אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 13 / על חג פורים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

על חג פורים

שיחה מתאריך 20.02.07

בלימוד חוכמת הקבלה אנחנו כרגיל מתחילים מהשורשים: הבורא ברא את הרצון לקבל, האגו, והאגו הזה פועל בנו, בכל האנושות. הפעם הראשונה שאדם הרגיש שהוא קצת אגואיסט, הייתה בבבל העתיקה, לפני כחמשת אלפים שנה. הבבלים רצו לבנות את מגדל בבל ועל ידו רצו להגיע לשמיים. מגדל בבל הוא כאילו סמל של האגו שפרץ אז בבני אדם. לפני כן, כל האנושות, כל הציביליזציה שלנו הייתה אוכלוסייה קטנה מאוד וכולם היו במסופוטמיה, בעיראק.

ואז, דווקא לאיש אחד מהבבלים ששמו אברהם, התגלתה שיטת הקבלה (ראו שרטוט מס' 1). שהיא לא ללכת עם הרצון האגואיסטי שפתאום פרח באדם ולמלא אותו, אלא על פניו להמשיך בחיבור בין בני אדם. קודם הם היו כמו משפחה אחת גדולה. וכשפרץ האגו, הפסיקו להבין זה את זה ורצו כל אחד להגיע להישגים, לשגשוג, וכן הלאה. ואברהם אמר "לא, זאת לא השיטה".

ומאז העולם התחלק כביכול לשני חלקים. החלק הגדול, זה שהולך עם שיטת האגו, לפי הטבע. והחלק שהלך לפי שיטת אברהם, שזו קבוצת מקובלים שהוא סידר. אחר כך הקבוצה הזאת גדלה לאומה, לעם ישראל. כולנו יצאנו מבבל, כל האנושות וגם אנחנו.

לאחר קפיצת האגו הראשונה בבבל, קפץ האגו בישראל שוב ברמה, שנקראה "מצריים". ושוב בא מקובל, שנקרא "משה", שאמר לישראל: "אנחנו צריכים לעלות מעל האגו, להיות כאיש אחד בלב אחד, ואז נגיע לפסגה רוחנית גדולה עוד יותר". הוא הביא אותם לפסגה גבוהה באמת והתגלו להם אפילו האור והחיים הרוחניים שנקראים "תורה" (ראו שרטוט מס' 1). זו לא התורה כמו שאנחנו מבינים אותה, אלא האור העליון והרגשת העולם העליון. ברמה הזאת הם חיו ואפילו הגיעו לבניית בית המקדש הראשון, כשהתעלו עוד יותר גבוה (ראו שרטוט מס' 1).

לאחר מכן, כשישראל היו בגובה של בית המקדש הראשון, האגו שוב עלה, הם לא יכלו להתגבר עליו ונפלו. לפי חוכמת הקבלה, גלות בבל היא כמו יציאת מצריים. כלומר, בגלות בבל ישראל נפלו לגובה שבו היו ביציאת מצריים (ראו שרטוט מס' 1). הם לא יכלו להחזיק את עצמם בגובה של בית המקדש, איבדו אותו ויצאו לגלות בבל לשבעים שנה. (גלות מצריים הייתה צריכה להיות ארבע מאות שנה, אבל הייתה מאתיים ועשר שנים).

גם בזמן אברהם הם היו בבבל, אבל לא בגלות, כולם פשוט יצאו מבבל. ולאחר שבעים שנות גלות בבל, הגיע הזמן שהם היו צריכים לצאת שוב לעליה רוחנית, ולהגיע לרמה שנקראת "בית המקדש השני". ובתקופה זו קורה מעשה הפורים, שעליו אנחנו מדברים (ראו שרטוט מס' 1). מה שקרה בהיסטוריה לכולנו, קורה גם לכל אדם בחיים הרוחניים שלו. הוא עובר אותו החיפוש ממש. דרך אברהם אבינו, כך גם אנחנו עוברים בתוך החיפוש, עד שמגיעים לגמר התיקון.

אחרי בית המקדש השני, לאחר שעלו לירושלים ובנו אותו, יש גלות נוספת, נפילה לדרגה שהיא הגלות האחרונה, "הגלות שלנו" (ראו שרטוט מס' 1). והיום, אחרי אלפיים שנה כמעט, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לעלות לגובה, לבית המקדש השלישי, לגמר התיקון. אפשר להוסיף להסבר הזה עוד הרבה פרטים , חוכמת הקבלה מדברת על דרגות, אילו אורות מקבלים, אילו כלים מיתקנים ואילו נשמות נמצאות בעבודה. אבל לעת עתה הסבר זה מספיק לנו.

שרטוט מס. 1

רצון לקבל, רצון להשפיע – אומות העולם, ישראל

מה כל העניין של העליות והירידות האלה ברוחניות? האדם נברא ברצון ליהנות. את הרצון ליהנות אפשר להמשיל לספל או לכלי, כמו שקוראים לו בחוכמת הקבלה. הכלי או הנשמה, או הרצונות של האדם, זה אנחנו. ואנחנו רוצים למלא אותם בתענוג (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס. 2

סך כל הפעולות שלנו מתחלקות לשני חלקים: חלק אחד מהרצונות, שבהם אנחנו יכולים להשפיע, לתת וחלק שני ברצונות, שבהם אנחנו יכולים לקבל. החלק הראשון ברצונות, שבהם אנחנו יכולים להשפיע, לתת, נקרא "עץ החיים". החלק השני, שבהם אנחנו מקבלים, נקרא "עץ הדעת" (ראו שרטוט מס' 3). לכן נאמר כי " האדם עץ השדה". כך הנשמה הכללית מתחלקת לשני חלקים.

שרטוט מס. 3

החלקים האלו אמנם נמצאים יחד בתוך האדם, אבל הם נמצאים בניגוד זה לזה. למה? אפילו אצלנו בעולם הזה אנחנו מבינים, שאם אני נותן למישהו משהו, חפץ שאני מוסר לו, אני מתכוון שיהיה לו מזה טוב. רק אז אני נותן. זו פעולת הנתינה. ויש כאלו יחסים בין בני אדם, שאין לי מה לתת לו, אלא אם אקבל ממנו, בזאת אני יכול לגרום לו תענוג, בתנאי שיש בינינו קשר.

אם אין קשר ביני ובין אדם אחר ואני הנותן, אז אני נותן, הוא מקבל ויש פעולת נתינה. אבל אם יש בינינו קשר של אהבה, שהוא אוהב אותי, אז דווקא אם אני מקבל ממנו, בזה אני גורם לו תענוג. זוהי פעולה מוזרה מאוד, אני מקבל ממנו, אבל בגלל שהוא אוהב אותי, דווקא הוא נהנה. וזאת פעולה לא כל כך פשוטה, היא דורשת מאיתנו קודם כל לקשור בינינו קשר חזק, כמו במשפחה, כמו הורים עם ילדים, כמו שני אנשים קרובים שאוהבים זה את זה. אבל זה מה שקורה. וכך אנחנו בעצם חיים, רוצים או לא רוצים, תמיד יש בינינו כאלו עסקי חליפין.

החלק הראשון, שרק נותן ומשפיע מתוך הנשמה, נקרא "מרדכי". החלק השני שהוא מקבל, רק יודע לקבל, נקרא בינתיים "המן"(ראו שרטוט מס' 4). הוא נמצא אצלנו בצורה אכזרית, מלכתחילה הוא רוצה רק לקבל, רק לקבל לעצמו, לנצל את כולם, לא איכפת לו כלום. אז מרדכי הוא "הצדיק", כי הוא רוצה לתת. לתת זה כל הרצון שלו. והמן נקרא "הרשע", שרוצה רק לקבל. אבל למטרת הבריאה שניהם טובים. אלה כוחות שבנשמה שלנו ואנחנו צריכים להשתמש בשניהם, גם באגו שלנו וגם ברצון הטוב שלנו – גם באגואיזם, גם באלטרואיזם. בכל מה שיש בתוכו, האדם חייב להשתמש, כדי לממש את עצמו במלואו ולהגיע לתיקון.

