אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / עת לעשות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

עת לעשות

שיחה מתאריך 29.03.07

בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, ששינויים גדולים עומדים להתרחש ולבוא על העולם והגיעה העת לעשות ולגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. במאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה ולפרסם את כתביו דווקא בעיתוי זה.

בעל הסולם מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות גבוהה כמו שבימינו, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה. וזאת, כיוון שמלאכת הדפוס בראשיתה הייתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה בכדי להוציא לאור את ספרו. כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם דאז לא רצו לפרסם ספרים והעבירו את חוכמתם לתלמידיהם מפה אל פה בחדרי חדרים. על כן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, ויצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון לצורך כך.

ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה, ירדה עלות הוצאת הספרים, כל אחד יכול היה להוציא לאור ספר ועקב כך החלו להתרבות הקלקולים.

בתקופת הרנסנס (המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות.

מתקופת ההשכלה ואילך (המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. ואף בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור ועם הזמן החלו לצאת לאור ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה שנכתבו בידי אותם כותבים בלתי אחראיים.

כאשר משנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של "מומחים", שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא.

עקב כך, נקודת המבט על חוכמת הקבלה התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה.

ובכדי למנוע מהקלקול להתפשט ולהוריד לשאול את רמתה של החוכמה בקרב העם, בעל הסולם החליט לצאת ולפרסם מאמרים וספרי קבלה אותנטיים המתאימים לדורנו , הדור אשר בעזרתה של חוכמת הקבלה אמור להגיע לפסגת האושר הנצחי והשלם.

עת לעשות

מאמר זה הוא מאמר מיוחד, שבו בעל הסולם פותח את סדרת המאמרים שלו לקהל הרחב. הוא מסביר למה בכלל הוא יוצא להפצת חוכמת הקבלהבשדרות העם, להפצה הרחבהלעם כולו. יש לו החלטה פנימית מתוך השגתו הרוחנית, שחייבים להתחיל בהפצת הקבלה ככל האפשר, בצורה הרחבה, המיידיתומַסיבית. כי בכך תלוי כל העתיד שלנו, ההתפתחות שלנו, הקיום שלנו וההצלחה שלנו.

וכל זאת כדי לבצע את רצון העליון כאן ועכשיו, כפי שהבורא דורש מאיתנו. לכן במאמר זה בעל הסולם מנסה להסביר לנו למה דווקא כאן ועכשיו, הפצת חוכמת הקבלה היא הדבר ההכרחי. היא לא מגיעה רק כדי להוסיף משהו או להשלים משהו, אלא היא היסוד לקיומנו מרגע זה והלאה.

"זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חוכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופים וצביונם האמיתי."

המשפט הזה כולל בעצם את כל המאמר. בעל הסולם היה כרגיל מקובל נסתר, כמו כל המקובלים במשך כל דורות הגלות. לפי השגתו הרוחנית הוא הרגיש, ידע והיה בטוח בכך שהוא חייב להתחיל להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, ללא כל הגבלות. משום שהיא הדבר הפנימי ביותר של היהדות, ואילו אנו כבר חייבים לצאת מהחיצוניות לפנימיות, לצורה אמיתית יותר, כי הזמן דורש זאת, כמו שאומר בעל הסולם - "עת לעשות".

הבורא שמשגיח על תהליך ההתפתחות שלנו ומוביל אותו, הביא אותנו לידי מצב, שהגיע הזמן שעלינו לבצע עכשיו את הפקודה מלמעלה, ולא שבא לי או שעדיין לא הגיע הזמן, או כן הגיע. לכן, בעל הסולם יוצא מגדרו, הוא חייב להתגלות, ולגלות את חוכמת הקבלה.

ולהפיץ אותה בקרב העם, ללא שום הבדל, לכולם. הוא אומר ומבין זאת מתוך השגת המצב, ומי חוץ מהמקובלים מבין יותר טוב את מה שקורה בעולם, כי הם נמצאים בקשר עם אותם הכוחות, שיורדים מלמעלה למטה ומפעילים את כל המציאות שלנו, לכן הוא אומר, חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה "בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים". שסוף סוף יפתחו את עיניהם, ויבינו היכן הם נמצאים, לָמה הם קיימים, ולשם איזו מטרה הכול נעשה. שאנו חייבים לממש אותה, כאן ועכשיו, עת לעשות.

