אותיות קנ"ה – קנ"ו
אות קנ"ה
"ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.
באות קנ"ד בעל הסולם הסביר שהמקובלים כותבים את ספריהם זה לזה, מפני שכל אחד מגלה את המציאות דרך שורש נשמתו בצורה מיוחדת, אישית מאוד. כמו שאנחנו לומדים על תפיסת המציאות, שכל אחד מתאר את עצמו, את עולם אין סוף, את הבורא ואת כל הנשמות, בתוך הכלי שלו. אף אחד לא יכול להתערבב עם התפיסה שלו באחרים, אף אחד לא יכול לצאת מהכלי שלו.
לכן המקובלים כותבים זה לזה בחיצוניות, ומעבירים מידע דרך הספר. בצורה כזאת הם לא משפיעים זה על זה ולא מושפעים זה מזה, מֵעֵבֶר למה שהם יכולים להתעשר זה מזה. זאת אומרת, להתחבר כל אחד על ידי העבודה הפנימית שלו, להשגות של האחר. בעבודה הזאת כל אחד מקבל תוספת כלים עצומה, וכדאי לו לעשות אותה. לכן המקובלים כותבים ספרים, וכותבים אותם לבעלי השגה כמותם.
מי שאינו מקובל, לא מבין מה כתוב בספרי הקבלה. לכן הקבלה נקראת תורת הנסתר, כי היא מדברת על עולם שלאדם הרגיל אין שום חוש אליו. אם כך יש לשאול, מה על האדם הרגיל לעשות? האם אסור לו לפתוח ספרי קבלה? ואם הוא לא יפתח ספרי קבלה, על ידי מה הוא יגיע למדרגתם של בעלי ההשגה? ואיך המקובלים, שכבר נמצאים בהשגה ומחברים ספרים, הגיעו להשגה?
העניין הוא שכל אדם מתחיל מֵאֶפס, אף אחד לא נולד מקובל. כולנו תוצאה משבירת הכלים ד"אדם הראשון". לכן, התשובה של בעל הסולם לשאלה באיזה כוחות אנחנו יכולים להשתמש כדי לתקן את עצמנו, היא: באותם הכלים, באותם האמצעים, באותם הספרים.
גם אנחנו יכולים להשתמש בספרים שהמקובלים כותבים זה לזה, כדי למשוך את עצמנו לעולם הרוחני, שרק עליו הספרים האלה מדברים. כל התורה מדברת רק על העולם הרוחני, רק אליו האדם צריך להגיע, ורק בשביל זה הוא חי ומתגלגל בצורת אדם. לכן אין לאדם שום עסק בעולם הזה, אלא להשתמש בתורה בכל רגע ורגע, כדי להתעלות לעולם הרוחני. להתעלות בצורה הפנימית, לגלות בעצמו חושים וכלים לעולם הרוחני, לגילוי הבורא.
לכן כל הספרים הקדושים, כל ספרי התורה, מדברים אך ורק על גילוי האלוקות לנבראיו. ואם רואים בהם משהו שכביכול מסָפר על העולם הזה, פשוט לא מבינים מה כתבו המקובלים.
במאמר "תורת הקבלה ומהותה", בעל הסולם מסביר שיש ארבע שפות שמתארות את הרוחניות, את המציאות האמיתית. הוא כותב שארבע השפות האלה נקראותכולן תורה, גילוי האור לנברא. ומכל ארבע האפשרויות האלה לגלות את העולם הרוחני, את המציאות האמיתית, ההעברה בשפת הקבלה היא ההעברה הקלה, הנוחה והשימושית ביותר בשבילנו. למרות שאפשר להשתמש בכל השפות [1].
לכן בעל הסולם אומר שהמקובלים זה קודם כל ספרי המקובלים. כי ספרי המקובלים הם האמצעי השימושי ביותר בשבילנו להגיע למטרת הבריאה, לגילוי הבורא לנברא. שפת הקבלה היא השפה החשובה ביותר בשביל מי שרוצה להגיע לגילוי האלוקות, וכיוון שכך ספרי הקבלה הם הספרים החשובים ביותר בעבורו.
אמנם יש בזה, בספרי הקבלה, דבר גדול, וראוי לפרסמו,כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, זאת אומרת, יש סגולה, ואין שום דבר חוץ ממנה. אם האדם עדיין לא בעל השגה, אם הוא רק מתחיל ללמוד מספרי הקבלה, אז אין לו מה לחפש לעצמו בספרי הקבלה, חוץ מאשר את אותה הסגולה.
וסגולה איננה השכל. אין טעם ללמוד מספרי הקבלה כדי להיות חכם. הסגולה היא גם לא איך להסתדר בחיים. אם כך מהי הסגולה?
ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, לא משנה כמה לומדים, זה לא עוזר ולא מבינים. כי רק בעל השגה מגיע להבנה. להבין אפשר רק בכלים דבינה. "הלב מבין" הוא רצון לקבל שרכש את תכונות הבינה. רק אז הוא יכול להבין. מה הוא יכול להבין? את צורות ההשפעה. אין יותר מה להבין חוץ מחומר של הרצון לקבל, שמעליו יכולות לבוא רק הצורות של הבורא, צורות של השפעה. כל ההשכלה שלנו היא "השכלה צורתית" [2], צורות ההשפעה שהרצון לקבל יקבל.