שרטוט מס. 4

אז המצב של פורים מספר לנו על הפעולות שעוברות בתוך האדם, וגם עם פעולות שעברות על עם שלם, וגם על פעולות שכל האנושות תעבור עוד מעט, שבהן מתקנים חלק אחד שנקרא "מרדכי", או "ישראל". וחלק "המן", שנקרא "אומות העולם". כך הם מיתקנים. גם בתוך האדם יש רצון להשפיע ורצון לקבל. גם בתוך עם ישראל יש רצון לקבל ורצון להשפיע בין בני אדם, וגם בין ישראל לבין אומות העולם. "ישראל" נקרא רצון להשפיע של כל העמים, וכל "אומות העולם" נקראים רצון לקבל של האנושות.

לכן כתוב, שהבורא בא לכל העמים כדי לתת להם את התורה, אבל הם לא יכלו לקבל אותה, כי הם רק רצון לקבל, שבתוך הכלי הכללי. הכלי הכללי נקרא "אדם הראשון". שחלקו העליון רצון לתת, וחלקו התחתון רצון לקבל. אור התורה, התענוג, מתגלה ברצון לקבל שנקרא "עץ הדעת". כתוב באגדה, שהבורא בא לרצון לקבל ורוצה לתת לו משהו – הוא שואל את אומות העולם האם הם רוצים להיות המשפיעים. אומות העולם לא יכולים להיות המשפיעים. אלא דווקא דרך ישראל, השיטה הזאת, שיטת הקבלה, איך לקבל נכון, תעבור אחר כך לאומות העולם.

סיפור המגילה

אז ממה מתחילה המגילה? קודם כל היא נקראת "מגילת אסתר", שזה שני דברים הסותרים זה את זה כמו שני חלקי הכלי הנמצאים בסתירה. מגילת-אסתר היא שמגלים את מה שנסתר. ומה מגלים? מגלים שיש מלך, הבורא ויש בו הכלי שנקרא "מרדכי והמן".

מרדכי הוא הצדיק, הוא קשור למלך. מגילת אסתר מספרת ששני הסריסים, שני השמשים, רצו להרוג את המלך. מרדכי גילה זאת וסיפר על כך למלך. וכשהוא סיפר זאת למלך, הוא לא קיבל כלום. במקום שהמלך ייתן לו פרס, שק זהב, או משהו, הוא לא נתן לו דבר. למה? כי מרדכי הוא "חפץ חסד", צדיק. הוא לא רוצה כלום, הוא רוצה רק לתת. אין מה לתת לו, הוא רוצה רק לתת. כל מה שיש לו מספיק לו, הוא מסתפק במה שיש. אלו הכלים הנקראים "כלים דהשפעה".

ומה נעשה אז? כתוב, "גידל המלך את המן". שהוא דווקא השונא והאויב הגמור של מרדכי. המלך במקום לתת משהו למרדכי, מגדל את המן. הוא עושה משתה גדול. המלכה ושתי מתפטרת מתפקידה, היא לא רוצה לבוא, כי היא רואה שכבר בא מצב חדש. מה זאת אומרת מצב חדש? שעכשיו צריכה להיות תקופה חדשה, לא אותה מלכה כמו שהייתה קודם. זו לא אותה מדרגה כמו שהייתה קודם, שבה הם היו, אלא צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר. ואז ושתי אומרת: "אני לא באה יותר". כך בצורה הרוחנית כביכול מספרים לנו, שהמצב מתחדש ובא.

אם מדברים על פנימיות האדם, אז כשאדם מגיע לרוחניות הוא עובר ארבע דרגות. הדרגה הראשונה היא הסתר רגיל והדרגה השנייה הסתר כפול, אלה המצבים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו, מי שמתחיל ללמוד קבלה (ראו שרטוט מס' 5). אחר כך יש מה שנקרא "מחסום", שעוברים להרגשת העולם הרוחני, להרגשת המציאות הרוחנית. ואז אחרי המחסום אנחנו בונים את מה שנקרא אצלנו כלים של "חפץ חסד", או כלים שנקראים "גלגלתא ועיניים", כלים דהשפעה. שאנחנו מקבלים תכונות להשפיע, לצאת מעצמנו, מתוך הרצון שלנו החוצה, אלה כלים של מרדכי (ראו שרטוט מס' 5). ואחרי שאנחנו גומרים את השלב הזה, אנחנו מטפסים עוד הלאה בתיקון הפנימי שלנו, ומגיעים לכלים דאח"פ, שהם כלים של המן, כלים דקבלה (ראו שרטוט מס' 5). ואם הכלים של מרדכי הם סתם לתת, אז הכלים דקבלה הם שאנחנו קודם כל רוכשים את מידת האהבה, וכשיש לנו יחס של אהבה, אז יכולים גם לקבל כדי לתת, להשפיע.

שרטוט מס. 5

זו הדרך שבה אנחנו מתקדמים. רוצים או לא רוצים, כל האנושות באה לקראת זה, ועל זה דיברנו בכל הסיפור, שאנחנו עוברים בגלויות, איך אנחנו בכל הגלויות, ואיך יוצאים מהגלות.

אז באגדה מרדכי עושה טובה למלך, זאת אומרת, האדם או העם הגיע למצב, שהוא נמצא כבר במדרגת חפץ חסד. ונשאר לו לעלות מהמדרגה של חפץ חסד, מהמדרגה השלישית למדרגה הרביעית. וזה נקרא שהמלך מתחיל לגדל את המן. הוא נותן כוח למדרגה הזאת, שנקראת "המן", לרצון לקבל הגדול. ואז הרצון לקבל קם ורוצה להשמיד את הרצון להשפיע, כי הם נמצאים בהתנגשות זה עם זה. המלך, הבורא, רוצה ששניהם יעבדו יחד. שכל הכלי, כל הנשמה שנקראת "אדם הראשון", הנשמה הכללית, יקבל את כל התענוג שבא ממנו. בשביל זה הוא ברא את הנשמה הזאת.

השאלה היא איך הוא מחבר את שני החלקים האלה שהם הפוכים זה מזה? חלק אחד רק רוצה לתת, להשפיע, לא לעשות דבר חוץ מהשפעה. החלק השני מבין שהוא צריך לקבל, הוא מבין שרק קבלה היא מה שאפשר לעשות. אז כשהאדם או העם נמצאים במצב של חפץ חסד, אין מה לעשות איתם, צריכים לנענע אותם, להוציא אותם מזה. כמו שכתוב, "מרדכי יושב בשער המלך" ולא זז, אין לו מה לעשות. זאת אומרת, הוא מוכן לתת, להשפיע, אבל כלים אין לו, כוח אין לו.

אז המלך מתחיל להגדיל את המן. הוא מעורר אותו, מזמין אותו ושואל אותו מה לעשות הלאה. המן אומר שישנו עם אחד שהוא מפוזר בין העמים ולא רוצה לשמוע למה שאני אומר. והמן הוא השר של כל השרים, השר ראשי. "העם הזה לא שומע בקולי, אנחנו צריכים להשמיד אותו, להרוג אותו". זאת אומרת כל השיטה של הנתינה היא מנוגדת להמן, הרי הבורא ברא רצון לקבל גדול, כדי שהנבראים יקבלו ממנו את כל האור וכל התענוג. כי הבורא הוא טוב ומיטיב. ומתוך זה שהוא טוב ומיטיב ורוצה להיטיב, הוא ברא את הנבראים. וברא בנבראים רצון לקבל גדול, רצון ליהנות, שהם רוצים למשוך כל הזמן. הם כל הזמן רוצים ליהנות.

