באה שבת באה מנוחה
באה שבת באה מנוחה, פירוש בסוד הכתוב, (הושע יא ט) "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". דהיינו, שההתגלות השרשית, היתה בסוד "בקרבך קדוש", שמבהירות בסוד השורש הזה, נתהוה בחינת הדכר בלי גבול, ונקרא "עיר", מלשון התעוררות ומשמוש, וכו'.
אבל דרגה זו אינה מיוחסת לאין סוף, שאין בו שום הרכבה ותנועה, ולכן ישראל עלו במחשבה, אלא מתחילה היה מתפשט שתא יומין דחול, בסוד ששת ימי המעשה, שנקראים ששה אומנים שנמשכו אחר בחינת דכר בלי גבול הנ"ל, ופעלו בסוד הגבול, אבל נקראים ימי חול, כי כלם מחיזו דעולם הזה, המכין לעולם הבא יצאו, שזה עניין, (ריש בראשית) "התבקעות המימות", ו"תדשא וכו', ועץ עושה פרי אשר זרעו בו" וכו', ו"ברכה דדגים", ו"ברכה דאדם". שזה עניין, (שה"ש א יב) "נרדי נתן ריחו". דהיינו, שהתעלה הקדושה בחיזו דהאי עלמא, שהכין לשבת הא', ולכן היה העולם חסר באמת השלימות שכבר השיג, כי חזר לאחוריו, וזה סוד, "נרדי", בסוד ההכנה ובכל מקריהם, שזה סוד, "רבו יתיר יסגי, לעילא מן דרגה", יתעלה לכתר, אבל "נרדי" נתן כל זה.
זה שאמרו חז"ל (רש"י בראשית ב ב) "מה היה העולם חסר מנוחה", פירוש, שרק המנוחה היתה צריכה להתגלות, שהיא עדיין לא התגלתה, אפילו בעליונים, כי הגם שהביאה השרשית היתה בלי 'עיר', אבל היה איזה כלי, סוד שם אהי' עילאה, אבל באמת היה סוד הוי', וראיה שאין שם געגועים כלל לעתידות, ולגלות את זה התגלה בהירות לשבעים לשון, בסוד הדכר, ונגלה בזה סוד הוי' הפנימי שבאהי', אבל בסוד הפעולה ועירין, והבורא הוא פשוט שלא שייך כלל תנועה, וזה שהתגלה בבריאה לאחר ששת ימי החול, שחזרו לאחוריהם כנ"ל, התגלתה המנוחה בסוד, (תהלים מה ז, יד) "שבט מישר" ו"ממשבצות זהב לבושה", ובגילוי רצון השביתה, באה מנוחה לעולם.
אבל כל זה בסוד מעשה אלקים, כי (ע"פ זהר הסולם פנחס אות שעב) שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, וזה צריך להתגלות משבח של הבריאה בעצמו, וזה עניין השתא אלפי שני וששה יומין אחר השבת, שזה גם כן בסוד התנועה וההכנה, ומקבל כח מששה ימי קדם, בסוד, שרף, מלאך, אופנים וגלגלים, ואחר כל החזרות האלו, התגלה מתוך הבריאה בעצמה, מדת המנוחה, וזה נקרא שבת ב', ודו"ק, שהיא מנוחה שלא תצוייר אחריה עבודה כלל, וזה גמר התיקון בבי"א.
וזה עניין, (ר"ה כז. שבועות כ:) "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע", פירוש, כי משה רבינו ע"ה, תיקן להם השבת, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו במתן תורה. והאמת שגם מקודם היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, אלא שהלב לא יכול לחשוב ולהרהר שמשה ידבר מפי עצמו, ויהיה דבר אלקים, כי לא אמר בשם הוי'.
ודבר זה הוא ממש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי שכינה היא סוד אלקיית הנרגש, והקדוש ברוך הוא, הוא שאינו נרגש, וכיון שאמר משה מפי עצמו, איגלאי מילתא למפרע, ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, וכל כך למה, אלא להודיע ש"בקרבך קדוש", הגם "ולא אבוא בעיר", שזה התגלה דוקא במקום הזה, וזה שבחן של בריות הבורא ית' מכח עצמם, שלפני גלוי כל תעלומות, וזה שמו איש האלקים, כי מה שלב עבד האלקים מהרהר, הוא ממש שכינת השם יתברך המדברת בו, ודו"ק.