אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / פרי חכם / שיחות / מה שנוהג בגשמיות נוהג ברוחניות

מה שנוהג בגשמיות נוהג ברוחניות

ביאור הפסוק, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי". סוד הוי', הוא חיבור הכללי של כל הבריאה, מתחילתו עד גמר התיקון, והשם הזה כנשמה לכל השמות כולם, פירוש, ששני ענינים נראים בעולם, אחד, שעובד אדמתו ומתיגע יש לו לחם, והמתעצל ביגיעה וחובק ידיו, הרי הוא אוכל בשרו. הבחנה שנית, היא הפכי, דהיינו, שהכל בידי שמים, ואין כחו של אדם מסייע להבורא כלום, ולמי שירצה משביעו לחם, כי הוא השליט, הוא ולא הנברא, ואין הנברא ביגיעתו משנה רצון בוראו.

אותו העניין נהוג גם כן ברוחניים ושכליים, דהיינו, בנשמות שבראם, שנראים גם כן שתי הבחנות, אחת, אשר מי שיש לו מח בקדקדו, יש לו יותר השגתו ית' בכל כחותיו מופיע עליו הבורא אור ושואב לתוכו השגתו ית', והשפעתו מרווחת , ואשר הטומן ידי שכלו בצלחת ומתעצל, וירצה לעשות מעשיו מצות אנשים מלומדה, נמצא השפעתו מצומצמת. הבחנה השנית, אדרבה, נראה  שנצטוינו מפי התורה, (דברים יח יג) "תמים תהיה עם הוי' אלקיך". וכן, (ויקרא יט ד) "אל תפנו אל האלילם". שזה מראה בעליל, שאין לעבוד כלל בעת הזאת, אלא לסמוך על הבורא, שיכול לפרנס לנבראיו, אפילו אם לא יעבדו ... ... ... השם יתברך, מזמין לו אותו הרווח ממש, הבא לו אחר יגיעה.

כמו כן ברוחניות הגם שעמל בכל כחו עד כמה שידו מגעת, ויגע ומצא, כמו שאמרו ז"ל, (מגילה ו:) "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן". אפילו לא יגע כלל היה השם יתברך מזמין לו את זה ממש, כמו שבא לו אחר היגיעה.

הא כיצד? יש לדעת, שזה הטעם שנצטוינו דרכים רבים בתורה בפנות העבודה והיגיעה, דהיינו, הין צדק, לא תחמוד, וכדומה, שזה גם כן הפך מהמורגש, כי המורגש, שהחומד וגוזל וגונב, הוא ישגה חיל, מה שאין כן שחסר לו האמצעים  האסורים הרי אין לו אותו חלק מנכסיו, והבן.

כן ברוחניות, מצווים אנו תנאים מיוחדים, בדרכי השגתו ית', דהיינו, קיום האמונה בכל לב, כמו שנאמר, (שבת פח.) "עשי והדר לשמוע", שיקדים האמונה לחקירה וכדומה. והגם, שלפי השכל הפשוט,   התמימות היא המשביתה עבודת החקירה בשכל, כי היא כמו הנותנת את השכל בבית האסורים, ואחר כך אומרת לו, לך לך לדרכך, הלא הוא אסור, ואינו יכול ללכת חפשי, ושום חקירה לא תהיה מובנת כל צרכו זולת בחלק הסותר וכו'. וממה נפשך, אם רצון השם ית' לעבדו בשכל, היה לו לוותר על כבודו כביכול, ולהרשות לנו לחפשו בכל שכלנו, בחלק הבונה, וחלק הסותר, ח"ו. ואם אין רצונו בדבר זה, היה לו לתאם דרכנו בלי שום פתחון פה, ומקראות כתובים, (דה"א כח ט) "דע את אלקי אביך ועבדהו". (דברים ד ל) "וידעת היום והשבת אל לבבך". וכן מורגש לנו בחוש, אשר מי שמתעצל לעבדו בכחות שבשכלו, ועושה דרכיו בתמימות לבד, דרך מצות אנשים מלומדה, לא יצליח כלל.

אלא שזה סוד, 'חלק אחד מעיסה מקדש כל העיסה'. דהיינו, היגע במלאכתו בכל כחו, ויחד עם זה הולך בדרכי התורה, שלא יגנוב, ויפזר הונו לצדקה, הרי מגולה כאן שתי פעולות, אחת, שהבורא הוא השולט ומצליח למי שירצה, בלי שום תנאים. השנית, אשר גם בזה שעומל, הוא רק מקיים גזירת בוראו.

וזה נמשך מכחות הרוחניים, שבאמת בחינת העבודה בדרך שכל, היא בחינה רעה מאד, מחמת שבין כך ובין כך, מוכרח לעורר באפס מה חלק הסותר ח"ו.