את תכונות ההשפעה אפשר לרכוש אם לומדים את חוכמת הקבלה כדי לקבל סגולה. מהי הסגולה? הסגולה היא הכוחות שיפָסלו את הרצון לקבל שלנו ויתנו לו את צורת המשפיע. בלי קשר לשכל, צריך פשוט לחפש את הכוחות האלה, לרצות שיעשו מהרצון לקבל שלנו את צורת ההשפעה. זה נקרא סגולה.
אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. האורות באים דרך כל העולמות, דרך כל הפרצופים. הם מגיעים לאדם בצורה מסוימת של השפעה שמתאימה לו. וכשהם באים, הם בונים באדם את צורת הבורא. בהתחלה הם בונים צורה קטנה, כמו תינוק קטן, ואחר כך צורה גדולה יותר כמו ילד, בכל מיני אופנים שמתאימים לחומר של האדם.
מלמעלה מגיע אור בתדר מסוים, בצורה מסוימת. הוא נכנס לחומר הרצון לקבל, ובונה בו את צורת ההשפעה. זה אור שבא בלבוש מיוחד, זה אור שעובר דרך כל העולמות, הוא איננו אור מופשט. ולכן כשהוא מגיע, הוא "מפסל" את צורת הבורא ברצון לקבל. לכן האדם נקרא "אדם", מלשון דומה לבורא.
פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. למה כל אדם מישראל? "ישראל" נקרא מי שהוא יַשַר-ל-אֵל, כמו שמסביר בעל הסולם במאמרים "הערבות", "מתן תורה", "השלום", ו"דור אחרון" [3]. מחשבת הבריאה היא כלפי כל הנשמות, כלפי אומות העולם דווקא, ולא כלפי ישראל. אלא ישראל משמשים כמָעַבר. לכן כל מי שיש לו רצון ישר לבורא, כל אדם שיש לו נקודה שבלב, שרוצה להגיע לבורא, מובטח לו שאם יתעורר בו הרצון הזה, הוא ישיג את כל אותו הגילוי שהבורא הכין בשבילו, ורוצה לגלות לו בהדרגה, במה שנקרא דרגות, מדרגות הסולם.
אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו'. את הגלגולים אפשר לפרש כחיים ומוות גשמיים. אבל כאן משמעות המילה גילולים היא מצבים. זאת אומרת, שמכל מצב ומצב, ולא חשוב אם האדם קובע שהוא טוב או רע, האדם מגיע לאט לאט לגילוי האלוקות.
גם הרב"ש כותב שהאדם צריך להתגלגל עד שהוא מממש את תכלית הבריאה, את כל סולם המדרגות ומגיע לגמר התיקון, בעודו נמצא בחיים האלה בעולם הזה. כי בכל מדרגה ומדרגה, כשאדם עובר ממדרגה למדרגה, הוא נופל לעולם הזה, ושוב עולה לדרגה מסוימת בעולמות, רוכש אותה, ושוב נופל עד סיום כל המדרגות, לעולם הזה, רוכש רצון לקבל עוד יותר גדול, מקולקל, אכזרי, ושוב עולה באמצעותו למעלה. האדם נמצא במציאות העולם הזה בין העליות, וזה מאפשר לו להיות עצמאי בתיקון שלו [4].
לכן האדם חייב להיות בחיי חיותו בעולם הזה עד שהוא מגיע לגמר התיקון, לדרגת התיקון האחרונה. וכשהוא מגיע לגמר התיקון הוא כבר לא צריך יותר להתגלגל, זאת אומרת, לקבל ברצון לקבל את הצורה שבה האדם מרגיש את עצמו כעת. הרגשת העולם הזה, הרגשת ה"אני", זו צורת הרצון לקבל שבה נמצאים כעת.
עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. זאת אומרת, האדם הזה נמצא באיזשהו רצון לרוחניות, והרצון שלו עדיין לא מוכן לקבל את האורות בפנימיותו, כי אין לו השתוות הצורה עם האורות האלה. אבל יש לו איזו נטייה לרצות את האורות האלה. הוא רוצה לקבל אותם לעצמו. זה נקרא "לא לשמה". ובכל זאת האורות מאירים עליו מרחוק, כי הוא רוצה אותם. אמנם הוא רוצה אותם בצורה המקולקלת, אבל הוא רוצה אותם. לכן כבר יש לו יחס אליהם, ולכן הם מאירים לו מרחוק, כי הוא עדיין לא מוכשר לקבל אותם, לא נמצא איתם בהשתוות הצורה.
אבל כשהם מאירים לו, כשהם מאירים עליו מרחוק, הוא מתחיל להבין מי הם, מה הם, וכתוצאה מכך מתחיל לקבל הערכה לטבע שלהם – טבע המשפיע. אז הוא מתחיל לקנא בטבע של האורות ומתחיל לרצות להיות באותה התכונה של האורות, תכונת ההשפעה. כך, לאט לאט, מ"לא לשמה" הוא בא "לשמה". הוא רוצה שהאור הזה יבוא ויתקן אותו. וכשהאור מתקן אותו, הוא נעשֶה במידת מה דומה לאור, ובמידה הזאת האור נכנס בו. כך האדם מגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה", וכך האור המקיף נעשה בו כאור פנימי.