"ולפנים בישראל, בטרם שנתגלתה בעולם מלאכת הדפוס, לא היו בקרבנו ספרים מזויפים בענינים הנוגעים לנשמת היהדות וכו', משום שכמעט לא היה בקרבנו מחבר בלתי אחראי על דבריו, וזאת מטעם פשוט, כי הנה אדם בלתי אחראי על פי רוב איננו מהמפורסמים,"

בעבר היו נדרשים מהאדם מאמצים רבים וקשים כדי לפרסם משהו, לכן רק אנשים גדולים, שהיו בטוחים שחיבורם הוא לטובת האומה, ושהם מחויבים לעשות אותו ויהי מה - ולא מתוך החשבון הכספי, חשבון הכיס, אלא מתוך ההצלה, מתוך הכרחיות - היו מוציאים מדי פעם ספרים בחוכמת הקבלה.

וְודאי שלא היו מרוויחים מזה, וְודאי שלא היו עושים בזה שימוש לא נכון. ומפני שהם היו גדולים, אז ספריהם בכל זאת היו מתפשטים באומה. כמו ספר הזוהר בזמנו, ספרי האר"י, וספרי החסידים שקמו, וגם מקרב תלמידי הגר"א (הגאון רבי אליהו) שידוע גם בשם "הגאון מווילנה". ספרים אלו הם ספרים מיוחדים מאוד, וגם קיבלו אותם בציבור הרחב מפני שהמחברים היו ידועים כתלמידי חכמים גדולים, מקובלים גדולים.

"לפיכך אם במקרה יצא אחד והעיז פניו לחבר חיבור כזה, הרי לא היה כדאי לשום מעתיק להעתיק את ספרו, כי לא ישלמו לו שכר טרחתו אשר עלה כרגיל סכום חשוב, ונמצא שהיה משפטו חרוץ מאליו להאבד מתוך הקהל."

כך זה היה עד שהמציאו את מלאכת הדפוס. איך שלא יהיה, יצאה מכונה שיכלה להדפיס בקלות ובזול כל חיבור וחיבור. שגם זה כמובן קרה ברצון העליון, שעל ידי כל הטכנולוגיה הזאת, העולם יראה מהר את הקלקולים שנמצאים בו. למרות שגם קודם היו קלקולים, אבל הם היו טמונים, ועל ידי מלאכת הדפוס, התגלה יותר סוף סוף הרע שבאדם, שמתוך כך כולם יבינו שהם מצויים בבלבול ובחוסר הבנה. שאם כל אחד מדפיס מה שבא לו מתוך השכל הגשמי שלו, נגיע מהר להכרת האמת, שאין ביכולתנו להבין ולהשיג את המצב האמיתי שבו אנו נמצאים. ואז נראה, שהכול נעשה כ"עזר כנגדו".

"ובעת ההיא גם יודעי דבר לא היה להם שום ענין ותביעה לחבר ספרים מהסוג הנ"ל משום שהידיעות הללו אינן נחוצות להמוןהעם, אלא להיפך היה להם ענין להסתיר הדבר בחדרי חדרים, מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר", כי נצטוינו להסתיר את נשמת התורה והעבודה מאותם שאינם צריכים לה או אינם כדאים לה, ולא לזלזל בה ולהציגה בחלונות ראוה לעומת תאותם של המסתכלים בארובות או בעלי התפארות, כי כן כבוד אלקים מחייב אותנו".

אנו מחויבים, כל זמן שהאדם לא יכול להשתמש בידיעות הקבלה בצורה הנכונה, להסתיר את הידיעות הללו. כי זה יכול לגרום לו לשימוש לא נכון, כמו לֵגאווה, לשליטה, הוא ישתמש בחוכמה הזאת לרווח הכיס. וְודאי שלא יוכל להשתמש בה עצמה, אלא רק בשם שלה, בכינויים שבה, לבלבל את האנשים האחרים (ויכול להיות שמהבלבולים האלה מהר מאוד דווקא תתגלה האמת, "כי יתרון האור מתוך החושך") אבל משום שהמקובלים עצמם לא נמצאו בכל הקלקולים האלו, ולא רצו להיות קשורים אליהם, הם נזהרו מלעשות אף חיבור, ממש אף גילוי לעולם, בזמן שהאנושות לא הייתה מוכנה עדיין לקליטה הנכונה של ידיעות הקבלה.

כיצד ניתן לדעת שהידיעות שאינן היו נחוצות להמון העם, עכשיו כבר נחוצות?

