"נדרשתי לתת פתרון לפי השקפתי לבעיה הכאובה, בדבר אחוד כל המפלגות והזרמים על רקעאחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם שבכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם."
לבני האדם יש הרבה דעות, כך אומר בעל הסולם. כמעט לכל אדם יש פתרון אמיתי להביא בעזרתו את האנושות למצב טוב, להסכמה כללית. רבים הם הפתרונים המבטיחים אושר שמחה בטחון בכל העולם, כל אחד מהם מתחייב לכלות את הפער בין דעותיהם של בני האדם ולהביא את האנושות למצב בו כל בני האדם מסכימים לדעה אחת.
ריבוי המפלגות והזרמים מביא את האדם לכדי סכסוכים ובעיות. כדור הארץ מלא בכל טוב, הוא שופע חומר-גלם, מים ואוויר במידה המאפשרת לספק את כל צרכי תושביו, אבל הזרמים השונים מגוון הדעות וריבוי המפלגות הופכים את חיי האדם על פני כדור הארץ לבלתי נסבלים. לבני אדם נדמה שבסופו של דבר אחרי כל כך הרבה סבל אפשר להגיע לאיזשהו זרם משותף המייחד את כולם, אבל המציאות מוכיחה אחרת. ייסודם של האו"ם ויתר הארגונים הבין לאומיים עוררו באנושות תקווה ביכולתם להביא את האנושות לפתרון הנכון, נדמה היה שמשאת הנפש להגיע סוף סוף להרגשה משותפת, להבין את הכדאיות בלהצטרף יחד לזרם אחד עומדת להתממש. אבל עם שוך ההתרגשות הראשונית, המצב נשאר ללא שינוי. יסודם של עוד מפלגה או עוד זרם לא יועיל, הפתרון לא יכול לבוא במסגרת השיטה הקיימת.
הפיתרון קיים, אם לא היה פיתרון בעל הסולם לא היה ניגש לכתוב את המאמר. התשובה נמצאת במישור אחר לגמרי, במימד אחר, לא במקום בו האנושות מחפשת עוד מפלגה או זרם שיכלול את יתר הדעות, וייתן תשובה לכל הבעיות. הפיתרון לא נמצא במישור האנושי, כך אומר בעל הסולם. "והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון.", אין פתרון בדרך הקיימת, אבל בצורה אחרת יש. הרי כל עינינו של מאמר "הפיתרון" הוא ביאור הפיתרון אליבא דבעל הסולם.
."קושי שבדבר הוא, שאין האידאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידאה, שכל אשר לאדם יתן בעד נצחון האידיאה שלו. ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו. לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו."
השלום או הסכמה כללית במישור האנושי החברתי לעולם לא יבואו כתוצאה מאידיאה שתכופף את דעת הציבור ותרכוש את הסכמת הכלל. האדם בנוי בצורה שאינה מתירה לו לוותר על עקרונותיו. האידאה של האדם היא הדבר הגבוה ביותר בסולם הערכים שלו. גם אם האדם חכם דיו בכדי לכופף את ראשו כלפי הזולת או הוכה על ידי המציאות עד כדי כך שכדאי לו לשנות את עמדותיו, הוא לא יוותר על דעתו. כל אדם מחזיק בדעתו ורוצה שהיא תשלוט על כולם. כך האדם בנוי, הניסיון או הייסורים אינם יכולים לחייב אותו לעשות חשבון אחר.
"מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציויליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות - אין שום תקוה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתיה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתן הזמנית נמצאים כולן צודקות, "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו. ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם קמו לתחיה בימי הבינים, ואחר שנפסלו בימי הבינים קמו לתחיה בדורנו זה. זה מראה לנו, שכולן צודקות ואף אחת מהן אין לה זכות קיום לנצח."