זהו סדר לימוד חוכמת הקבלה, שעל ידה נעשה התיקון ובאמצעותה מגיעים לגילוי האלוקות. קודם כל מגלים את האורות כמקיפים, כמשהו שקיים, שקשה לזהות, כדברי הכתוב "אל מסתתר" [5], רואים את ההסתרה. זאת אומרת, לא רואים את הבורא ורואים את ההסתרה. כך, לאט לאט, האורות המקיפים מתגלים יותר ויותר, עד שהם נעשים לפנימיים.
שאלה: מה זה אור?
אור זה הכול, חוץ מחומר הכלים. הוא בא מ"יש מיש", ויש בו הכול. חוץ מהרצון לקבל שהתגלה בדרגה האחרונה של הרצון שהבורא ברא, את כל היתר משייכים לאור.
השאלה "מה זה אור" היא שאלה מופשטת, ובהתאם לכך גם התשובה. אור זה אור הידיעה, אור ההרגשה, אור ההבנה, היחס; האור בונה, האור מוליד, האור מתקן וממלא.
בעל הסולם מגדיר את האור , שהוא הכול חוץ מחומר הכלים. זאת אומרת, הכול חוץ מהרגשת הכלי – הרגשת הכלי, ולא רצון לקבל סתם. סתם רצון לקבל לא מוגדר כחומר. עט למשל הוא לא חומר, כי חומר זה מה שמשיג את עצמו בהכרח כחומר. זאת אומרת, חוץ מֵדרגה אחרונה של החומר שמכיר את ההפכיות שלו מהאור, כל היתר זה האור.
לכן גם לט' ראשונות, שהן ג' בחינות מד' בחינות דאור ישר, קוראים המקובלים אור. ובחינה ד', מפני שהיא מרגישה את כוח השוני והשבירה שבה, את ה"יש מאין" שבה, נקראת חומר, שהוא הנברא.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת. אבל הוא לא מבין מה שהוא עושה, לא יודע על מה החוכמה מספרת, כי הוא נעתק ממנה. אלא הוא יודע רק דבר אחד, שנתנו לו את חוכמת הקבלה כדי להוציא ממנה סגולה, אם הוא ירצה להיתָקן. כי רק על התיקון הוא חושב. ומהו התיקון? להידמות לאותו אור שהוא לא יודע מהו ולא מכיר אותו. אלא הוא רק רוצה להידמות לאור בעלמא והאור, שיאיר עליו ויתקן אותו. זאת הסגולה.
ומזכיר את השמות של האורות והכלים, הוא רק מזכיר אותם, ולא מבין. הוא לא משיג מהם. האדם משתמש בצורה חיצונית ביותר במה שהוא רואה בעיניים שלו בספר, אבל הרצון שלו מחובר לפעולה החיצונית הזאת, כי הרצון שלו רוצה להיתקן על ידי האור המלוּוה ללימוד. למה האור מלוּוה ללימוד? כי מי שכתב את הספר היה בהשגת האורות האלה. ומזכיר את השמות של האורות והכלים,שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, כי גם הוא יהיה פעם מתוקן, והאורות האלה יהיו אצלו פנימיים, כמו אצל המחבר.
הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, כמה שהאדם חושב על התיקון, בשיעור זה האורות מאירים אליו, כי האורות מאירים רק לפי החיסרון של האדם. ואם אדם רוצה למלא את עצמו בידע, הוא רוצה לקבל, ואז האורות מסתלקים. האדם אפילו לא מכיר שהם מסתלקים, הוא נעשה ידען יותר וגאוותן יותר, ובכך הוא מתרחק מהמטרה ונכנס ל"סם המוות".
אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, האורות עדיין לא יכולים להתלבש בתוך הרצון של האדם, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. כי הרצונות שלו עדיין לא מסודרים לתיקון. הוא לא ממש רוצה להיתָקן. יש לו רצון כלשהו, אבל הוא עדיין לא יודע לְמה.
לפעמים הוא לא מסכים, לפעמים מסכים, ולפעמים הוא לומד מטעם ההרגל. הרצונות שלו להיתקן הם לטובת עצמו, כל מה שנקרא בחוכמת הקבלה "לא לשמה", בכל מיני האופנים. הוא רוצה קצת, ולא רוצה. הוא רוצה להידמות לבורא, להשפיע לו, אבל שיהיה לו מזה משהו. זאת אומרת, הרצון שלו להיתקן עדיין לא מכוון למטרה האמיתית, להשפיע.
אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, כי בכל זאת, לפעמים הוא רוצה יותר ולפעמים פחות, והוא מושך על עצמו כל מיני הארות קטנות וגדולות, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו. מה זאת אומרת "מושכים עליו חן ממרומים"?
האדם מתחיל לרצות את ההשפעה, הוא מתחיל לרצות להיות המשפיע. הוא מתחיל להתפעל ולהתרגש מהיכולת להשפיע, מהאפשרות לא לחשוב על עצמו ורק לתת, רק להשפיע. הוא מתחיל לראות בזה חן, וזה נקרא "חן ממרומים". ואז, לפי החן הזה ממרומים, מגיע אליו שפע של קדושה וטהרה. מגיע אליו תיקון, והוא מתקרב מאוד ומגיע לשלמותו.
שאלה: מה ההבדל בין הסגולה שמציעה חוכמת הקבלה, לבין סגולות שמציעות חוכמות אחרות, שיטות אחרות?