כנראה שבעל הסולם יסביר זאת. אבל איך שלא יהיה, הוא קובע "עת לעשות". כנראה שהגיע זמן ההתפתחות הפנימית של האדם, מצב חדש בהתפתחותנו הפנימית. כּל אחד ואחד ששייך לכלל, לקֶרֶב העם, בדרגות הנמוכות ביותר והגבוהות ביותר, אינטליגנטים או כאלו שאינם מחונכים ולא תרבותיים, ואפילו כאלו שלא עברו שום חינוך או שכן עברו, לא משנה, כל אחד ואחד שבאומה, ראוי היום לקבל את ידיעות חוכמת הקבלה. כך הוא קובע, ולכן הוא רוצה להפיץ אותה בקרב העם.

זאת אומרת, בעל הסולם מסתכל על הנשמות, וקובע מתוך התפתחות הנשמות שבכל אחד ואחד, שאנו חייבים לתת היום כנגד ההתפתחות הפנימית מצד האדם, ידיעה כללית, והשפעה כלשהי מלמעלה שמגיעה יחד איתה. אחרת כנראה שהתפתחות הנשמות בימינו, תהיה בצורה לא רצויה.

"אולם מעת שמלאכת הדפוס נתפשטה בעולם ואין המחברים צריכים יותר למעתיקים דבריהם ונתמעט המחיר הגבוה של הספר, הנה עם זה הוכן הדרך גם למחברים בלתי אחראים למעשיהם לעשות ספרים ככל אות נפשם לפרנסה ולכבוד וכדומה, ואת עצם מעשה ידיהם אינם מביאים בחשבון ולפועל ידיהם לא יביטו כלל."

מצד אחד יש קלקול על ידי מלאכת הדפוס, ומצד שני, ודאי שכּל הגילויים האלו באים בהתאם להתפתחות הכלים. מתוך גילוי הרע שבאדם, הוא הולך להמציא לעצמו כל מיני אמצעים כדי לספק את המילוי לרע הזה. כל ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית הגיעה מתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו. וְודאי שכל ההתפתחות הזאת היא לרעת האדם, אם היא לא נמצאת בקשר עם ההתפתחות הפנימית הנפשית לכיוון הנכון, כלומר, לשימוש הנכון בכל המכונות ובכל האמצעים שאנו מפתחים, כמו אנרגית האטום וכן הלאה.

יוצא מכך, שזה משמש כ"עזר כנגדו". הכול מתגלה בצורתו רעה, כדי שבשימוש ברע, הטבעי, בכל האמצעים וההמצאות האלו, נגיע להבנה שחייבים לשנות את כיוון השימוש לטובה. איך שלא יהיה, בינתיים זה התגלה לרעה, ובימינו, דווקא מתגלה לטובה. אנו רואים, שמרוב ספרים ומרוב הבלבולים שהאנושות עברה, החל מהוֹליווּד, מהדפסת הספרים, מהאינטרנט, הטלוויזיה, וכל הדברים האלו היא הבינה מהר מאוד, שכּל אמצעי התקשורת, ואמצעי המילוי לרצון האגואיסטי בכל האופנים שהוא דורש, אין לה שום סיכוי להגיע למילוי, ושום סיכוי לסיפוק.

לכן, דווקא כיום כשקיימות לפנינו כל האפשרויות, אנו מגיעים מהר מאוד להבנה ולהכרה, שנישאר ריקנים עוד יותר ממה שהיינו קודם. כי מצד אחד הרצון לקבל גדָל, ומצד שני השקענו המון בשביל למלא אותו, ובכל זאת נשארנו ריקנים. לכן דרך "שבע שנות הרעב" אנו מגיעים להכרה, שאנחנו נמצאים ממש בגלוּת, תחת שליטת האגו שלנו. "בגלות", הכוונה מהחיים הנכונים, המלאים.

מצד אחד כתוב, ש"נצטוינו להסתיר את נשמת התורה והעבודה מאותם שאינם צריכים לה או אינם כדאים לה", ומצד שני "גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה"?

בדורות הקודמים היו הרבה אנשים, אפשר להגיד כולם, שאם היינו אומרים להם שיש אפשרות להגיע ל"לשמה", הם דווקא היו מקשיבים ונמשכים לכך. אבל היו נמשכים מפני שהם עדיין היו בהתפתחות. עדיין היה אסור לתת להם לגלות את "לשמה" האמיתי מפני שהיה להם חוסר כלים לכך. הגלות עדיין לא נחרטה בהם, עוד לא יצרה בהם את כל עמקות הכלי.

בכל דבר יש התפתחות מצד הכלים, והארה מצד האורות. וצריך להגיע בכל העוצמה למעמד האמיתי זה כנגד זה. לכן, מצד אחד הדורות הקודמים היו בגלות והשתוקקו למשהו רוחני, אך אסור היה לפתוח להם את הרוחניות, כי עדיין חסרו להם הכלים העבים. ואם היינו נותנים להם במצבים הקודמים אמצעי לתקן את עצמם, הם לא היו מגיעים לגילוי לעביות הנדרשת, לדרגה האחרונה שבעוביות.