ההיסטוריה מציגה לנגד עינינו הוכחה ניצחת, במשך כל תקופות ההתפתחות האנושית אין חידוש רעיוני. האידיאות והרעיונות החדשים כביכול נשמעו כבר בעבר, הם מתחלפים לפי צו האופנה. כתוצאה מחידושי האדם על פני כדור הארץ, מהמצאות הנֵהגוֹת מתוך האדם עצמו, לא יכול לבוא חידוש, רק חזרה על אותו רעיון ברמת התפתחות טכנולוגית וחברתית חדשה. סך כל סוגי היחס של האדם לעצמו למשפחתו לחברה לאומה ולאנושות הוא מוגבל. גם אם נוצר רושם שאידיאה מסוימת איבדה את הרלוונטיות שלה, מגיעה עת חדשה, צורת ההתפתחות חדשה, רמת חדשה של התפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית או חברתית (כל אחת מהרמות הללו קשורה בודאי בשנייה) וההסתכלות שאיבדה כביכול את ערכה מתעוררת שוב כאילו קמה לתחייה. שוב ושוב חוזרת האנושות לכבד את אותן פילוסופיות חיים שהיו מקובלות לפני כמה עשרות, מאות או אלפי שנים. לכן, אומר בעל הסולם, לא יתכן שבתוך סך כל הדעות האנושיות מתחבאות דעות נעלמות או דעות חדשות. ובנוסף לכך מעגל התחלפות הדעות לא מאפשר לאדם לקבוע מי מהן טובה או רעה.
הבעיה פשוטה, איך לארגן חיים טובים על פני כדור הארץ. אין בעיות נוספות, זו נקודת המוצא. חוכמת הקבלה לא מכוונת את האדם לחשוב גבוה מדי, היכן שידו אינה משגת, היא אינה דורשת ממנו לדעת מה היה או יהיה לפני ואחרי חייו. אלו שאלות פילוסופיות, אפשר לחקור גם אותן אבל בעל הסולם נמנע מלעשות כן, חוכמת הקבלה מסתייגת ממה שהאדם אינו יכול לברר. בעל הסולם מכוון את דבריו אל המציאות היומיומית הבלתי נסבלת. אילו החיים היו בלתי נסבלים כתוצאה מגורם חיצון, ניחא, אבל הם בלתי נסבלים בגלל האדם עצמו.
האדם אם כן, מחפש פתרון. הוא מזהה בעיה ומשייך אותה לסובבים אותו, לדידו הטעות נובעת מהם. האדם מחפש את הסיבות לסבל שלו ותולה אותם בבן זוגו בממשלה או בעולם כולו. לאמיתו של דבר , את הסבל האדם גורם לעצמו, הסבל הוא תוצאה מיחס לא מסודר בין בני האדם. מהרמה של תאים חברתיים קטנים כמו משפחה דרך יחסי עבודה, יחסים חברתיים, ועד ליחסים בין מדיניים, עולמיים. האשליה שהפתרון תלוי באדם וקרוב אליו, הרי בסופו של דבר בני האדם הם המחוללים את הבעיות, מעוררת באדם הרגשת ביטחון כאילו התשובה בידיו. מכאן הסיבה לריבוי הפתרונות המפלגות והזרמים. לכל אדם דעה משלו, ומדור לדור החיים הולכים ונעשים גרועים יותר ויותר.
האדם אם כן, לא יצליח לברר ולסנן מתוך כל האידיאות גישה שווה לכל בני האדם, גישה שכולם יסכימו לה, ילכו בדרכה ויצליחו. לא החכמה תעזור לכך, לא השכל ולא הניסיון, גישה שווה לכל בני האדם אינה קיימת. האדם לא מסוגל לפתור את השאלה על סיבת הסבל, למרות ההרגשה הברורה שמקור הסבל נעוץ באי סדר חברתי.
בעל הסולם מסביר מהם הסיבות לאי היכולת לפתור את בעיית ריבוי הדעות. הסיבות הן כביכול אנושיות: ראשית, האדם משוכנע ביכולתו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, הרי הוא כביכול יצר אותה. שנית, כל אחד חושב שיש לו פתרון, הרי אם הבעיה היא בעיה אנושית אזי כל אחד מסוגל יכול ויודע לפותרה. הבעיה שלישית היא האשליה שניתן לזקק את מכלול הדעות לִכְדי סיכום ולמצוא את הפתרון במכנה המשותף. פיתרון מסוג הזה אינו בנמצא, כך אומר בעל הסולם, אותם הפיתרונות חוזרים בכל פעם מחדש והלקח לא נלמד. במשך כל ההיסטוריה האנושות מסתובבת באותו המעגל והשאלה איך לחיות טוב נשארת ללא תשובה. בניסיון לפותרה האדם שוגה מההתחלה ועד הסוף. האדם חושב שהאשמה תלויה בו בלבד, הוא לא לוקח בחשבון שטבע כלשהו מסדר אותו בצורה כזאת בגלל אי התאמה עם חוקיות בטבע. הבעיה השנייה היא האשליה שהפתרון בידיו. האדם משוכנע שגם הסיבה גם הפתרון נמצאים בידיו, טעותו כפולה. בעל הסולם כותב, " לשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון.