גם מכירת מים קדושים או חוטים אדומים, זו "סגולה". אדם קונה חוט, והוא לא יודע איך הוא עובד. יש כל מיני צמידים מגנטיים שמוכרים בבית מרקחת, יש כל מיני אבנים שמשייכים להן סגולות. ויש מומחים לכל מיני הסגולות האלה.לא צריך לפסול אותם, כי יש בהם כוח מיוחד.
לפעמים דווקא באבנים יש יותר כוחות ממה שיש בסגולות אחרות. כי מתוך הדומם, הצומח, החי והמדַבר, שכולם מסודרים בשורת ההתפתחות, אם האדם נמצא קרוב לדומם, או לצומח או לחי, שלפי הגשמיות שלו הוא ממינם, אז הם משפיעים עליו בצורה חיובית. ויש גם דברים שמשפיעים עליו בצורה שלילית, כי הגוף של האדם הוא חלק מהטבע. לכן אין לפסול זאת.
אלא שלשם כך צריך לדעת את השורש, ואיך הוא מתפתח בדרגת דומם, צומח וחי. כי אם האדם ישתמש בדומם, צומח וחי מהמין שלו, ודאי שהוא ירפא את עצמו. ואם לא, הוא יזיק לעצמו. בשביל זה צריך לדעת את הדברים העמוקים שבטבע, אינני חושב שיש מישהו שיודע זאת היום כמו בעבר, שהיו אז אנשים רבים כאלה.
וגם כיום יש אנשים עם כוחות חשמליים, כוחות אנרגטיים, כוחות הפנוט וכוחות אחרים, האדם מושפע מבני אדם ומהסביבה. ולסגולות יש כוח גדול מאוד. "סגולה" נקרא שהאדם מכניס את עצמו תחת השפעה של משהו, שהוא לא יודע איך היא עובדת בדיוק. התהליך עצמו נעלם ממנו, אבל יש איזשהו קשר בין הדברים. אם לצורך העניין, הוא לוחץ על משהו וכתוצאה מכך נפתח משהו, אז הלחיצה זו הסגולה. הוא לא מבין את הקשר של סיבה ותוצאה בין מה שהוא עושה לבין מה שנעשה. יש הרבה שיטות כאלה בעולם שלנו, ואנשים משתמשים בהן מֵדוֹרי דורות.
השאלה היא, מי משתמש ולשם מה, עד כמה זה מפריע לתיקון, עד כמה זה מרחיק את האדם מהאמת, עד כמה בסופו של דבר זה מביא את האדם לייסורים גדולים עוד יותר. לפעמים חושבים שיותר טוב לא לספר לאדם שהוא חולה. להפך, כדאי לעודד אותו שיהיה בריא, שישתמש בכוחות הפנימיים שלו. ולפעמים חושבים אחרת. זאת אומרת, גם הסגולות משתנות בהתאם לדור ולהתפתחות האדם.
אנחנו רואים שבכל דור חוזרים לסגולות שהדור הקודם "בעט" בהן. כך למשל בדור שלנו, יחד עם המחשבים, הטילים, החלליות וכל הקדמה, הולכים לקוראות בקפה, למגלות עתידות וכן הלאה. כך קורה בכל דור.
כל עוד שלא יהיה לאדם גילוי האלוקות, גילוי כל מערכת הטבע עם כל הכוחות, הנסתר ילחץ עליו לגלות אותו. ואדם שלא יכול לגלות את הנסתר בצורה מדעית, ישירה, כמו שחוכמת הקבלה מציעה, מה נשאר לו חוץ מסגולות? השימוש בהן, שעוד יימשך.
שאלה: האם אפשר למשוך אורות בעזרת דמיון מפותח או פעולה כלשהי כשאין ברשות האדם ספר?
אור לא מושכים על ידי ספר. אדם לא פותח ספר מול האור, תופס אותו, ומושך. צריך להתפעל מדברי המקובל, כי בדברים שהוא אומר וכותב יש השגה של האורות העליונים.
תכונת ההשפעה נמצאת בפנים. וכשתכונת ההשפעה משפיעה על האדם, היא מעוררת בו רצון להיות באותה התכונה. וכשהוא מתעורר לתכונת ההשפעה, כשהוא רוצה שתהיה לו תכונת ההשפעה, הוא מושך את האור, הוא נעשה קרוב לאור, הוא מושך את האור, שיבוא ויתקן וימלא אותו.
למשוך את האור אפשר גם אם לא קוראים בספר. אפשר גם לשמוע או לראות תוכנית על קבלה. האדם חייב להתפעל ממישהו שנמצא בתכונת ההשפעה, שגם הוא ירצה אותה. לכן כל כך חשוב לקרוא ספרים אמיתיים, או ללמוד ממקובל, ולא בהעברה מאדם לאדם. כי בהעברה כבר לא מוסרים את אותו המושג האמיתי, לא מוסרים מהי השפעה.
שאלה: איך אפשר לדעת לפני המחסום מה זה "להשפיע"?
אי אפשר לדעת. אם אדם לא הגיע להשפעה, אם ההשפעה עוד לא התלבשה בו, איך יידע? ידיעה נקרא שזה נמצא בתוך הכלים של האדם. לכן, לפני המחסום שאי אפשר לדעת מה זו השפעה.