מה שאם כן, המקובלים חיכו עד שהמצב התדרדר, עד שהגיע זמנו של משיח בן יוסף - האר"י, נשמת האר"י (הרב יצחק לוריא, מקובל גדול מתקופת המאה ה- 16 בצפת) שממנו הלאה התחילו כבר התיקונים, ממנו והלאה חוכמת הקבלה התחילה להתגלות ברבים. מזמן האר"י והלאה החלה כבר תקופת חדשה, תקופת ההשכלה, ההתפתחות הטכנולוגית, הכול נבע מכך שהגיע הזמן החדש, העידן החדש, לקראת התיקון. רואים זאת גם בהקדמה של חיים ויטאל (תלמידו הקרוב ביותר של האר"י) ההקדמה הידועה, שעל פיה כתב בעל הסולם את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" - שאנו נמצאים בעידן החדש, וחייבים בכך להתחיל לגלוֹת את חוכמת הקבלה.

יש שני דברים בדרך ההתפתחות, אחד מהם אלו הם הכלים זכים, שאסור לגלות להם את חוכמת הקבלה למרות שהֵכֶּלים האלה משתוקקים. כי אם ניתן להם את חוכמת הקבלה, הם לא יגלו את עומק הכלי, את כלי הקבלה האמיתיים, הגדולים, לכן המקובלים הסתירו מהם, ונתנו ל"עַמְךָ" רק את חיצוניוּת התורה. משום שהגלות הייתה חייבת להסתיים, הגלות חייבת להיות כ"שבע שנות רעב", מידה שלמה. בעל הסולם כותב על גלות מצרים, שהובטח לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא לכם ויענו ויעבדו אותם ארבע מאות שנה". גלות מצרים הייתה מאתים ועשר שנה, ובכל היתר השנים שבהם לא השלימו את מידת ארבע מאות שנה, שזוהי המידה השלימה, נגרמו כל הגלויות, כמו שכותב שבעל הסולם.

לכן, אנו חייבים לעבור את כל הגלות, כדי לגלות את כל הכלים, כדי לתקן אותם, כי אין האדם מתקן אלא את מה שיש בו. לכן, רק במצב שהתגלו כל הכלים, אחרי מלאכת הדפוס, אחרי התקופה הטכנולוגית, ואחרי תקופת ההשכלה עד מצבינו היום במאה העשרים והלאה, המקובל הגדול (בעל הסולם) שקם אחרי האר"י, קובע שעכשיו כן הגיע הזמן לכולם, וצריך להפיץ את חוכמת הקבלה בקֶרֶב העם, ולא לפני כן.

מהן ההשלכות של האנשים שנוטים לרוחניות, לגבי טקסים ומנהגים חיצוניים?

האדם שמתפתח על ידי חוכמת הקבלה, אין עליו שום הגבלה, הוא יכול ללמוד. האדם שרוצה לעשות תיקון, אז התיקון הוא אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. ע"י המאור שמאזן את האדם לאט לאט, הוא מבין עד כמה שהוא זקוק לכל המנהגים האלו, שאנו קוראים להם בעולם שלנו "מצוות מעשיות", ועד כמה הוא צריך את המצווה הזו או אחרת, כדי לקבוע לעצמו מסגרת תרבותית, מסגרת חינוך, מסגרת עממית. שמצד אחד, לכל עם ועם יש לו את המסגרת שלו,.

ומצד שני, שיבין שזוהי מסגרת בלבד, כמו שכתוב, "וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט את הבהמה מהצוואר או מן העורף? הרי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". זאת אומרת, שהמצוות האמיתיות הן בצורה הרוחנית, שהאדם מזכך, עושה "צירוף" ברצונות שלו, בלב שלו. לכן, כלל המצוות זה "ואהבת לרעך כמוך".

אבל, אפילו אדם שהגיע ללמוד קבלה חילוני לגמרי והוא ממש בועט במצוות המעשיות, הוא מתחיל להבין, שזאת הצורה האמיתית והנכונה של מסגרת העם. רק לא בצורה המופרזת שנתנו במשך אלפיים שנה לעם כדי להעסיק אותו, כי לא היה מה לתת, לכן נתנו לעם כמה שיותר החמרוֹת למיניהן. משום כך ישנם הרבה אופנים למיניהם ביהדות, חלקים שונים וכל מיני מנהגים שונים.