אבל הבעיה היא שהרצון, שנמצא בנו כרצון ליהנות, לא יכול ליהנות ישירות. כי אם התענוג בא בצורה ישירה לתוך הרצון, אז הוא מנטרל את הרצון. כמו שאני רוצה לשתות מים ואני צמא מאוד, ברגע שאני שותה את המים אני מאוד נהנה, אבל אחר כך התענוג הזה נכבה בהדרגה עד שנעלם. ואני שוב צריך לחפש על ידי מה עוד ליהנות, איזה רצון לקנות ובאיזה תענוג למלא אותו. כי בלי הרגשת התענוג אין לי חיים, אני נכנס לייאוש, לדפרסיה, אני רוצה למות.

אז בצורה ישירה אנחנו לא מסוגלים לקבל תענוג. זאת אומרת המן לא יכול לקבל ישירות מהמלך כמו שהוא חושב. חייבים שקודם יהיה מרדכי, שייתן קשר של אהבה, ואחר כך להפעיל את המן, את הכלים דקבלה. כשיש בינינו רצונות כאלו ויחסים כאלו, היינו "אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך", אז מי שנותן הוא הנהנה, כי מי שהוא אוהב נהנה ממנו. בצורה כזאת אנשים יכולים להיות בהתחלפות הרצונות, וכך הנברא שנמצא יחד עם הבורא יכול לקבל מהבורא אין סוף ממש.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לתקן את הנשמה שלנו, את הכלי של הנשמה. ורק אם נוכל לקבל מהבורא מפני שאנחנו רוצים לתת לו תענוג, כי הוא רוצה שאנחנו ניהנה, והוא נותן כדי שאנחנו ניהנה, אז כל הזמן נימצא במעגל יחסים, שהוא נהנה מאיתנו ואנחנו ממנו, והכל רק שופע וגדל לא גבול, ולא נכבה לעולם.

מה שאנחנו צריכים זה ליצור מערכת יחסים כזו, ואז החיים שלנו ייראו כ"עולם אין סוף". כלומר, ללא שום הפסק של תענוגים, ונרגיש חיים נצחיים. כי את החיים אנחנו מרגישים רק כשאנחנו מרגישים מילוי בתוך הרצונות שלנו. ברגע שהמילוי נפסק, ברמה האינטלקטואלית, ברמה המחשבתית, אחר כך ברצונות, ואחר כך אפילו בחומר, אנחנו לאט לאט יורדים עד שמתים. אדם מת לא כתוצאה מכך שהוא נעשה זקן, הוא מת מזה שהרצון שלו נכבה. כי הרצון הוא המחזיק אותנו.

אז איך נבנה מערכת יחסים נכונה בינינו לבין הבורא? מספרים לנו במגילה, שהמלך מגדל את המן-האגו שלנו. הוא מגדל אותו כך שלא נוכל לסבול אותו, שלא נישאר אדישים אליו ונאמר "הכל בסדר גמור". ואנחנו רואים, ככל שאנחנו מתפתחים אנחנו נכנסים לאגו גדול יותר ויותר, אוכלים זה את זה ואת עצמנו, ולא מסוגלים לספק לעצמנו דבר. זה בעצם המצב שלנו.

כשהאנושות הגיעה למצב של האגו המתגבר כמו היום, אנחנו רואים מצד אחד עד כמה אנחנו קשורים זה עם זה ומצד שני עד כמה אנחנו שונאים זה את זה. כלומר, אותו מגדל בבל, אותו מצב כמו בבבל, חזר אלינו. מבבל האנשים התפזרו על פני כל כדור הארץ וחשבו שבכך הם נותנים לכל אחד מקום, ויכולים להיות מרוחקים ומקושרים זה עם זה, כדי שלכל אחד יהיה מין שגשוג והתקדמות כמו שכתוב,"לכו תתפרנסו זה מזה". ובסופו של דבר, היום אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים כמו באותה בבל. קשורים יחד, דחוסים יחד, ותלויים זה בזה כמו שהם הרגישו אז.

אבל אז הם חשבו שיש להם לאן לברוח. היום אחרי חמשת אלפים שנה, איננו יכולים לברוח עוד. ועל זה אברהם כתב בספר שחיבר עוד בבבל העתיקה, הוא כתב על זמננו ממש. כמו שכתוב ב"זוהר", בספרי הגר"א ובעל הסולם, בכל ספרי המקובלים, שמסוף המאה העשרים המצב הזה יתגלה שוב ואז יצטרכו את חוכמת הקבלה. מה שלא רצו לקבל בבבל העתיקה, עכשיו יצטרכו לקבל.

וצריכים אנחנו לדעת באמת איך אנחנו מתחילים לסדר את הקשר בינינו בצורה של אהבה, אחרי שאנחנו נמצאים באגו כל כך גדול, שגדל כמו שהמלך גידל את המן. זה מה שחסר. כי אם נקשור את עצמנו זה לזה על ידי אהבה, נוכל לתת ולקבל זה מזה, והתענוג יפרוץ בינינו ולא ייכבה. כל אחד ירגיש אותו פי כמה, כי הוא מחובר לאחרים.

"אלקים" בגימטרייה הוא "הטבע". וכל הטבע הכללי, הבורא, לוחץ עלינו שנהיה אינטגרלים, באהבה ובחילוף בינינו, בהתחשבות, בקשר בינינו כמו בדרגות דומם, צומח וחי, שכל דבר קשור לאחרים. והוא מבצע בדיוק מה שצריך. ומה נעשה כדי לדחוף את האדם למצב הזה? כתוב "המלך גידל את המן". זאת אומרת בכל אחד ואחד מאיתנו, כמו שהמגילה מספרת, גובר הרצון לקבל.

המן חשב שכל מה שקורה בפרס, בשושן הבירה, זה בשבילו. הוא בא למלך, והמלך שואל אותו: "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?" אז הוא אמר: "לתת לו סוס, לתת לו את כל הבגדים של המלך, בקיצור, לתת לו כל מה שיש למלך". המלך אמר: "יפה, אם אתה מבין שזה כך, אז תיתן את זה למרדכי היהודי". למה "היהודי"? כי הוא חושב על ייחוד עם הבורא, עם הכוח העליון, להיות איתו באהבה הדדית ובחליפת מעשים וכוונות – אני לך ואתה לי – במעגל הזה. המלך אמר להן שהוא צריך לתת למרדכי את הכלים. זאת אומרת, יש לנו כלים דקבלה של המן וכלים דהשפעה של מרדכי, ועליהם לעבוד יחד.

לכן בפורים אנחנו אוכלים אוזני המן, שנקראים "כיסי המן", כי אנחנו משתמשים בכיסים שלו, בכלים שלו. אבל משתמשים בו בכוונת מרדכי – להשפיע. כלומר, אם אנחנו מקבלים בתוך הכלי של המן, אבל בכוונה להשפיע שזה נקרא "מרדכי", אז יוצא ששתי הצורות - קבלה ועל מנת להשפיע - עובדות יחד עם הבורא והנברא בצורה בלתי פוסקת, ולעולם החיים האלו והקיום הזה לא נפסקים.

ואם נבנה את הדבר הזה, אז נגיע למצב שנקרא "פורים". פורים נקרא "יום כ-פורים", כי גם ביום הכיפורים מתגלים לנו אותם הכלים של המן. גם ביום הכיפורים יש לנו כלים של מרדכי וכלים של המן (ראו שרטוט מס' 6). אבל ביום הכיפורים, הכלים מתגלים כלא מתוקנים עדיין, וכיוון שיש חמישה כלים, יש ביום הכיפורים חמישה עינויים. ביום הכיפורים אסורים לנו אכילה, שתייה, נעילת סנדל, תשמיש וסיכה. ובפורים כבר מגיע מצב שאנחנו יכולים להשתמש בכלים, שלא יכולנו להשתמש ביום הכיפורים, ואז אנחנו יכולים להשתמש בכל הכלים דקבלה, כמו בכלים דהשפעה.