אדם שרוצה להגיע להשפעה, דומה לתינוק או לילד קטן, שרוצה להיות גדול, אבל לא יודע מה זה להיות גדול. אם הוא היה יודע מה זה להיות גדול, הוא לא היה רוצה בכך. הרי להיות אדם גדול אין בכך שום דבר טוב יותר מאשר להיות ילד קטן. אלא הקטן רוצה, והרצון שלו מפתח אותו, כי הוא עושה כל מיני תחבולות, ומשתמש בכל מיני סגולות, כדי להיות גדול. העובדה שהוא לא יודע מה זה להיות גדול, לא מפריעה לו להתפתח.
ילד שרוצה להיות טייס, מתאר לעצמו מה זה להיות טייס, מסתכל על מטוסים ולומד. בשבילו מטוסים זה הכול. כך הוא מגיע להיות טייס. כשהוא מגיע להיות טייס, זו כבר לא אותה הצורה שתיאר לעצמו לפני עשרים שנה. זה לגמרי הפוך, אבל זה לא חשוב. הצורה שתיאר לעצמו לפי הדרגה שלו, הספיקה לו כדי להתקדם.
שאלה: איך אפשר לבדוק שהדרישה לתיקון היא אמיתית?
האדם לא יכול לבדוק בעצמו שהדרישה שלו אמיתית, הוא יכול לבדוק זאת רק על ידי החברה. לכן נותנים לאדם חברה, שבה יכולים לבנות מודל. אמנם גם החברה היא גשמית, זאת אומרת אגואיסטית, אבל היא לפחות דומה במשהו להשפעה.
כמו תינוק שיכול לתאר את עצמו כגדול, כי יש לפניו איש גדול והוא מסתכל עליו בהערצה ורוצה להיות כמוהו, כך גם בעולם הזה יש לאדם דוגמה להשפעה: קבוצה שמביאה לו צורה כלשהי של השפעה, דמות שמדגימה מה נקרא "משפיע".
מהקבוצה חודרת באדם דמות של השפעה, הבנה מה זה להשפיע. ועם הדמות הזאת האדם עובד. הוא רוצה שזה יקרה בו ממש. האדם לא יכול לראות רוחניות מרחוק, כמו ילד שרואה אדם גדול ורוצה להידמות לו. אלא את צורת ההשפעה האדם רואה רק בקבוצה.
שאלה: יש הרגשה שככל שאדם מודע לכך שהוא צריך למשוך את אור התיקון בזמן הלימוד, הוא יודע פחות איך לעשות זאת. מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הזאת?
אם אדם מתחיל להבין שהוא לא חכם, זה טוב. ולא צריך לעשות כלום עם ההרגשה הזאת.
שאלה: אם האדם צריך לכוון את עצמו, אבל הוא לא יודע איך ולֵמה לכוון, מה עליו לעשות?
אם הוא יודע שהוא לא יודע לכוון, זו כבר ידיעה. ההמשך יבוא.
שאלה: בעל הסולם כותב, שהאורות "משפיעים בו שפע של קדושה וטהרה". מה הם שני המושגים האלה, "קדוּשה" ו"טהרה"?
"טהרת הכלים", זה להביא את הכלים לצמצום. ו"קדוּשה", זה שתהיה בהם תכונת ההשפעה. ואחרי "קדושה וטהרה", האדם כבר עובד עם הרצון לקבל ב"לקבל על מנת להשפיע".
אות קנ"ו
אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה חס ושלום. ב"לא יגשימו" יש הרבה פרטים. קודם כל, צריך להפסיק לדמיין משהו אחר חוץ מכוחות. לרוחניות אין דמות. כשהמקובלים אומרים "דמות", כוונתם לצורת הכוח. זאת אומרת, יש כוח לקבל, יש לו צורה שהיא מה לקבל ואיך לקבל, ויש מילוי של הרצון לקבל שהוא האור, כוח הנתינה. אולם כשהאור מקובל בתוך הרצון לקבל, הוא לא מקובל ככוח הנתינה, אלא הוא מורגש כמילוי לפי צורת הרצון לקבל.
ברוחניות יש רק דבר אחד – כוח והצורה שלו. גם הצורה של הכוח יכולה להיות רק דבר אחד, הבורא. חוץ מכוח ההשפעה, אין שום דבר.
יש רצון לקבל, שנברא ב"על מנת להשפיע" על ידי הצורה של האור שהשפיעה עליו. אחר כך שברו אותו, וכמו כפפה שהפכו אותה מבפנים לחוץ הוא קיבל צורה הפוכה מהבורא, צורה של "על מנת לקבל". ואנחנו צריכים לשחזר את הצורה שלו, להביא אותו לצורתו הקודמת.
זאת אומרת, אין צורות אחרות חוץ מהבורא. יכולה להיות צורה ישרה או הפוכה, חיובית או שלילית, כמו הבורא או בניגוד לבורא, אבל הצורה היחידה היא הבורא, השפעה בלבד. הרצון לקבל זה רק חומר שמקבל צורות דומות לבורא, יותר או פחות, או הפוכות לבורא. אבל הצורות הן תמיד צורות של השפעה, כי לרצון לקבל אין למי להידמות, אלא לבורא. אין מישהו אחר כדוגמה, כקנה מידה.
