיעו למחברים מאליהו הנביא שבא וסיפר להם. המחברים עצמם לא ידעו על מה הם כותבים, הם רק כתבו את מה שאליהו אמר להם.
לרכוש רצון זאת בעיה. לכן אלה שיש להם רצון חזק להשיג את המדרגות הרוחניות, רצון חזק להיכנס בהן רגשית, צריכים להיזהר מאוד שלא לכבות בהם את הרצון. צריך להיזהר מהידיעה לכאורה, כי זו לא הידיעה שאליה מתכוונים המקובלים, זה פלפול ולא השגה. התועלת איננה בכך שאדם ידע כביכול מה כתוב בדף זה או אחר. צריך לשמור על הרצון החזק והמכוון להשגה בלבד, כדי לדעת איך להשפיע. בספרי הקבלה כתוב איך להשפיע לבורא, רק על פעולת ההשפעה כתוב. ולכך צריך להשתוקק.
לכן אי אפשר ללמוד מהספר בעלמא, אלא קודם צריך להצטייד ברצון להשפעה. ולכן האדם צריך קבוצה. בלי קבוצה לא יהיה לו את הרצון להשפעה. הרצון שבא מהאדם הוא תמיד לקבלה. דרך הקבוצה אדם צריך להשיג את הרצון להשפעה, ויחד עם אחרים ללמוד. כי אי אפשר להגיע להשפעה, אלא רק בחברותא. כדברי הכתוב "או חברותא, או מיתותא" [6].
זאת אומרת, יש תנאים מוקדמים ללימוד. אי אפשר לפתוח ספר סתם, בלעדי התנאים המקדימים אין סיבה לפתוח אותו. יכול להיות שהקריאה בספר תזיק יותר מאשר תועיל, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שלימוד הקבלה יכול להיות "סם המוות" במקום "סם החיים" [7]. לא מדובר על לימוד התורה, אלא לימוד הקבלה דווקא, כי בלימוד הזה יכול להיות או אור או חושך.
ביתר חלקי התורה, כמו שנהוג ללמוד אותם, לא יכול להופיע אור ולא חושך, כי לומדים אותם בשטחיות. דווקא בלימוד הקבלה יכול להיות אור או חושך. מכאן החיוב ללמוד רק עם הקדם הרצון להגיע להשפעה, לראות בתוך הספר את אותן הצורות שבהן הכלים משפיעים לבורא.
חלילה לחשוב, "למדתי עוד דף או שניים, עכשיו אני יודע מה שכתוב בדף". יש כאלה חכמים, שזוכרים בעל פה מה כתוב בכל דף ב"תלמוד עשר הספירות". כמו אותם חכמי ירושלים שידעו בעל פה את כתבי האר"י ויכלו להתפלפל בהם. הם חשבו שמי שלא יודע את הכתבים בעל פה, אין טעם לדבר איתו.
בלימוד חוכמת הקבלה ההפך הוא הנכון: מי שלומד כדי להשיג, לא יודע ולא יידע אף פעם. כך קרה למי שלמד עם הרב"ש. לעומת זאת מי שלמדו עם מורים אחרים בבית הכנסת של הרב"ש , ידעו את החומר בשלמותו. זה היה פלא. הייתי שומע איך הם מתפלפלים בחומר, והייתה לי קנאה גדולה. אני יצאתי משיעור של הרב"ש, ולא ידעתי כלום, לא זכרתי כלום, כאילו לא היה שיעור. לי הייתה עוד אכזבה, והרב"ש צחק. ולפעמים כשהייתי משתוקק לשמוע איך שהם מתפלפלים, הרב"ש התרגז עליי, כי אסור היה לשמוע איך שהם לומדים. אבל הם נתנו תירוצים יפים, שהייתי מוקסם מהם, כי אני אוהב חוכמה.
הפלפולים האלה יכולים להיות כישלון גדול מאוד לאדם. כשהוא מתחיל להתפלפל, זה "סם המוות" בשבילו. כמו שכתוב "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" [8], לצרף בלבד. וכן כתוב "לא החכם לומד", וגם "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" [9], זאת אומרת, אדם שלומד חוכמה נשאר ברצון לקבל.