אבל מחמת חטאו של אדם הראשון, אדם נשלח לאש הזרה הזו בעל כרחו, והנשמה סובלת צער גדול על ידי זה, שזהו כמו שמעמידים העלוקה על החולה למצוץ הדם המקולקל, שזה סוד עבודת הנשמה.

ואם כן, אם היתה המצוה לתמם דרכיו, הרי לא היתה עבודה לנשמה כלל, כי לא היה לה שום פתחון פה, וחטאו של אדם הראשון לא היה נתקן, וכן לא היה ישר כלל לצוות לעסוק בחקירתה, בלי גדר כלל, שאם כן היתה נאבדת מכל וכל, כי אפילו אם אפשר להשיג בדרך זה, מכל מקום אין השגה זו מעוררת קרבתו יתברך, אלא אדרבה התרחקות.

ואשבר האזן במשל, שני אנשים, אחד עני ועל כל סעודה וסעודה מוכרח להתפלל לפניו ית', וממציא לו תמיד מזון לסעודה אחת. והשני, כיון שהתפלל מעומקא דליבא, לתת לו הצלחה והרחבה, נתן לו השם ית' הצלחה, ובכל אשר יפנה יצליח, ותמיד מזומנים לו הוצאותיו בבטחה, כל ימי חייו, ואפילו לשלש או לארבע דורות.

כשנתבונן בשניהם, נמצא מעלה וחסרון בראשון, נמצא בו מעלה, כי הוא אוכל תמיד מפתורא דמלכא, ומבקש ממנו צרכיו, ושואב ממנו ית' את חיותו, ומרויח עקב זה קרבתו שמתוך זה בא לדביקות בו יתברך. אבל נמצא בו חסרון, כי השפעתו מצומצמת מאד ואינה לכבוד, כי (משלי טו טו) "כל ימי עני רעים" וכו'.

זהו ממש בחינת האמונה בפני עצמה, דהיינו, שהיא טובה מאד, כיון שתמיד ממציא לו אור השגתו על ידי אמונה פשוטה, ותמיד הוא תלוי עליו ועל שליטתו, על כל התוקפים, ועל כן תמיד מבקש שישקיט חמימות ... ... ויקבע אמונתו בלבבו, ויש בזה מעלה וחסרון, מעלה שהוא אוכל מפתורא דמלכא, כי הוא תלוי על שליטתו לבדו, אבל חסרון יש בו שהוא ממש די  חיותו לסעודה אחת וצריך תמיד לעמול להתלות עליו והבן.

... לפניו ית', כי השיג אשר חפץ ופתאום בא אל היכל המלך מבקש ודי, ויותר מזה עוד חולה רעה בה, כי אם היה כך, היה אומר שהקדוש ברוך הוא, עזב הנהגתו והשגחתו מעולמו, ומסר כוחותיו לנבראים, אשר העובד אדמתו ישבע לחם, והמתעצל בה, גם בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, ואם כן לא ילך יותר להתפלל על מקריו להשם יתברך, כי כבר ידע אשר כל הכח בו עצמו, ואשר משתכר לפי הדין הוא שלו, ואין רחמים ואין תפילה ח"ו, והבן היטב.

ולכן ניתן לאדם שתי הבחינות שיהיו מקוימים אצלו ביחד, דהיינו, חיוב העבודה והעמל, ועם זה לתמם עבודתו. ורק זה מביאו למעלה הרמה בהשגתו ית', וכיון שרואה שאנשים שעמלו יותר הימנו, כי חפשו אותו ית' בכל שכלם, אפילו בחלק הסותר לא מצאו, והוא שקיצר עבודתו ויבא בגדר (שבת פח.) "עשי והדר לשמוע", ומכל מקום מצא, אז נודע שהתעמולה שלו לא סייעה כלום. אלא קיום רצונו ורחמיו, הוא שסייעה לו ועמדה לו, ולא נשאר שום כח בנברא שיהיה שליט במשהו, אלא כל השליטה בידו יתברך.

והאמת שאין הנברא משתלם בפעם אחד, שזה סוד שצריך שתי שבתות, כי על פי רוב, יכול הנברא בעשות הוי' רצונו יכול לטעות, אשר יש שתי רשויות, ובין שניהם יגמור הדבר והתיקון בשותפות, שזה סוד פועל טוב ופועל רע, ואלולי  לא היה הרע פועל עליו, אז אפילו בעולם הבא אינו יכול להוציא כליו. ומזה יפול לטעות גדול יותר, אשר מכאן ולהלאה אינו מחויב כלל להתלוות עליו ית', כי הכח מסור בשכלו ורשותו. ומחמת זה הולך ומתקרר, כי במה יזכה לפניו והבן

אשר על כן לברר זה הוא סוד, שכר ועונש, הבא מצמצום א', אשר זה מברר לו ענינו מעט מעט, אשר הרע אין לו שום רשות. וסיוע בדבר הזה, אלא אדרבא, בכל אשר יפנה ירשיע, ואז הולך ומתמם את עצמו בכל כחו, ובפעם ב', שנוגעת ההשגה בשכלו, יוודע לו היטב, אשר עם כל זה איננה כלל בכחו וברשותו, אלא הנגיעה בעצמה מהשם יתברך ושליטתו, ואם כן, הוא עם כל השגתו הרמה, קשור ותלוי ונסמך, על השם ית', כמו בעל אמונה, שלא ראה אור מימיו, ונוטל תמיד על רגע אחד ולא יותר.

אם כן, מרוויח כפול, א' שהולך ועובד בשכלו, שזה עיקר השלמות, והוא גם כן כלי פתוח לפניו, שיכול לקבל כל פעם יותר, כי לרחמיו אין קץ ושיעור, שזה סוד גאולה שלימה העתידה לנו, בסוד, (ישעיה סא ז) "בארצם משנה יירשו". (תהלים קד לה) "יתמו חטאים מן הארץ". כי על כן צריך. וכיון שנתברר שהכל רשות היחיד, ושאין שום כח בשיתוף, אפילו במשהו, שזה פותח פתח הנשמה, להיות תמיד ראויה לקבל שפעו ללא גבול וללא תכלית, בסוד הנצחיות אכי"ר.

היוצא מזה, שלעבודה חייבים באמת, ורק היא רצויה לפניו ית' להמשכת טובה, כי עיקר היא אהבה שכלית כמובן, אבל צריך לדעת האמת, שאין ההשפעה בה מחויבת בדרך קודם ונמשך, שזה שכל מוחלט המתברר מכל דרכי העולם הזה, אלא בסוד שכר דוקא, פירוש, שעניין השכר אינו בבחינת קודם ונמשך, כמו שלא יתכן  לומר לבנו, אכול ככר זה ואני מבטיח לך שביעה בשכרו, כי זה אינו בבחינת הבטחה ושכר כמובן, אלא הוא חיוב הנמשך, וכמו כן אין השגה נמשכת מעבודה כלל, אלא אדרבה הוא הפכי מהקצה אל הקצה, כמו שמתברר כל צרכו מבחינת העונש של גהינם, אבל בכח שליטות ... להבטיח זה, והבן. כמו האומר לבנו אל ... ... ואבטיח לך שביעה שלימה, ותענוג יותר מאד... ... ... ואינם ראוים כלל בשום אופן לאור הגנוז הזה, לכן אין עומדים בו זמן מרובה.

ולמה עשה זאת הוי', כי כפי הראות, אינה כלל לפי כבודו ית', ואמרו חז"ל, (עי' סנהדרין צא:) שלא יאמרו אדם אחר, כי אם היה השם יתברך מחיה אותם לאחר רפואתן. בבחינת התמימות כל צרכם, אז היו אומרים, אדם אחר הוא, פירוש, שאותו האדם שלא היה בו הכשרון הזה, לא היה הקדוש ברוך הוא מחיהו, נמצא שעדיין כח אחר מעורב בשכרם, שזה שקר מוחלט, לכן החיה המתים במומם, ואחר כך בסוד, (ישעיה כו יט) "וארץ רפאים תפיל". יבורר דרכם בגן עדן וגיהנם, שאין שום כח בעולם שיהיה מסייע להבורא ית' והבן.

וזה עניין, שרבי שמלאי אחר שסדרו לו השלחן, היה מתפלל על מזונותיו. ולמה לא היה מתפלל מקודם, כי אחר כך נראה כשוא, אלא לרמוז על העניין הנ"ל, כי השלם בזה היה דבוק ביחודו העצום. והיה מתפלל דוקא  לאחר שהוברר בחושיו שמזונותיו מוכנים לו, כמו הנשמות בנצחיות אשר כל השגתם ברורים להם בהשגתם, ומכל מקום מתפללים עליו, כי בקיאים המה מהאי עלמא, שאין ההשגה עניין המתדבק בדרך החיוב כלל כנ"ל.

וטעויות הנ"ל, נמשכים גם כן משליטתו ית', כי רצונו זה פעולתו ית', וכלפי הנברא כל מה שמושגים מרצונו נראה כטבע מחויב,  כמו שהשי"ת רצה שכל נברא יאכל, ועל ידי זה ימשיך חיותו, ומיד כלפי  הנברא אשר רצונו יתברך מתחזק עליו, נדמה לו כחיוב מוחלט. וכמו כן, כיון שרצה הקדוש ברוך הוא, וקבע עבודה ושכר, על כן נראה בעיני המקבל שכרו כטבע מחויב, אשר בעבודה טמון אותו הכח, לתת עליו שכר, שזה שקר, ואדרבא הוא בחינת הפכי כנ"ל, אלא כיון שהבורא רצה בזה לתת שכר, דוקא על ידי עבודה, מתחזק הרצון הזה על הפעולה, ונראה כנמשך מחויב, וזה עניין שבת ראשון, שלא היה בו שלימות הנדרש, כי נמשך כנ"ל.

חזרה לראש הדף
Site location tree