לכן יש תנאי מאוד חמור, לא לגַשֵם את מה שלומדים. כלומר לא לדמיין שום דבר חוץ מתכונת ההשפעה או ההפך ממנה, כי אין שום דבר אחר מלבדה. גם את העולם הזה, שבו נדמה לנו שאנחנו נמצאים, על כל האנשים והדברים שבו, עלינו להתאמץ לפענח בצורה נכונה. אין כאן יותר מאשר אותו הכוח, הרצון ליהנות, שמקבל כל מיני צורות, בעד או נגד דמות הבורא. והצורות האלה מתוארות בנו כמשהו שקיים, כמשהו שנמצא.
שוב ושוב צריך להיזכר במה שלומדים בחוכמת הקבלה בתפיסת המציאות, בעיקרון חשוב מאוד, שמכָוון את האדם רק לדבר אחד, לבדוק ולברר את עצמו כלפי צורת הבורא. אין שום קנה מידה אחר. רק הצורה הזאת קיימת לפניו, והאדם יכול להיות נגדה או בעדה. גם האחרים שהאדם מתאר לעצמו, הם בעד או נגד הבורא, אין צורות אחרות.
ב"השכלה צורתית", שבה אנחנו מצויים, יש או קבלה או השפעה. וכל הצורות הן מהבורא, כי האור שברא את הכלי, הטביע בו את כל הצורות שלו. אין בכלי משהו נוסף על כך. הכלי מבין רק מה לקבל ובאיזו צורה ליהנות. חוץ ממה שהאור עשה בו, הוא לא מבין דבר. יש בו רק את מה שהוא קיבל מהאור.
לכן, אדם שמכוון את עצמו בהתאם לכך, ברור לו שלא כדאי לו לדמיין את מה שהוא רוצה לדמיין. רצון לקבל והצורה שלו שמתאימה פחות או יותר לבורא – זה כל מה שיש במציאות. כל יתר הצורות, הדמויות ואופני הקיום, שאדם מדמיין לעצמו, הם בבחינת "לא תעשה לך פסל ודמות", כי הם מסיטים אותו מהמטרה. הדמיונות האלה יכולות להסיט אותו מהמטרה עד כדי כך, שהוא ידמיין לעצמו רוחניות בצורות אחרות, שהוא הולך לקראת משהו. ולדמיונות האדם אין גבול.
בנקודת המשבר הזאת האדם מצוי בין כל השיטות, המדיטציות, האמונות, הדתות, והסגולות למיניהן, לבין חוכמת הקבלה. וחוכמת הקבלה מסבירה לו רק דבר אחד, שהוא צריך את צורת הבורא, ובעצמו הוא רצון לקבל. אדם צריך להרכיב על עצמו את צורת הבורא, את צורת ההשפעה. רק אותה הוא צריך לדמיין.
אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה חס ושלום, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור. זאת אומרת אפשר לקבל הדרכה רק מאדם שכל העבודה שלו היא לסדר לתלמיד ראיה נכונה, כיוון נכון, למטרה, כך שיום אחרי יום, התלמיד ישמע לְמה הוא צריך לכוון את עצמו. אחרת לא יבוא אליו אור מקיף. הוא יכול להיות ליד הספרים הנכונים, ולא יידע איך להשתמש בהם, לעולם הוא לא יקבל את צורת ההשפעה, לא דוגמה שלה, ולא דמות שלה שתבוא ותתלבש על הרצון לקבל שלו.
ולפיכך, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה, מקבץ אני הספר "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי האריז"ל כל המאמרים העיקריים הנוגעים לביאור עשר הספירות, בפשטות ובלשון קלה, עד כמה שיכולתי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים. "וחפץ ה' בידו יצליח".
מכאן לומדים באיזו כוונה כתב בעל הסולם את "תלמוד עשר הספירות". הוא לקח מהאר"י את המאמרים העיקריים וקיבץ אותם לחיבור שלו, כדי לעזור למורה, לתלמיד, למעיין, להיות בקו הנכון למטרת הבריאה, כדי להשיג אותה. לא מדובר בשום פנים ואופן בלימוד שכלתני, שמספק את השכל, ומראה לאדם כאילו כבר יש לו משהו. אלא אך ורק בבניית חיסרון לאור המחזיר למוטב, שיביא את צורת ההשפעה, "חן ממרומים". שהאדם ירצה את תכונת ההשפעה, ואז יבוא האור, ויתקן אותו, ויתלבש בו בכלים מתוקנים. זה סדר הלימוד.
שאלה: האם בכוחות האדם להחזיק את עצמו מבלבולים שכליים כשהוא קורא "תלמוד עשר הספירות"?
כל הבלבולים שקורים לאדם, צריכים לקרות. האדם לא נמצא במלחמה מול הטבע שהבורא ברא בו. להפך, הוא צריך להשתמש בו. כל מה שהבורא ברא בו, הוא לטובתו. צריכים להיות בסתירות הפנימיות האלה, בבלבולים, אחרת לא מבררים כדברי הכתוב "שבע יפול צדיק וקם" [6]. זה הכרחי, אין ספק בכך.
אלא שמתוך הבלבולים צריך לברר איך להתקדם. צריך לראות את הבלבולים כמטרתיים, לשאול למה הם באים, מה עוד לא מבורר, ממה נמצאים בבלבול, מה אומרת ההפרעה. כמו הכאב, אם לא היה כאב בגוף, האדם אף פעם לא היה מרגיש שהוא חולה, הוא לא היה מתקן את הקלקול ומת אפילו מפצע קטן.
היום יש אפשרויות לגלות את המחלה מראש, להתייחס נכון לסימפטום קטן. וזה מה שיש בחוכמת הקבלה. זאת אומרת, אם יש לאדם בלבול, אדרבא, הוא לא זורק אותו. אלא הוא מברר למה הוא מבולבל, ומה הוא יכול לעשות. הבלבול הוא צורה הפוכה מהבנה. צריך להוציא מתוכו את צורת ההבנה.
אין שום דבר חוץ מדמות הבורא, או ישר או הפוך. רק כך האדם יכול ללמד את הצורות הנכונות. אם הוא לא עובר את "לא לשמה", איך יגיע ל"לשמה". ב"לשמה", השגגות והזדונות רק מתהפכות לזכויות. הצורה מקבלת צורה אחרת, משלילית היא הופכת לחיובית. אבל הצורה נשארת. הזדונות והשגגות לא נמחקות, אלא הן מתהפכות לזכויות, לשימוש הפוך. רק הפכיות יש כאן, הפכיות ולא יותר.
מי שאכזרי בקבלה, יהיה אכזרי בהשפעה. אדרבא שיהיה, כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [7]. אין צורות אחרות, אלא את אותה הצורה מקבלים מהקליפות. למה לא מהקדוּשה? כי דווקא בקליפה מתגלה הטבע האמיתי של ההפכיות מהבורא. הבורא לא יכול היה למסור לנו את ההפכיות ממנו בצורה אחרת. מתוך ההפכיות מהבורא, האדם לומד עוד יותר על הבורא. כדברי הכתוב "יתרון האור מתוך חושך" [8].
כל דבר אנחנו מכירים מתוך צורתו ההפוכה, וזו הסיבה לכל הבלבולים. ככל שיש יותר בלבולים, אנחנו לא מסכימים. זה לא נוח לנו, אבל בכל הבלבולים ובכל אכזבות, הבעיה היחידה היא התמיכה החיצונית. אדם שיש לו תמיכה חיצונית לאורך כל התהליך שהוא נמצא, אם יש לו קבוצה וסדר לימוד, אז אין לו ברירה, הוא כבר הרגיל את עצמו, הוא לא יכול לברוח. הוא קשר את עצמו באלף שרשראות. ובמידה שהכין את עצמו, יתנו לו יותר בלבולים. רק מתוכם הוא יתקדם.
שאלה: מה אדם צריך לעשות במשך היום, כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב בצורה מקסימאלית בשיעור?
כל אחד מכין את עצמו בצורה קצת שונה. אחד שומע מוזיקה של בעל הסולם, השני מדבר עם חברים, השלישי קורא מאמר קצר מספר "שמעתי" של בעל הסולם, הרביעי לבדו ללא שום מקורות והשפעות חיצוניות חושב על מטרת הבריאה, בשביל מה הוא חי. כל אחד מכין את עצמו אחרת.
בסופו של דבר, האדם צריך לפתוח את הספר עם רצון כלשהו. עד כמה שהרצון יהיה מכוּוָן יותר למטרת הבריאה, עד כמה שהאדם יבין יותר באיזו צורה הוא משיג את המטרה, בהתאם לכך הוא יימצא בתהליך התיקון.
זכור לי כשגרתי ליד הרב"ש, הייתי רואה אותו יוצא לטייל בשתיים בלילה, לפני הלימוד. הרב"ש סבל מקשיי נשימה, וההליכה הועילה לו. תוך כדי ההליכה הוא היה גם חושב, מכין את עצמו. הוא היה צריך לבוא מוכן, גם לעצמו וגם לתלמידים.
אני הייתי קם וקורא לפני השיעור מספר "שמעתי", מהמחברת שבה רב"ש כתב את "שמעתי". כחצי שנה אחרי שהתחלתי ללמוד אצל הרב"ש הוא כבר נתן לי אותה. צילמתי אותה, ואת הצילומים קראתי כל בוקר לפני הלימודים. יום אחד הוא שאל אותי, "למה אור דולק בדירה שלך?". סיפרתי לו שאני קורא "שמעתי" לפני השיעור, ומיד ראיתי איך הוא שינה את יחסו אלי. כי הוא ראה שאני מכין את עצמי לשיעור. מאז, אני אף פעם לא מגיע לשיעור בלי לקרוא משהו, בלי להתקשר לדברים של בעל הסולם. בלי הכנה, פשוט חבל על זמן השיעור. כי אז האדם יושב בטל, והוא לא יוכל להוציא מהשיעור שום דבר.
חייבת להיות הכנה. לרב"ש היתה הכנה אחרת, ולי יש הכנה אחרת. מישהו אחר יכול לשיר כהכנה לשיעור. לא חשוב מהי ההכנה, העיקר הוא לבוא לשיעור במחשבה: אני, בורא, ספר כאמצעי, המורה כאמצעי, הקבוצה כאמצעי. וכך לסדר את כל המערכת. האדם צריך לברר לעצמו מה בדיוק הוא רוצה מהלימוד: אור מקיף, אור פנימי. לא חשוב באיזו צורה הוא יספר לעצמו.
כך או אחרת, מה שבעל הסולם כותב באות קנ"ה, זה הדבר החשוב ביותר. זה נקרא "ברכת התורה". שתחילה, לפני שהאדם מתחיל ללמוד, הוא צריך לברך על לימוד התורה, בשביל מה הוא לומד. "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", אחרת הוא לא לומד "תורה".
שאלה: מצד אחד האדם צריך להשתוקק לטוב, מצד שני, האור המקיף מביא לו את גילוי הרע. איך אפשר להשתוקק ברצינות לאור המקיף?
אדם משתוקק לאור מקיף, כי הוא פשוט רוצה משהו. הוא קורא בספרים על השפעה, על "למעלה מהדעת", על "לא לשמה" ו"לשמה". הוא לא יודע מה הם. הוא רק יודע שיש מילים כאלה, שיש כאלה הגדרות, שהוא לא פגש קודם לכן. הוא נכנס לחברה שבה מדברים על השפעה, על חיבור, על ידידות, על אהבה. אבל הכול נראה לו מזוייף, מלאכותי.
ואם הוא מבין ש"כל הפוסל, במומו פוסל", ושהיחס שלו והדרך שבה הוא רואה את הדברים, הם רק בגלל הצורה שבה הוא מסודר עכשיו, אז הוא מבין שיכול להיות גם אחרת. לאט לאט הוא מתחיל ללמוד, לשמוע ולהשתתף בפעילויות השונות של הקבוצה, וזה משפיע אליו אור מקיף. הוא לא יודע מה זה אור מקיף, אבל הוא מתחיל להשתנות. אם הנקודה שבלב שלו כבר מוכנה, הוא נשאר ומתקדם. ואם היא לא מוכנה, הוא נזרק מהקבוצה.
אדם יכול להחזיק את עצמו בכוח בקבוצה רק זמן מסוים, ואחר כך הוא בכל זאת ייזָרֶק. זה תלוי במידת הקשר שלו עם הקבוצה. יש אנשים שכביכול נמצאים בקבוצה, אבל הם לא נמצאים, הם מסתובבים מסביב, בפריפריה. הם יכולים לבוא לקבוצה במשך עשרות שנים, אבל בגלל שאין להם כוח חזק, קשר חזק עם הקבוצה, הם לא מרגישים משיכה או דחיה, ואין להם בירור.
מה שאין כן אנשים שיש להם דחף מתוך הנקודה שבלב, מקבלים מהקבוצה ומהלימוד הבחנות, והם מתקדמים. כבר מתחילה להיות בהם תביעה פנימית. ועל התביעה הזאת, הפנימית, מגיע אור מקיף. אור מקיף מגיע כשאדם רוצה "לדעת", היינו, להתחבר, כדברי הכתוב "והאדם ידע את חוה" [9]. כשהאדם רוצה לדעת מתוך חשק, בצורה גשמית, אגואיסטית, הוא מגיע לכך שהאור המקיף פועל עליו, ומעביר אותו לרצון אחר, לרצון להשפיע.
איך האור פועל בבחינה א' ומביא אותה לבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר? הוא נכנס לתוך הרצון לקבל, מאיר לתוכו, והרצון לקבל רוצה להשפיע. בבחינה א' הרצון לקבל רצה ליהנות, הוא קיבל את האור כתענוג, כמו אדם שמקבל מבעל הבית חתיכת עוגה, ומתלהב מהטעם שלה. אלא שלאחר קבלת התענוג הוא מתחיל לחשוב, מי נתן לו את התענוג ובשביל מה. מה יש לו מכל זה, ומה יש לנותן מכל זה. מתחילות להיות לו חשבונות.
לכאורה לא ברור למה מתחילות החשבונות, הרי הוא בסך הכול הכניס תענוג לתוך הרצון לקבל. אלא האור שמגיע אליו, אור התענוג, בא מהמשפיע, ו"חתיכה" מהמשפיע נמצאת בתוכו. היחס של המשפיע נמצא בתוך האור, בעל הבית נמצא בתוכו. לכן האדם מתפעל, ואחרי התענוג הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג, את התכונה של הנותן. וזה מה שמשפיע עליו. נקווה שזה ישפיע גם עלינו.
בזאת סיימנו את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". נקווה שנזכה לראות אותה עוד פעם ועוד פעם, בצורה עמוקה, ברורה ומפורשת יותר.
[1]ר' יהודה אשלג, "תורת הקבלה ומהותה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 555: "ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. ב': לשון הלכה, - ושפה זו קרובה מאד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, - והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסים שמות וכנויים מוזרים, וגם אינה מתיחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. - בכלל היתה נטיה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד".
[2] על "השכלה צורתית" ראה ר' יהודה אשלג, "החומר והצורה שבחכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 261. להסבר ראה ר' מיכאל לייטמן, "החומר והצורה בחוכמת הקבלה", בתוך: חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם (קבלה לעם, תשס"ז).
[3] למאמרי בעל הסולם "הערבות" ו"מתן תורה" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118; למאמרו בעל הסולם "השלום" ראה כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון; ול"כתבי הדור האחרון" ראה בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 297.
[4] ר' ברוך אשלג, "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע" מאמר י, בתוך: שלבי הסולם (תלמוד בבלי), כרך ה.
[5]תהילים כג, טו.
[6]משלי כד, טז.
[7]סוכה דף נב ע"א.
[8]קהלת ב, יג.
[9]בראשית ד, א.