צריך להבין שמספרי הקבלה אנחנו יכולים להוציא רק את המאור המחזיר למוטב. רק כשלומדים מתוך החשק, מתוך שרוצים להבין את מה שלומדים. "להבין" פירושו להשיג, "הבנה" היא מלשון בינה. רק בתוך הכלים דהשפעה אפשר להבין, ולא בשכל הגשמי שלנו, הוא לא שייך לרוחניות. לכן כל פלפול פסול.
מי שיש לו נקודה שבלב בנוי כך, שהוא לא יכול להתפלפל. יש לו בעיה פנימית אחרת, הוא רוצה להשיג. הפלפול החיצוני דוחה אותו, הוא לא מבין מה התועלת בידיעה. אלא כמו שאומר בעל הסולם, צריכים לדעת את ההגדרות הנכונות, כי ההגדרה מכוונת בדיוק לאור, להשפעה, להבנה נכונה [10]. היא מכוונת למטרה.
ההגדרות, מהו כלי, מהו אור, מהו צמצום, מהו מסך, והגדרות אחרות שייכות להכְוונה. לכן רק את ההגדרות חובה לדעת. כל יתר הפלפולים שיוצאים ממה שנראה לאדם, שבעל הסולם לא פירש ולא בירר, הם פסולים לגמרי.
אלא לא צריך להזהיר אף אחד, כי אלה שיש להם נקודה שבלב, לומדים מתוך הנקודה. ואילו אלה שעדיין אין להם נקודה שבלב מבוררת, לומדים כדי לרכוש חוכמה. מדובר בטבע האדם, אם הוא עדיין לא נמצא בחיפוש רוחני או אם הוא כבר נמצא בו, ולא מחפש את הנתונים השכלתניים הסתמיים. וההבדל ביניהם הוא גדול.
עוד נפגוש באנשים שהם כביכול מקובלים וכאילו לומדים קבלה, ולמעשה הם לומדים את מה שנקרא "חוכמה בגויים תאמין". ושוב אפשר להפנות לרב"ש, ולהראות איך הוא לימד. מהמורים האחרים בבית הכנסת של הרב"ש, שידעו ושלטו בחומר בצורה מבריקה, יצאו רק תלמידים שמשתוקקים לחוכמה. וזכור לי שכמה חודשים אחרי שהגעתי לרב"ש, כשאני בן שלושים ושתיים, קיבלתי מהרב"ש חוברת בכתב יד של ספר "שמעתי" הפונה למי שיש לו נקודה שבלב. כשהראיתי את החוברת בתמימות לאחד מאותם המורים בבית הכנסת – אדם מבוגר, שלמד אצל בעל הסולם, ובמשך כל חייו היה אצל רב"ש – התברר לי שהוא לא ידע על החוברת הזאת דבר.
זאת אומרת, למי שיש נקודה שבלב לומד אחרת ממי שאין לו נקודה שבלב. האמת היא שאין מה לעשות, אלה ילמדו כך ואלה אחרת. כל אחד לומד מתוך החיסרון שנמצא בו. אבל גם מי שלומד קבלה כ"חוכמה בגויים תאמין", הנקודה שבלב תתברר בו לאט לאט, ובסופו של דבר הוא יעבור ללימוד אחר. אין ברירה, זו הדרך.
שאלה: האם אנחנו רוכשים את רצונו של בעל הסולם דרך הקריאה בספרים שלו?
מתוך שלומדים את ספרי בעל הסולם, מתחברים אליו, לנשמתו. זאת בתנאי שיכולים לזהות בתוך הרצון שלנו את הרצונות שלו, את הגישה שלו, את הנטייה שלו ואת הרצון שלו כלפינו, בתנאי שתהיה קירבת רצונות. אם האדם רוצה להגיע דרך הספרים של בעל הסולם אל אותו המצב שבעל הסולם הגיע, לאותם המעשים, אז ודאי שהוא מתחבר לנשמה שלו. כך עובד העניין הרוחני.