המסגרת הפשוטה של הקיום החיצוני של המנהגים, זו המסגרת הנכונה לקיום העם. האדם שלומד את חוכמת הקבלה, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש שהמסגרת הזאת כדאית לו, שהיא מעמידה אותו גם בצורה החיצונית בהתאמה לקיום הרוחני. שהוא לא יכול להישאר לגמרי פרוע. שיש בחיים שלו מנהגים כאלו, שבמשהו מסדרים אותו ועוזרים לו, שפועלים לטובת הפנימיות שלו, ומזכירים לו ומסדרים לו את צורת החשיבה גם לקראת הרוחניות.

לכן, "אין כפייה ברוחניות". אסור לדכא את האדם, לא ללחוץ, לא לדרוש, אלא להניח לו שהמאור יחזירו למוטב. ואז בהרמוניה, ללא דיכוי, הוא ימצא את הפנימיות והחיצוניות שלו בצורה שהן יהיו משותפות זו עם זו, והולכות ממש יחד בכפיפה אחת. וגם כל פעם שתשתנה לו הפנימיות, תשתנה לו החיצוניות, קצת לכאן, וקצת לכאן, עד שיהיה לנו אדם שלם.

"ומהעת ההיא התחילו להתרבות הספרים גם מן הסוג האמור לעיל, אשר בלי שום לימוד וקבלה פה אל פה מרב מוסמך לכך ואפילו בחסרון ידיעה בכל אותם הספרים הקדמונים שיש להם שייכות לסוג הזה, הולכים מחבריהם ומוציאיםסברותמדמםובשרםעצמםומכלבוקיסריקי, ותולין הדברים ברומו של עולם לצייר בזה נשמת האומה וכל אוצרה הכביר. וככסילים לא ידעו להזהר גם אין להם דרך לידע זאת, אשר מביאים לדורות דעות משובשות, ובתמורת תאוותיהם הקטנטנות חוטאים ומחטיאים את הרבים לדורות."

כי הם מציגים להם כל מיני ספרים, שלא נכתבו מההשגה רוחנית, "ברוח הקודש", ברוח, באור, בהשגת האורות, ובכל זאת הם אומרים שהספרים האלו הם ספרי הקבלה. למרות שמסופר שם רק על מה שמתרחש בדמיונם או בעולמם הגשמי, או בדמיונם כלפי עולמם הגשמי, ומציגים זאת כאילו זו הרוחניות, שכזה הוא העולם הרוחני.

הספרים האלו לא מביאים לאדם את המאור המחזיר למוטב, כי הם לא קושרים אותו לשורש הרוחני. הרעיונות, זאת אומרת, הקשר בין הגשמיות לבין הרוחניות לא קיים בספרים האלה, כי אין שם רוחניות, כי הם לא נכתבו ע"י מקובלים, ע"י בעלי השגה, אלא נכתבו ע"י אנשים שרק שנדמה להם, שהם נמצאים בכל מיני דמיונות. ויוצא מכך, שהקלקול מזה הוא גדול מאוד לאנשים שבאים ומקבלים את ספריהם כמין גילוי מן השמיים.

ודאי שבסופו של דבר כל השקרים האלו יתגלו, אבל הזמן עובר. אנו רואים, שעכשיו לאט לאט כל העניין הזה כבר מתחיל להירגע, אבל בהחלט, מתחילת שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה- 2000, תחילת המאה העשרים ואחת, הייתה פריחה של כל הספרים והשקרים האלו למיניהם. הם היו גם בדורות הקודמים, גם במאה התשע עשרה, ובמאה העשרים. כולם כתבו, גם בימי ביניים כתבו על הקבלה.

אבל לעת עתה העניין הזה מתחיל כבר להירגע. מתחילים להבין, ולהרגיש את הריקנות שבספרים האלו, בכל השיטות למיניהן שקשורות להעלאת המודעות העצמית, לתרגילים למיניהם, למדיטציות, לטבעונות שקשרו עם רוחניות, לתרגילים, לתנועות הגוף שקשרו עם רוחניות, לדיאטות, ולֵמה לא. מתחילים להבין, שלכל הדברים האלה אין שום קשר לרוחניות. מתוך האגו שגדל, אנו מתחילים להבין שהדברים האלו לא מספקים אותנו, ואם הם לא מספקים אותנו - אז הם לא הגבוהים ביותר, הם המצאת האדם, בלבד.

וכך בדרך ייסורים מתגלה לנו האמת, ואין דרך אחרת. אלא המקובלים תמיד רוצים שהאמת תתגלה בדרך האור, כי מתוך האור אנו יכולים לראות את החושך. בדרך "אחישנה" (דרך לימוד הקבלה) האדם מעורר על עצמו את האור העליון, ורואה את הרע שעוד לא נולד בו בצורה כואבת, באופן שיזיק לו, כי הוא כבר רואה קודם, מתוך האור, שהרע הזה עלול לגדול ולעשות לו נזק, ולכן הוא עוקר את הרע משורשו.

מכל שכן, אם הוא לא מצליח בזה על ידי המאור המחזיר למוטב, אז זה מתגלה לו על ידי הייסורים שמקבל מהשימוש ברע הזה. לכן בעל הסולם אומר, שודאי שיש קלקול גדול בינתיים, אבל גם הקלקול הזה בדרך ה"בעִתו", בדרך הייסורים, שבכל זאת מביא אותנו לאותה החלטה, שכּל זה שקר, ואנו צריכים לחכות שזה ייגמר. כבר דיברנו על כך גם לפני עשרים שנה, חמש עשרה, עשר וחמש שנים, וגם היום. אבל היום אנו כבר רואים מה שדיברנו לפני עשרים שנה, שעוד מעט ייגמר כל הפולחן הזה עם כל השיטות הרוחניוֹת למיניהן. וכן, רואים היום שכל ההתלהבות הזאת מתחילה להיכבות, ואנשים מתחילים לחשוב בצורה רצינית יותר, מה זה נקרא "רוחניות", ומהי הקבלה האמיתית.

כיצד כל מי ש"עת לעשות" זה חוד החנית שלנו, צריך להתייחס לסביבה בהפצה שלו?

אנו יכולים רק להפיץ את חוכמת הקבלה האמיתית מבלי לשכנע אף אחד, אנו לא יכולים לבוא בכפייה לאדם. שכנוע זה כפייה, לכן אסור לנו לעשות זאת. אנו רק מציגים לאדם מהי חוכמת הקבלה האמיתית, בכל מיני אפשרויות. להגיע לכולם, לתת להם ידיעה ברורה וקצרה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, זו חובתנו. כמו לתת לו עיתון ביד, זה ביטוי נכון מאוד לֵמה שאנו עושים - "קח". הוא רוצה, הוא לוקח, הוא אינו רוצה, לא לוקח. הכול תלוי כבר ברצון שלו. זאת אנו צריכים לעשות, ושום דבר חוץ מזה.

לכן, איננו הולכים לשום ויכוחים בטלוויזיה וברדיו ובכל מיני ערוצי תקשורת, מי צודק ומי לא צודק, אין לנו מה להתווכח. אין עם מי להתווכח, זה משהו אחר, כך אנו מבינים, והם אולי מבינים אחרת. אנו צריכים רק להציג את המידע הנכון, את האמת, כי בכל היתר, אדם באשר הוא חייב לעשות החלטה חופשית.

ואם מישהו אחר דוחף לו, מוכר לו, לוחץ עליו לקבל דעות אחרות, אז מצידנו אסור לעשות זאת, כי זה בלתי אפשרי למכור את האמת. אתה יכול רק להציג אותה לפני האדם, שתהיה בהישג ידו, בלבד, אבל הוא חייב להושיט את היד ולקבל. משום כך אנו חייבים לעשות את ההפצה שלנו לפי כללים וחוקים רוחניים – ש"אין כפייה ברוחניות".

האם יש מקובלים נסתרים שלא עוסקים בהפצה, ואם כן מה תפקידם?

האור העליון, שמשתלשל דרך כל המדרגות מעולם אין סוף, דרך חמשת העולמות עד העולם הזה, משתלשל דרך הכלים של העולמות. אבל בין כל העולמות דקדושה, מאין סוף עד סוף עולם העשיה, יש להם קשר חופשי ביניהם, "פתוח" מה שנקרא. מה שאם כן בין עולם העשיה לבין העולם הזה, קיים נתק, "מחסום". וכדי שהאור העליון יפעל בעולם הזה, שהוא יגלה את עצמו לאנשים שנמצאים בניתוק ממנו, מהבורא, הוא זקוק להגיע דרך בני אדם - דרך ספרים, דרך קולות רדיו, טלוויזיה, כל מיני אמצעי קשר - להתגלות כלפי המקובלים לקהל הרחב.

לכן, ישנם מקובלים שעוסקים בחוכמת הקבלה ואף אחד לא יודע עליהם, תפקידם ליצור את הקשר בין הגשמיות לבין הרוחניות. והם נמצאים יחד עם הקהל, ובצורה הסמויה הזאת הם מעבירים את מה שהם משיגים לקהל, והקהל אפילו אינו יודע. ישנם מקובלים שהם נסתרים גם היום, ומי שאינו נמצא בהשגה לא מכיר אותם. התפקיד שלהם הוא, להתקיים בגוף יחד עם הנשמה המתוקנת ולהמשיך את האורות האלה בעודם נמצאים בגוף.

המקובלים הגלויים שאנו מכירים, בעל הסולם כבר כתב עליהם לתלמידו, "איפה ראית מקובלים שבדורנו". "בדורנו" הכָּוונה בדור שלו, מכל שכּן בדור שלנו. לכן אם אתה מדבר על המקובלים האמיתיים הגלויים, שנמצאים בקשר עם העם בצורה הגלויה, אז כאלה לא רואים. כך הוא כותב עוד בזמנו.

"ולאחרונה העלו צחנם מעלה מעלה, כי גם תקעו את צפורניהם בחוכמת הקבלה, מבלי לשים לב אשר חוכמה זאת נמצאת סגורה ומסוגרת באלף עזקאות עד היום הזה, עד אשר אין יוצא ובא בתוכה להבין אף מלה אחת במשמעותה הראויה ואין צריך לומר איזה קשר בין מלה אחת לחברתה, כיבכלהספריםהאמיתייםשנתחברועדהיוםאיןבהםזולת רמזים דקים, אשר בדוחק גדול המה מספיקים רק בשבילתלמידמבין מדעתו לקבל פירושם מפי חכם מקובל ומוסמך לכך. והנה גם "שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה"ונתרבו בימינו אלה חוברי חבר אשר עושים שם מטעמים כאלה שהמה לגועל נפש לכל המסתכלים בהם."

כלומר, שהחיבורים שנעשים בחוכמת הקבלה, הם כולם חיבורי שקר, כי הם לא נכתבים כתוצאה מההשגה הרוחנית.

אם נכנס מחר לחנות ספרים בבני ברק או בתל אביב, נראה שורה של שמונים ספרי קבלה, אפילו יותר.

לא שמונים אולי שמונת אלפים. אם ניכנס לקטלוגים טובים בספרי הקבלה שבכל הספריות למיניהן, נראה אלפי ספרים. מתוכם מה שנכון בשביל דורנו הם - ספר הזוהר, ספרי האר"י, וספרי בעל הסולם, וזהו. כי כל יתר הספרים, אפילו שהם יכולים להיות ממקובלים אמיתיים כמו הגר"א, רמח"ל וכו', הם ספרים שלא נכתבו לדורנו. לדורנו, המקובל היחיד שכתב והביע את חוכמת הקבלה בצורה האמיתית, שטובה לקהל הרחב, הוא בעל הסולם.

לכן אנו לומדים את ספר הזוהר עם פירוש "הסולם". ספרי האר"י, כתבי האר"י, עם פירוש של בעל הסולם, פירוש שנקרא "תלמוד עשר הספירות", וכן הלאה. זאת אומרת, בעל הסולם בעצם מי שפתח את חוכמת הקבלה לדורנו, ודרכו- דרך מה שהוא גילה לנו - זה באמת המפתח להגיע לפנימיות החוכמה.

ואנו רואים, גם עד כמה האנשים שמגיעים כיום ללמוד לא מסוגלים לפתוח ספרים. הם לא מסוגלים לקרוא, הם לא מסוגלים להבין מה שכתוב. אלא במשך חודשים על גבי חודשים, נצרכת עבודה עם התלמידים עד שהם מתחילים להבין את מה שכתוב. עד שמתחילים להיכנס לתוך הטקסט, לראות אותו מחולק לאורות וכלים, לעצמי ולבורא, ואיפה נמצאת החברה, האנושות או הנשמות, כלִי דאדם הראשון, השכינה, השוכן, וכן הלאה. זה עולם ומלואו, וכל אחד שמגיע אין לו שום הבחנות פנימיות, אם אין לו כנגד הבחנות פנימיות, הוא לא יכול לזהות את מה שהוא קורא. לעולם שלנו יש לו הבחנות, כי הוא חי בעולם שלנו, הוא יכול לדמיין כל דבר, לדמות, שזה דומה לזה, וזה לזה.

אבל מה שמסָפרים לו בחוכמת הקבלה על הנשמה הפשוטה שלו, על הרגשות שלו – טוב, רע, למעלה, למטה - הוא לא מזהה. כי הוא לא עבד עם זה, הוא עוד לא פירק את עצמו לחלקים פנימיים, הוא עדיין אינו עובד איתם, לכן הוא לא יודע לקרוא. עד כדי כך, שאנו רואים אפילו אנשים שקיבלו חינוך כאן בישראל, שהעברית בשבילם היא שפת האם, הם אינם יודעים לחבר משפט או שהם קוראים את המשפט, אך לא מבינים למה המילים מתחברות בסדר כזה, משום שבפנים עדיין אין להם חיבור בהתאם למילים, בין הרגשות לבין ההבנות.

לכן צריכים ללמד את החדשים במשך חודשים, עד שהם מתחילים לקרוא, עד שהם רוכשים להם בפנים תגובה על מה שהם קוראים. הם כבר מעתיקים את הטקסט בפנים על פני ההבנות וההרגשות שיש בהם, ומתחילים לתת תגובות כלשהן על כל מילה ומילה. לכן זה לא פשוט, וצריכים בזה עבודה רבה. אז כל אחד שקורא ושומע אותנו, צריך להבין, שהוא עדיין לא יודע לקרוא, שהוא עדיין לא מבין מה שכתוב בספרי המקובלים. אלא שבמשך החודשים, הוא ילמד זאת. "נשמת אדם תלמדנו", אנו רק מראים לו מה לעשות. אבל מבפנים, מתוך התגלות הכלים הפנימיים שלו, הוא ילמד את הדרך. וזו הצורה האמיתית של הלימוד.

"ויש מהם שיפליגו עוד לעלות על ראש הפסגה ולוקחים להם מקום הראוי לראשי הדורות, שעושים עצמם כיודעים לברר בין ספרי הקדמונים והראשונים ז"ל להורות לצבור איזה ספר ראוי להגות בו ואיזה ספר שאינו כדאי לטפל בו".

מדובר על כל ה"גדולים" כביכול, וקטנים, לא חשוב, כל מי שלא נמצא בהשגה האמיתית, וקובע לעם ולדור מה צריך לעשות.

"משום שמלא דברי הזיה ח"ו, וכדי בזיון וקצף. כי עד עתה היתה מלאכת הבירור הזאת מיוחסת ומוגבלת רק לאחד מעשרה ראשי דורות, ועתה נבערים יתעללו בה."

ויוצא מכך, שכּל אלו שמתנגדים לחוכמת הקבלה או מבלבלים אנשים במה היא חוכמת הקבלה, הם אלו שעוצרים אותנו, וגורמים לנו להישאר בגלות. אלו הם "חיל פָּרעה", שממש גורם לנו לכל האסונות.

"ולפיכך נשתבשה מאד דעת הצבור בתפיסת הענינים האלה, ועוד נוסף כי נוצרה אוירה של קלות דעת וכל אחד חושב לעצמו אשר די לו בסקירה אחת בשעת הפנאי להתבונן ולבקר בדברים נשגבים אלו, ועוברים ביעף על כל עולם החוכמה הגבוה ומקוריות נשמת היהדות בטיסה אחת כמו המלאך הנודע, ומוציאים מסקנות כל אחד לפי הלך רוחו."

אדם שבשעות הפנאי הולך לאיזה חוג, ואחרי כמה שיחות כבר יודע מהי חוכמת הקבלה או "אתם לומדים חוכמת הקבלה כך, ואנחנו לומדים חוכמת הקבלה כך", כאילו שאפשר ללמוד אותה באלף אופנים, זה פשוט בוּרוּת, וזו התמונה שמצטיירת. כנגד זה אנו צריכים, פשוט לפעול רק בהפצה רחבה, לא יותר. בלי ללחוץ, בלי לדכא, בלי להיכנס לויכוחים, אלא להראות לאדם את הצורה האמיתית. מי שלפי הנכונות והמוכנוּת הפנימית שלו ייקח אותה - ייקח. מי שלא - עוד לא הגיע זמנו. אין מה לעשות.

"ואלה הן הסיבות שהוציאו אותי מחוץ לגדרי, והחלטתי כי עת לעשות לה' ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וקבלתי על עצמי לגלות שיעור מסויים מהמקוריות הנוגעת לסוג האמור ולהפיצו בקרב העם."

מה שטוב לעם, מה שהוא צריך להבין קודם כל, זה התיקון פנימי, עצמי, לקראת אהבת הזולת, לחיבור עם ישראל כעם, לבניית המדינה כמדינה. לתת לכל אחד ואחד לדעת מה שורש קיומנו כעם, כמדינה, כאדם בעולם הזה. מה תפקידנו כלפי עצמנו, כלפי אומות העולם, כלפי הבורא. גם בצורה אישית, וגם בכל גֶדֶר האומה.

חזרה לראש הדף
Site location tree