כלים דהשפעה נקראים "אוכל", מאכל, והכלים דקבלה נקראים "שתייה" (ראו שרטוט מס' 6). לכן כתוב "שתייה כדת אין אונס" בתחילת מגילת אסתר. לכן בפורים מביאים משלוח מנות מאוכל ומשתייה כל איש לרעהו, ולכן אנחנו צריכים לשתות, עד כדי כך שלא נרגיש הבדל בין המן לבין מרדכי, כי שניהם עובדים באותו כיוון ושניהם משתמשים ככלי אחד (ראו שרטוט מס' 6). זה סימן שאפשר להשתמש בכל הכלים דקבלה, הם כולם מתוקנים על מנת להשפיע.

שרטוט מס. 6

פורים עכשיו

כל החגים שלנו התבצעו בעולם שלנו, חוץ מפורים. כעת, בשנת 2007, אנחנו נמצאים בעקומה כזאת של רצון לקבל, שגדל ממש כפרבולה נוראית, אנחנו נמצאים במצב של הגדלת המן. האגו שגדל עכשיו זה "גידל המלך את המן". אנחנו נמצאים במעשה של פורים ממש. לכן מה שעומד לפנינו, זה להכיר בהמן שהוא הרשע – להכיר במצב שאנחנו משתמשים בכלים האגואיסטים שלנו כמו שהם ואנחנו צריכים רק לחבר את האגו עם האהבה, שזה מרדכי (ראו שרטוט מס'7 ). אם נוכל לחבר את שני הדברים האלה יחד, כפי שאמר אברהם אבינו, על ידי חוכמת הקבלה, אז נוכל להגיע לפורים (ראו שרטוט מס'7 ), שהוא לפנינו. וזה כמו שהיה בהיסטוריה, שהיהודים חזרו מגלות בבל, ובנו את בית המקדש. ודריוש, הבן של אסתר ואחשורוש, עזר להם לבנות את בית המקדש.

זה בעצם מעשה פורים בקצרה. יש הרבה מה לספר על כך, גם בנשמות, גם בעולמות, איך זה קורה ואיפה כל הדברים האלה נעשים, אבל בפשטות זה כך. למרות שאין זה כל כך פשוט.

שרטוט מס. 7

לאהוב את המן או לשנוא אותו

לדבריך, אנחנו לא צריכים לשנוא את המן?

לא. אנחנו צריכים לשנוא את המן. יש עניין של רצון שלנו שזה הטבע, שאני רוצה ליהנות. ויש רצון שנקרא אגואיסטי, שאני רוצה ליהנות על חשבונך. כשאני רוצה להשתמש בך, לנצל אותך. ויש רצון שאני מנצל את עצמי, משתמש בי, כדי לתת לך. אז יש כמה אפשרויות להשתמש ברצון האדם. הרצון עצמו הוא לא טוב ולא רע. שימוש בו לרעת האחרים, נקרא "אגו", או "המן". לכן בסופו של דבר הורגים את המן ואת כל עשרת הבנים שלו ושס"ה יועציו.

מה זאת אומרת, שס"ה יועציו? שס"ה זה שלוש מאות שישים וחמש. הנשמה שלנו כוללת תרי"ג רצונות. יש רמ"ח רצונות ששייכים למרדכי, והתיקון שלהם על מנת לתת, על מנת להשפיע, נקרא קיום רמ"ח מצוות "תעשה". ויש עוד שס"ה רצונות שבהם אסור להשתמש, זה נקרא מצוות "לא תעשה", זה המן (ראו שרטוט מס' 8). אם אנחנו לא משתמשים ברצונות המן כמו שהם ניתנו לנו מהטבע, אלא רוכשים על ידי מרדכי אהבה ואחר כך פונים לרצונות המן, זה נקרא שאנחנו הורגים את המן, תולים אותו על העץ. על איזה עץ? עץ הדעת. כי כל רצונות המן נקראים "עץ הדעת". ומרדכי נקרא "עץ החיים" (ראו שרטוט מס' 8).

וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו הורסים את הכוונות לנצל את הזולת ורוכשים אהבת הזולת, יחס אחר כלפי הזולת. אז אנחנו מתחילים להשתמש בכלים דקבלה שלנו כדי לקבל, ודווקא בהם, על ידי הקבלה, לגרום השפעה לזולת. זה נקרא "כיסי המן". מהמן אנחנו צריכים רק את הכיסים שלו, את הרצונות האלו, להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. זה כל הסיפור של פורים. לכן זה נקרא "מגילת אסתר", גילוי מה שהיה נסתר - שלא היה מובן איך להשתמש באגו.

שרטוט מס. 8

האנושות, מזמן בבל והלאה, משתמשת באגו בצורה שהיא כביכול צריכה להשתמש, כמו שהיא מבינה שצריך להשתמש באגו שלנו בצורה טבעית. אבל יש כאן הסתרה מאיתנו, כי יש סגנון אחר לגמרי בשימוש הרצונות שלנו, שעל ידם אנחנו יכולים להגיע לנצחיות. כי אם אנחנו מקבלים בתוך הרצון, מיד התענוג מנטרל את הרצון ואז אנחנו מגיעים למוות. ואם אני מקבל בצורה כזאת שאני מחזיר חזרה, אז דרכי עוברים כל התענוגים, כל אור האין סוף, לכן זה נקרא "עץ החיים". ואז אני חי ומרגיש את החיים שלי כחיים נצחיים כמי שרואה מסוף העולם עד סופו, כלומר, ללא שום הגבלות. מפני שאז אתה יכול להזרים דרכך את כל המידע, את כל התענוגים, את כל מה שיש.

תאר לעצמך מה אתה בסך הכל מרגיש ממה שהרגשת במשך החיים. תאסוף את כל התענוגים שהרגשת במשך החיים, תנסה לתאר לעצמך: האם תוכל לסבול אותם בבת אחת? הכלי שלנו הוא קטן מאוד. יש בו חור קטן מאוד לכניסת התענוג, רק כדי לתת לנו את הרגשת החיים, הרגשת הקיום. אבל ברגע שאנחנו רוכשים את חוכמת הקבלה, היינו איך לקבל תענוג בחוכמה, אז הכלי שלנו נפתח פתאום למימד אין סופי. וזה נקרא "פורים", כשגומרים לגמרי את כל התיקונים. לכן כבר אין הבדל בין המן לבין מרדכי, משתמשים בכל הכלים.

על אסתר המלכה

מה תפקידה של אסתר המלכה בקבלה, ומהי תענית אסתר שקודמת לפורים?

אכן, תענית אסתר היא לפני פורים. אסתר אמרה למרדכי: "לכו ותעשו צום ותפילה". לא כל כך רציתי להיכנס להסבר על כל המערכת, המערכת היא הרבה יותר מסובכת ממה שאנחנו מדברים. אסתר זה הקשר הנסתר בינינו לבין הבורא, לכן זה נקרא "אסתר המלכה". הבורא הוא כמלך, כוח עליון. ואסתר זה מה שמקשר אותנו לכוח העליון הזה, והוא נסתר מאיתנו, ומתגלה רק בתנאי שמרדכי כבר רכש את הכוח שלו, בגלל שהגיע למצב שהוא עומד מול המן, וגם גילה את אלו שרצו להרוג את המלך, את בגתן ותרש, וחוץ מזה גם נעשה בירור על היהודים שנמצאים בכל מקום.

הכל נמצא בתוך נשמת "אדם הראשון", יש בה אסתר, מרדכי ועם ישראל. עם ישראל מחולק לכמה חלקים: יש כאלה שנמצאים בפרס, יש שנמצאים במדי ויש שנמצאים בשושן הבירה. אלה שנמצאים בפרס, הם כאילו אומרים: "אנחנו פורסים את החיים שלנו לשני חלקים. מספיק לנו לא בדיוק להיות בכל הכלים האלו, אנחנו רוצים להישאר מה שאנחנו. אנחנו לא צריכים את המן, לתקן אותו ולעשות איתו משהו". זה נקרא "פרס", זה סוג היהודים שנמצאים שם. ב"מדי" נמצאים אלו שאומרים: "די, אנחנו גם לא צריכים יותר מדי, אנחנו לא רוצים ללכת ולהילחם נגד הכלים דקבלה ולצרף אותם אלינו ולהיות עם כל האנושות, באותה קופה".

ויש יהודים בשושן. שושן מלשון "שיניים", "הקהה את שיניו", או מלשון "שושנה", "שושנה בין החוחים", שזו מלכות – כלי שבו אפשר להשתמש כדי לקבל את השפע מהבורא, אבל הוא נמצא בין הקוצים, כמו שושנה. אלו היהודים שנמצאים בשושן הבירה, שמבינים ומוכנים להגיע למצב הזה דרך החוחים, נקראים יהודים של שושן הבירה. לכן אסתר אומרת למרדכי: "תגיד ליהודים, הנמצאים בשושן הבירה", לא בכל מאה עשרים ושבע המדינות. כי הם היהודים מהסוג שבחרו לעצמם להגיע למטרת הבריאה. "להם תגיד, שיצומו ויתפללו שלושה ימים. אני נכנסת למלך, ויהיה מה שיהיה".

בחלק ט"ו ב"תלמוד עשר הספירות" מוסבר כל מעשה פורים, בעל הסולם מסביר שם איזה קשר יש בין הספירות. אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעלינו חמישה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדמון. ומעליהם אין סוף ובורא (ראו שרטוט מס' 9). בתלמוד עשר הספירות מסבירים לנו באילו קשרים עובר הקשר בכל מערכת העולמות אלינו. ומוסבר שם שבעולם האצילות, שם נמצא מקום הפיקוד עלינו ושם נמצאים מרדכי ואסתר, כל הכוחות שפועלים עלינו, גם המן מצד שמאל.

שרטוט מס. 9

מהו חפץ חסד

האם "חפץ חסד" זה כמו דומם דקדושה, זאת אומרת, אם הוא לא רוצה דבר לעצמו, מה יש לו לתת, למה הוא נקרא בחינת השפעה?

תלוי על מי אנחנו מדברים. אם מדברים על בני אדם שנמצאים בעולם הזה, אז יש כאלה שלפי האופי לא רוצים כלום – תן לו משהו והוא יסתפק. זה אדם עם אגו קטן. ואתה לא יכול להגיד שהוא צדיק, חפץ חסד, אלא הוא פועל לפי האגו. בדומה לחתול או לכלב קטן, שאם ניתן לו משהו, הוא יסתפק בזה. אדם שיש לו רצון כזה קטן כמו לחתול, מסתפק במה שנותנים לו. זה לא נקרא חפץ חסד.

"חפץ חסד" נקרא אדם שיש לו רצון גדול מאוד, אכזרי והוא תיקן את עצמו, כך שלא רוצה לעבוד עם הרצון האגואיסטי שלו, אלא רוצה רק להפוך אותו להשפעה, להשפעה לזולת. וכשהגיע להחלטה הזאת, רק הגיע להחלטה – היינו יש לו כוונה, כוונת ההשפעה, אבל רק כוונה – הוא עדיין לא מסוגל להשפיע, כי להשפיע נקרא "לקבל כדי להשפיע". ולזה הוא עדיין לא מסוגל. לעבוד עם הרצונות האגואיסטיים שלו כדי להשפיע, הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לחשוב טוב על אחרים. באמת לחשוב טוב.

הכוונה הזאת, נקראת "חפץ חסד". לכן מרדכי הצדיק יושב בשער המלך, לא עושה כלום, יושב. המצב עצמו, הישיבה, זה קטנות. הוא לא פועל, לא עושה כלום, פשוט יושב. אבל הוא יושב בשער המלך, הוא יודע שזה שער למלך, רק חסר לו דחף. ואז בא המן ועוזר לו.

כלומר השאלה היא מהי בדיוק הגדרת "חפץ חסד". אם על כל הרצונות שלו הגדולים, שגדלו בו במשך הגלגולים הוא ממש אכזרי ותיקן את עצמו, אז הוא עבר הסתר כפול והסתר אחד, והגיע לחפץ חסד. זה נקרא שתיקן את הכוונה שלו. שתיקן גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. זו דרגה רוחנית, דרגה שבה הוא נמצא בעולמות בי"ע, בריאה יצירה עשיה (ראו שרטוט מס' 10). הוא כבר מרגיש רוחניות, נצחיות, שלמות, רואה את העולם שלנו מלמעלה. אמנם הוא חי איתנו יחד, אבל רואה את כל העולם שלנו מלמעלה. הוא רואה את כל המערכת. זה נקרא "חפץ חסד" אמיתי.

שרטוט מס. 10

אתה שואל: האם דומם דקדושה זה אותו דבר? דומם דקדושה זה אדם שקיבל לימוד וחינוך דתי מילדות והוא מקיים בגשמיות את מה שלימדו אותו: "תניח תפילין, תתפלל, תהיה ילד טוב, תהיה איש גדול וטוב, תסתפק במועט, תדע שאלה החיים שלך. יש לך משפחה, יש לך עבודה". אולי יש לו רצונות גדולים, אבל הוא מנטרל אותם על ידי החינוך, כי חינוך הוא כמו טבע שני, הרגל שמחזיק אותו ולא נותן לו לפרוץ. אז הוא קיים בתוך המסגרת הזאת, שהוא רגיל אליה, וטוב לו בה וזה נקרא "דומם דקדושה".

למה "דקדושה"? כי אמרו לו שבזה הוא יהיה שייך לבורא. אבל הוא נקרא "דומם", כי הוא לא זז, לא מתפתח. לכן זו לא תכלית. והרצון לקבל בכל זאת גדל, גדל ופורץ ומוציא את האנשים האלה מ"האיזון" שלהם. ואנחנו רואים שהחינוך הדתי נמצא במשבר, כבר כמה עשרות שנים.

פעם היו הרבה אנשים במצב של דומם דקדושה. כי במשך כל אלפי השנים בגלות באמת היינו ברצונות לקבל שלא גדלו כל כך. ואם גדלו היה זה רק כדי לסחור בין אומות העולם, פה ושם יהודים רצו להצליח. אבל בעצם בכל זאת הם חיו במה שקיבלו כ"גירסא דינקותא", כחינוך, והיו בדרגת "חפץ חסד", יחסית כלפי עצמם, או נכון יותר בדרגת "דומם דקדושה". אבל היום זה כבר לא שייך, איפה רואים דברים כאלה? לפני חמישים שנה עוד היו כאלו, היום כבר אין מי שמסתפק ורוצה רק חיים רגועים.

מגילת אסתר במובן של היום

מהי המגילה של אסתר בגשמיות, במובן של היום? האם מה שקורה עם האיום האיראניעלינו, זה גלגל שחוזר על עצמו?

ודאי, אנחנו חוזרים לבבל. אני דווקא לא חושב שאנחנו צריכים לפחד כל כך מהאיראנים ומפצצת האטום שיש להם. אני שומע כל פעם שאלות על כך, שאתם מודאגים מזה. למען האמת זה לא מכוון נגדנו. עליכם להבין שבמקום לחשוב על האיום עצמו, עלינו לחשוב שזהו איום נגדנו כדי לעורר אותנו לדבר מסוים.

כתוב "אין עוד מלבדו". יש כוח אחד שפועל ומפעיל את הכל. ודאי שהייתה שואה והיו כל כך הרבה פוגרומים ומצבים נוראים, וגם היום המצב לא טוב, אבל צריכים להבין שאנחנו לא צריכים לפחד ולהסתכל על האיומים, אלא לחשוב מה רוצה הטבע או מה רוצה הבורא (שניהם זה אותו הדבר), היינו למה הטבע רוצה לקדם אותנו, לאיזה מצב?

האיומים האלו, הפרסי הזה שעולה, הם כמו אותו המן, שעולה עלינו כדי שנדע איך להשתמש בו כדי להגיע למטרת הבריאה. המפתח נמצא אצלנו, לא אצלו. אנחנו עברנו את כל אלפי השנה האלו, אנחנו עכשיו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לעשות את הפורים הזה. ועושים אותו לא בכוח הנשק, אלא רק על ידי החוכמה איך להשתמש בכלים שנמצאים בטבע. החוכמה הזאת נמצאת רק אצלנו.

מה אומר המן? "אני לא יכול להיות בשקט כל עוד מרדכי היהודי חי ויושב בשער המלך". והרי בסך הכל יושב שם אדם מסכן. מה הוא עושה לו?! היהודים הם עם שנמצא בגלות, כמו עבדים. המן יכול לעשות עם מרדכי מה שהוא רוצה, אבל הוא אומר: "אני לא יכול להירגע". זה עניין אידיאולוגי, עניין רוחני.

אין מה לפחד מהפצצות האלה. המפתח נמצא אצלנו, המן יודע זאת ואנחנו רק לא יודעים איך אנחנו צריכים לשנות את המצב. המצב הזה הוא לטובתנו. העובדה שקם האגו האנושי, הגלובאלי ממש, היא לטובתנו. זה אומר שסופסוף הגיע סוף הגלות, חזרנו לארץ ישראל הגשמית. אנחנו צריכים עכשיו לחזור לארץ ישראל הרוחנית. משמעות "ארץ ישראל" הרוחנית, היא "ארץ" מהמילה רצון, "ישראל" מהמילים ישר- אל. אנחנו יכולים עכשיו להתאחד עם הכוח העליון בהרגשה, בהשגה, בהבנה. בשביל זה חזרנו לכאן. הרי החזירו אותנו בכוח, מי כל כך רצה לחזור?! ועכשיו אנחנו צריכים לממש את ההזדמנות הזאת.

ברגע שאנחנו לא עושים את מה שצריך, שוב מתגבר אותו המן יותר ויותר, ולוחץ עד שאנחנו מבינים מה שצריכים לעשות. המשחק הוא פשוט: אחרי שמגיע זמנו של מרדכי לעשות משהו והוא לא עושה, המלך מגדל את המן. וזה מה שקורה בימינו. אם תתחילו לראות את המפה, את מפת הכוחות שמאחרי כל החומר הקיים, תראו שזה פשוט נורא: יש שני כוחות בטבע ועל ידי שניהם אנחנו מנוהלים מלמעלה.

אז אני לא מפחד מ"המן", אלא אני צריך לדעת איך להשתמש בו ולהפוך אותו לטוב. הוא בסופו של דבר צריך להוביל את הסוס שלי, שאני ארכב על הסוס. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ועד שלא נעשה זאת, אז הוא באמת יאיים עלינו וייתן לנו מכות, אבל המכות האלה הן רק כדי לזרז אותנו לעשות את התפקיד שלנו. לשם כך כל האיומים וכל שאר הדברים.

אותו דבר היה עם פרעה. אנחנו נלמד זאת בפסח. עם ישראל נמצא בגלות, הכל היה טוב ויפה, קם פרעה והתחיל ללחוץ עליהם וגזר לא לתת להם קש ולבנים, להרוג להם את הילדים, את הבנים וכן הלאה. למה? כתוב פשוט: "פרעה הקריב את בני ישראל לאבינו שבשמיים". בצורה כזאת הוא דחף אותם שירצו לברוח ממנו כלפי הבורא וישתמשו בכל הכלים שלו, של פרעה.

כמו שבפרס אנחנו רואים שמרדכי משתמש בכלים של המן ובזה נעשתה גאולה, כך גם במצריים. בני ישראל יצאו ממצרים, מה הם לקחו איתם? הם לקחו כלים מהמצרים, מכל הבתים. זה כתוב בצורת אגדה, אבל הם לקחו את הכלים. כמו מהמן, הכלי דרצון לקבל, כך גם מהמצרים. זה אותו סיפור, העיקרון הוא אותו עיקרון. יש חלק שנקרא "ישראל", חלק שנקרא "פרעה" ו"מצרים" או "המן" וכל הציביליזציה שהייתה אז בפרס. וגם היום אותו דבר, אנחנו עומדים נגד האנושות ובעיקר נגד האסלאם.

ואכן כתוב ב"זוהר", בפרשת "נשוא", שבסוף הימים בני ישראל יחזרו. זאת אומרת ש"בסוף הימים", לפני התיקון הגדול, אנחנו נפתח את השמיים ונגיע לנצחיות ולשלמות. אבל כדי להגיע לדרגה הזאת, אנחנו צריכים לעשות את התיקון. כתוב שכאשר בני ישראל יחזרו לארץ ישראל, בני ישמעאל, אותו ישמעאל מזמן אברהם, יתחילו לעשות להם צרות ויעשו כל מה שרק ניתן כדי לא לתת להם לחזור לכאן ולחיות בשקט. אז אני רואה את כל האסלאם הזה כעזרה. מה ש"הזוהר" כותב מתקיים היום מילה במילה ממש. אלה כוחות הטבע. ואם אתה מסתכל על מפת כוחות הטבע, אתה רואה שפורים לפניך.

מי ינהיג את העם בימינו

במסגרת הסיפור של פורים, יש לנו בעיה של מנהיגות רצינית. מישהו שצריך להציג לפני העם את האפשרויות העומדות לפנינו.

אכן אין היום אנשים גדולים. כך גם אמרו הנביאים, "פני הדור כפני הכלב". הגענו למצב שאין מנהיגים ואין גדולים, ומקובלים אין. אני למדתי אצל המקובל האחרון, הרב"ש, הרב ברוך אשל"ג, שלמד מאבא שלו, מבעל הסולם, שהיה אישיות מיוחדת, שאנחנו לא יכולים להעריך את הגובה שלו. ועד כמה שאני מבין, הוא באמת היה מקובל מיוחד, הרב שלי, ואין אחריו. פשוט אין.

לא היה בהיסטוריה שלנו דבר כזה, שהיינו בלי מנהיגים רוחניים. ממש רוחניים, שנמצאים בשני העולמות, רוחני וגשמי. שיודעים לדבר מהגובה הרוחני, מדרגת ההשגה שלהם. ששקועים בחוכמת הקבלה ורואים דרך כל חמשת העולמות את כל מה שקורה, את כל מפת הכוחות ולפי זה יכולים גם לחנך את העם ולהוביל אותו ולייחד אותו איכשהו. היום לצערנו אנחנו לא רואים. אני חלילה לא מאשים איש, זה הזמן שכך גורם לנו. וכמו שהעם נמצא בצורה כזאת מושפלת, כך גם המנהיגים שלו. אז לא שאני רוצה להגיד על מישהו רע, אבל כך הוא המצב.

אני לא חושב שיתגלה פתאום מישהו גדול, אלא נראה לי, שכוח המשיח זה הכוח הרוחני שיתלבש בתוך בני ישראל, בתוך ישראל ופשוט מבפנים נתחיל להרגיש רוחניות. נתחיל להרגיש את הכוח שפועל על כולנו, עד כמה שאנחנו קשורים זה לזה כמו תאים בגוף. שאין ברירה אלא כל אחד חייב לספק את המנה שלו לחיוּת הגופנית הכללית ושכל אחד חי רק בזכות האחרים. וזה מה שאנחנו רואים, הריאות לא עובדות בשביל עצמן, הלב לא דופק בשביל עצמו, כל איבר, כל תא שבגוף, רק בשביל הגוף הכללי. אם תתגלה תמונה כזאת, מערכת כזאת, אז ודאי שזו תהיה הצלה. ואני מקווה שזה יקרה. ונראה לי שזה יבוא יותר מבפנים, מתוך האומה, מאשר מאישיות כלשהי.

אני סך הכל מבצע את מה שקיבלתי מרבי, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, שהייתי מזכירו, עוזר שלו, תלמיד שלו, והוא נפטר לי בידיים. אני סך הכל ממשיך את מה שלמדתי, לא יותר. אני לא רואה את עצמי יותר מאשר מפיץ חוכמת הקבלה. אולי מלמד. גם לפי הטבע שלי, אני יותר מדען, מאשר עסקן ציבורי. זה בכלל לא אני, אין לי לזה כל משיכה ואני לא חושב שכך צריך להיות.

לי נראה שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל על אחרים, על מנהיגים או על מישהו שיעשה במקומנו את מה שמוטל על כולנו. אלא כל אחד ואחד באשר הוא, חייב ללמוד ולמשוך על עצמו את האור המחזיר למוטב ולראות את המציאות האמיתית, ואז בצורה כזאת יבוא התיקון. התיקון צריך לבוא מכל תא ותא שבגוף הכללי. כולנו באנושות קשורים זה לזה, ואנחנו חייבים לגלות זאת, וכל אחד שיתקן את עצמו. אני חושב שזה צריך לקרות. לפי כל המצבים איך שזה מתגלגל ובא, זה ממש צריך לקרות תוך שנים ספורות. כך נראה לי. בכל זאת המקובלים נתנו לזה זמן קצר מאוד.

אם נצליח בעזרת ה' להפיץ את חוכמת הקבלה, כי בזה יש בחירה חופשית מצדנו, וכלפי העם שאנחנו משתדלים לעשות, בעיתון, דרך האינטרנט, דרך כל הערוצים שאפשר. אם נשתדל לעשות כמיטב יכולתנו, אז אני חושב שתהיה התעוררות גדולה ומהירה. בכל זאת רואים שינויים. אין לפחד מהאיראנים, אלא לפחד שלא נספיק לבצע את התיקון המוטל עלינו. איראן זה כמו שאומרים לקטן: "דב בחוץ לא כדאי לצאת", "חושך בחוץ", שיפחד ממשהו. למען האמת הסעודים פוחדים ממנו יותר מאשר אנחנו. ולא בגלל נפט, אלא בגלל שהם שיעים, הם שונאים. הם ממין אחר.

על קיום מצוות (א')

איך קיום המצוות מתחבר עם כל התהליך הרוחני שאתה מתאר?

שום קיום מצוות לא עוזר לאדם להתקדם לקראת גמר התיקון. קיום מצוות, שאנחנו מכירים, כמו אורח החיים הדתיים, זה כדי לתת מסגרת לאומה, שיתקיימו בתוך המסגרת. כמו שאנחנו מכירים, שבת, יום חול, תפילות, כשרות וחופה, כל מה שצריך, זה כדי לתת מסגרת לאומה. זו מין תרבות פנימית של האומה, שמיוסדת על פני שורשים רוחניים. אבל על ידי קיום מצוות בידיים, ברגליים, בפה, אנחנו לא מתקנים את הנשמה שלנו.

הנשמה, הרצון שלנו, יכולה להיתקן רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אני יכול להניח תפילין בגלל שהתרגלתי ולימדו אותי. אני לא צריך לזה רצון. אני יכול להתפלל בגלל שיש לי היום משפט עם מישהו או בעיות או דברים חשובים שאני פוחד, וכן הלאה. הדברים האלה שאנחנו עושים כמצוות, לא שייכים לתיקון הפנימי של הנשמה. עושים אותם מטעם ההרגל או מטעם החינוך או מטעם יראה - שיהיה לי טוב וכן הלאה, מכל מיני חשבונות.

מה שאם כן אם אדם רוצה לתקן את הנשמה שלו, אין לו ברירה, הוא חייב להשתמש רק במאור המחזיר למוטב, כי האור שברא את הכלי שלנו, את הנשמה שלנו, ברא אותה עם כל תרי"ג הרצונות שבה. ורק האור הזה עצמו יכול לתקן, לשנות את הרצונות, כך שתהיה להם כוונת שימוש על מנת להשפיע. רק האור המחזיר למוטב. לכן נקרא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", סך הכל תורה היא אמצעי. במה? "כי המאור שבה מחזירו למוטב". אז מי שמשתמש בתורה, בלימוד, כדי להוציא ממנה מאור המחזיר למוטב, הוא לומד תורה. ומי שלא מתכוון כלל להוציא משם כוח שיתקן אותו, אז לא נקרא שלומד תורה, הוא לומד חוכמה. וזה ההבדל.

משה ומרדכי

כתוב "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט", למה?

זה לא שייך לפורים, אבל בעל הסולם נותן זאת כדוגמה. הוא אומר, בזה שמשה הסתיר את פניו, הוא זכה להתקדם ברוחניות. למה? "הסתיר פניו" זה נקרא, שהוא לא רצה להשתמש ברצונות דלקבל שלו. כלומר, יש למשה כלי, רצונות. הבורא, האור מתגלה לפניו. משה שם לפניו מסך (ראו שרטוט מס' 11), זה נקרא ש"הסתיר" את עצמו ולא קיבל את האור. בזה שלא קיבל את האור, שלא רצה לקבל אותו בתוך הרצון, אלא דחה אותו (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 11), הוא נעשה חפץ חסד, כמו מרדכי. כך גם משה, כולם הגיעו קודם כל למצב הזה - לא רוצה שום דבר לעצמי.

אחר כך מתחילים לקבל את האור, כדי להעביר אותו לכל יתר הנשמות, נשמות ישראל (ראו חץ מס' 2 בשרטוט מס' 11). בזכות זה זכה ל"תמונת ה' יביט", שכל האור העליון עכשיו עובר דרכו. והאור שעובר דרך האדם נותן לאדם את הרגשת הבורא, הרגשת הכוח העליון במלואו, שפועל בכל המציאות. זה נקרא בזכות שהסתיר פניו, כי פחד להביט, "זכה ל"תמונת ה' יביט"."

שרטוט מס. 11

קיום מצוות (ב')

האם ניתן להגיע לתכלית הבריאה מבלי לקיים את תרי"ג המצוות?

אני לא יודע מי מקיים תרי"ג מצוות, ובכלל בגשמיות בלתי אפשרי אפילו להתקרב לקיום תרי"ג מצוות. כי תרי"ג הן שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מתוכן אולי ארבע מאות מצוות שייכות לבית המקדש, לקדושת הארץ ולכל מיני דברים דומים. יש מצוות נוספות, איך לשחוט את הבהמה, איך לעשות כל מיני פעולות בבית דין וכן הלאה, שגם להן האדם הפרטי לא שייך. מתוך שש מאות שלוש עשרה מצוות יש בקושי עשרים, שנשארו בצורה מוגבלת מאוד, אז אולי אנחנו מקיימים אותן בצורה כלשהי וזהו.

זאת אומרת, כשמדובר על תיקון הנשמה, אין מדובר שאנחנו על ידי הפעולות הגשמיות נתקן את הרצון הפנימי. ברור לנו שעל ידי הפעולות הגשמיות שנעשה בידיים וברגליים, אנחנו לא נתקן כלום. וזה לא אני אומר, אלא מספיק לפתוח את ההקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", או את ההקדמה ל"עץ חיים" של מרח"ו, הרב חיים ויטאל, וכן הלאה, ולראות מה כתוב. כל המקובלים כתבו על כך. התיקון נעשה אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. וכותב בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שאך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, הוא לא כותב על ידי שום דבר אחר, אלא אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, אנחנו יכולים למשוך את האור המחזיר למוטב.

יותר מכך, אם ניקח את הספר שנקרא "הדור האחרון", מכתבי בעל הסולם על הדור האחרון, אז יש שם שאלה: איך יחזרו בתשובה כולם, כל האנושות? הרי כולם צריכים להיות מתוקנים, כולם צריכים להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, בלקבל על מנת להשפיע. מה יהיה נניח עם איטלקי שכלל לא מבין איזו תורה, אילו מצוות, איזה כלום. כמו שבא אותו גר להלל הזקן ומבקש: "תלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת". מה אמר לו הלל? "ואהבת לרעך כמוך". וכל ההלכה באה מהלל. אז אנחנו רואים, שהשאלה נובעת מחוסר ידיעת כתבי בעל הסולם.

האם הרב"ש לא קיים את המצוות?

ודאי שהרב"ש קיים את כל המצוות בגשמיות. אנחנו מדברים על ידי מה האדם מתקן את הנשמה, מה האמצעי לתקן את הנשמה?

נניח שאנחנו נמצאים עוד מעט בגמר התיקון, ונעשים אור לגויים, כמו שכתוב "ונהרו אליו כל הגויים". ואומות העולם לוקחים את בני ישראל על כתפיהם ומביאים אותם לירושלים, ונעשה כך שאנחנו אגודה אחת, כל האנושות, כמו שכתוב בספרי הנביאים. וזה באמת חיבור בין מרדכי להמן בצורה הנכונה. זה כבר לא המן, אלא כלים דקבלה המתוקנים. לא מדובר על יהודים, שלא חשוב מה הם יודעים, מה הם מבינים ומה הם מקיימים, אלא מדובר על איך ילמדו כל המיליארדים , האם הם ילמדו איך להניח תפילין או איך להניח תפילין בצורה רוחנית ולהגיע לתיקון שלהם בנשמות.

בעל הסולם כותב, דרך אגב, דבר שמעורר מחשבות. הוא אומר שבגמר התיקון כל אחד יכול אפילו להישאר בדתו. זה בכלל מוזר מאוד. בא המשיח, בורא אחד, כוח עליון אחד, הכל ברור, ובכל זאת כל אחד יכול להישאר בדת שלו. מדוע? מפני שלדת יש תפקיד פשוט מאוד. להיות מועדון - מועדון תרבותי לחברה ולא יותר. לכן באמת שום דבר בזה לא יקרה. אז לאחד יש מועדון כזה, ולאחר מועדון אחר. אם הוא מתקן את הנשמה, בפנים, זה בסדר.

אני לא מבין בזה, אני לא הולך לפרש זאת, אני רק רוצה לומר, שתיקון הנשמה לא תלוי בקיום המצוות בגוף, בפה. אנחנו יודעים, שבפה אפשר לדבר והלב עובד לכיוון אחד לגמרי, לצערנו. אז אם מדברים על תיקון הרצונות, מדברים רק על האור המחזיר למוטב, רק על התורה. אם מדברים על קיום החיים היהודיים, על מסגרת עם ישראל, אני מסכים, היא חייבת להיות עִם קיום המצוות הגשמיות.

אם האור המחזיר למוטב מתקן את הנשמה, אז למה כל הרבנים בעצם מקיימים את המצוות? האם בגלל הרצון שלהם להתחבר לחבורה?

אנחנו צריכים להיות במסגרת של עם ישראל, גם בפנימיות וגם בחיצוניות. יש לזה אותו כוח. אנחנו צריכים להיות במסגרת הזאת, אבל אני מדבר רק על מה שמתקן את הנשמה. יש עניין של תיקון העם, שנמצא במסגרת העממית, ויש עניין של הנשמה, שגדלה כלפי הבורא. זה לא שייך לזה. אולי אני מסביר לכם במילים לא כל כך ברורות. קחו את המאמרים של בעל הסולם, בהם כתוב על פני עשרות דפים. אתם יכולים לקרוא במאמר "מהות הדת ומטרתה", הוא כותב: "הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד", כלומר לטובת מי שהולך לתקן את עצמו ועל ידי מה התיקון. אנחנו סך הכל לומדים מהמקורות, ומשתדלים להבין מה שכתוב. אותו דבר נפתח לפני כל אחד, לא פחות מאשר לפני.

כשאני אומר שהמצוות המעשיות, הגשמיות לא מתקנות את הנשמה, כולם קופצים. תנו לי דוגמה, לאדם שמקיים מ- א' עד ת' את כל מה שבא לפניו, ותראו לי מה הוא תיקן. מה אנחנו רואים לפנינו, את צורתו המתוקנת?! כלומר, יש עניין של מסגרת של האומה, ואז ודאי שכדאי שיתקיים קיום מצוות בצורה הגשמית. ויש משהו שאומרים מקובלים, שאנחנו חייבים לעשות כתיקון הנשמה.

שוב, אני רק רוצה להגיד, שלא תהיה טעות. וזה פלא, שכך גם חשבו על בעל הסולם. מילא שעליי חושבים כך, אך גם על כל המקובלים חשבו, שהם כביכול נגד תורה ומצוות עממיות, ופחדו בגלל זה להכניס את חוכמת הקבלה לעם. אף אחד לא מתנגד לכך חס ושלום, אלא רוצים להוסיף קיום פנימי. כי התורה והמצוות האמיתיות הן מה שנקרא "תיקון הרצונות", תרי"ג הרצונות שבאדם, על ידי האור המחזיר למוטב. זה נקרא המצוות האמיתיות. וזאת על ידי התורה, כי תורה זה אור שמחזיר למוטב, שמתקן את הרצונות האלו.

כשאני מתפלל אני לא עושה תיקונים?

צריכים להרגיש את מה שאנחנו עושים, ולא כמו שאומרים "אנחנו מתפללים, אז אנחנו מתקנים". אין דבר כזה " מתפללים אז מתקנים", מה מתקנים? אילו רצונות הרגשת שאתה הולך לתקן, שאתה מזמין את הכוח המיוחד שמתקן אותם? והרצונות האלו הם תרי"ג רצונות, זה לא כך סתם שבא לך. אלא אתה צריך לעלות במדרגות העולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות, ואז, כשאתה עולה עליהן אתה מתקן. העלייה הזאת היא, בעצם התיקון.

צריך לדעת, כשאתה מתקן אתה הולך בדרגת הסתר. ואני לא חושב שנמצאים בה אלו שמתפללים כך סתם. כי הם צריכים גם את האור המחזיר למוטב, כדי לראות את עצמם בהסתר כפול ובהסתר רגיל. ואחר כך כשהם מתקנים את רמ"ח הרצונות שלהם, הם עולים בדרגת "שכר ועונש". זה בעולמות עשיה, יצירה, ובריאה. בעולמות רוחניים, שאדם משיג אותם, מרגיש אותם. מעבר לעולם הזה. זה עניין של השגה. ברצונות שלו המתוקנים, שמשפיעים, שבהם הוא דומה לבורא, הוא מרגיש את הבורא. הוא מרגיש, הוא מכיר, הוא מתמלא באור הזה, בבורא. זה נקרא "הבורא מתלבש בנברא". ואחרי שהוא גומר לתקן את רמ"ח הרצונות שלו, הוא עולה לשס"ה רצונות, וגם מתקן אחד אחד, על ידי האור המחזיר למוטב.

אני מבין מה שאתה אומר: "אני פותח ספר ואני מתפלל, ומתפלל בציבור, וזה בסדר". זה נקרא "דומם דקדושה", זה לא תיקון הנשמה. ועל זה מדברים המקובלים. מה שאני אומר ומה שאתה אומר, לא מבטל זה את זה. אבל הצורה שאתה מתאר, אני אומר שזה כמו מועדון, מסגרת, זו לא מילה גסה, זה לא לגנאי. זו מסגרת לקיום החברה הישראלית, שממנה והלאה נתחיל להתרומם. על זה מדברים מקובלים.

חזרה לראש הדף
Site location tree