כשאדם לומד ספר קבלה, הוא ממש מתחבר למחבר. המחבר מביא לו את החיבור. לכן חשוב מאוד איזה ספרים לקרוא. ולכן מומלץ לקרוא רק את ספרי בעל הסולם. לא לגשת ישירות ל"ספר הזוהר", כי הוא מדבר לבעלי השגה, ולא לגשת ישירות לכתבי האר"י, כי גם הוא מדבר בדרגה גבוהה מאוד לבעלי השגה.
בעל הסולם הוא המקובל היחיד, שכתב במיוחד לאלה שמחפשים אור מקיף, שנמצאים באותו מצב כמונו, שאין להם יותר מרצון קטן, שמתוכו צריכים לגדול.
שאלה: האם יש עוד דרכים ללמוד את חוכמת הקבלה?
את חוכמת הקבלה אפשר ללמוד כגימטרייה. יש אנשים שמתוך הנשמה שלהם רואים קשר בחיבורי האותיות, בחלקי המילים ובמילים עצמן, בצירופים בין האותיות והמילים. זו תפיסה מיוחדת. יש כאלה שלומדים באמצעות פסוקים מהמקורות. הם זוכרים את כל התנ"ך בעל פה, והפסוקים מדברים אליהם. כמו להבדיל הפייטנים בעולם הזה, שרואים ומרגישים את כל העולם כשירה, אצלם הכל מסודר בחרוזים. כך הם בנויים. כמו מוזיקאים, שרואים בכל דבר יצירה, שהכול מנגן להם.
יש צורות של לימוד העולם הרוחני, שדומות לצורה שבה אנחנו תופסים את העולם הגשמי. יש כאלה שמודדים. בעבורם ירוק ושחור הם גלים שנראים כירוק וכשחור, והטעם שהם מרגישים הוא תוצאה של חומציות מסוימת ותרכובת כימית מסויימת שהם מרגישים כמר או כמתוק. אחד מרגיש טעמים, אחר רוצה לדעת כמה חלקיקים מזמינים בו טעם כזה, ולמה. יש הרבה מאוד צורות לתפיסת המציאות בטבע האדם. אותן הצורות קיימות גם בתפיסת המציאות הרוחנית.
ידוע שהתפיסות העיקריות הן דרך מוחא ודרך ליבא, והן מתחלקות לתפיסה דרך פסוקים, דרך אותיות, גימטריות, וצורות אחרות. אלא שכל הצורות האלה הן בכל זאת לבושים חיצוניים.
בסופו של דבר יש שתי גישות ללימוד חוכמת הקבלה. אם האדם עדיין נמצא מחוץ לתפיסה, הגישה שלו היא ללמוד כדי לרכוש חוכמה. אם הוא לומד מתוך הנקודה שבלב, הגישה שלו היא ללמוד כדי להגיע להשגה. ולא להתבלבל בין השגה, לבין רצון להרגיש, לרחף בעננים, להיות במדיטציה וכן הלאה. "להשיג" נקרא להבין עד הסוף, עם המוחא והליבא המחוברים יחד.
שאלה: האם רק מי שרוצה ללמוד כדי להשיג יכול להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה?
אני הגעתי לחוכמת הקבלה כמי שאוהב ללמוד, רציתי רק לדעת. לא ידעתי שיש בתוכה דברים אחרים.
פתאום הרגשתי שמתעורר בי רצון לא רק לדעת בחיצוניות, אלא גם להשיג, להיות בתוך החוכמה, ולא לצפות מהצד על משהו. זו התפתחות שמגיעה על ידי הלימוד עצמו. גם אם בהתחלה חושבים שרוצים רק לדעת מה קורה בשמיים, שרוצים לפתוח את השמיים ולראות.
[1] ר' יהודה אשלג, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א, בתוך: ספר ההקדמות.
[2]תהילים קיט, צט.
[3] ברכות דף ג ע"ב.
[4]איוב יא, יב.
[5] ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם).
[6]תענית דף כג ע"ב.
[7] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות טו.
[8]בראשית רבה ד, א.
[9]איכה רבה ב, יג.
[10] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנו.