כל שיש לו מציאות יש לו אמת
כל שיש לו מציאות, יש לו אמת, ואת"ל שקר ואמת היא לפי ההתחלפות במקומות.
למשל, כשאדם שואל לבתו הקטנה, למי כאב יותר כשנתן לה מכת לחי, לי, או לך, והיא עונה לו, שלו כואב יותר, אני יודע ששקר דברה הילדה, מחמת התפארות, או נקמה, או יראה. אבל כשאדם שואל לבנו הגדול אותה השאלה, והוא עונה לו כזאת, הוא יודע שאמת דיבר, מפני שהוא יודע שלאב הרודה את בנו כואבת לו המכה יותר מאשר היא כואבת לבנו.
באמור אנו רואים, שאותה התשובה באותו הנושא והנשוא בזמן אחד, המה ממש שני הפכים בנושא אחד, לזה אמת ולזו שקר. והיינו לפי דרגת המשיג, שאני יודע שאין למשיג ההשגה הגבוה, אלא השגה הקטנה. ולכן, אם היתה אומרת שלה המכה כואבת יותר, היתה אומרת האמת וראויה לשבח, כי לפי המשיג, רק המציאות הזו אמת ולא אחרת.
וז"ע (אבות פ"ד מ"ג) "שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". רצוני לומר, שמתקבלים אפילו על ידי הבחנות בזמן ואדם אפילו שני הפכים במציאות בנושא אחד.