אין זרם, או רעיון שיתקבל על ידי בני האדם ויוביל את האנושות לשגשוג והצלחה. כל מפלגה, כל ביטוי של רעיון לחיים יותר טובים, דינם כישלון. האנושות מפתחת מדעים מיוחדים בכדי להבין מבנים חברתיים , בני האדם עדיין חושבים שיש מה לדעת בתחומים הללו.
אותם החוכמות העתיקות הולכות ובאות כל פעם בלבוש שונה בהתאם להתפתחות החברה. הפילוסופיה של לפני אלפיים או שלוש מאות שנה יכולה לחזור גם בזמנינו אלא בשינוי צורה. באופן כללי מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. אין תועלת בלפרט את הגישות המוטעות העיקר הוא להבין שהן אינן נכונות. אין טעם לחקור את האידאות והמפלגות של כל הזמנים כדי ללמוד איזה זרם או מפלגה כדאי לייסד. זאת מלכתחילה גישה שגויה, היא לא תניב פירות ואין סיבה ללמדה. תועלת יכולה להיות אחת, להבליט את העובדה שכל הרעיונות חוזרים שוב ושוב ופתרון אין.
מתוך כל המופעים השונים של חַבַרות במהלך ההיסטוריה הייתה חברה אחת שקיבלה על עצמה את דעת המקובלים והלכה לפי דרכם, החזיקה בדעה זו זמן מה ואיבדה אותה. מאז אותה התקופה האנושות לא חזרו עליה, בני האדם לא חזרו לקיום על פי שיטת הקבלה. כדאי לחקור מהן הסיבות לייסודה של חברת המקובלים ומדוע היא לא חזרה על עצמה.
חוסר היכולת למצוא פיתרון מעלה את האפשרות לשבת ולא לעשות דבר, אבל גם אי עשייה היא עשייה. אי עשייה מאפשרת לטבע של האדם ולכוחות הטבע החיצוניים לפעול. האדם יכול לשבת עם הכובע תחת העץ כמו מקסיקני ולחכות, יהיה מה שיהיה. אולם גם זו פילוסופיה, גם זו גישה, בהתבטלות הזאת האדם מאפשר לכוחות לפעול בהתאם לטבעם.
בן אדם לא יכול להיות חלק לא פעיל במציאות, אי פעולה היא גם פעולה. דוגמא טובה אפשר למצוא בפסיקות של בית משפט, נאשם שיכול היה לעצור את הפשע ולא עשה דבר, מורשע. הימנעות מפעולה לא פותרת מהבעיה, גם היא צורה בה האדם משפיע.
כל האידיאות נוראיות ככל שיהיו מתראות כנכונות בזמן הופעתן. עם הופעתה של אידיאה חדשה נוצר הרושם שנמצא פתרון. בהמשך הזמן מתבררת הטעות, הפתרון לא בנמצא. האידיאות הנוראיות ביותר הוצגו בצורת פיתרון. היטלר קרא לאידיאה שלו "הפיתרון הסופי".
בכל שלב ושלב של התפתחות החברה האנושית, כאשר האנושות עולה בדרגת העביות ברצון האגואיסטי שלה לרמה אחרת, כל הרעיונות מהעבר חוזרים בשנית ושוב נראה שאפשר לפתור על ידם את אותה הבעיה החוזרת על עצמה. כך, בתהליך מחזורי מופיעות ונעלמות אותן האידיאות.
"והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיום הזה. ואיך שהוא, אין זה מאיים על קיומן ברגע זה, אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם, בעת שכבר שבעו דיים. הרי גבם חלש מדי, שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו. ומכל שכן בשעה הרת הסכנה הזאת שאנו נמצאים על פי התהום ממש, אין השעה כשרה לדברי הבל, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים."
בעל הסולם אומר שאומות העולם יכולות לחכות לפתרון, לכל פתרון ,יהיה אשר יהיה. בסופו של דבר אף אחד לא מאיים על קיומם. דעות כאלו ואחרות עוברות בהדרגה על אומות העולם והן יכולות להרשות לעצמן לחכות ולא לעשות דבר כמו אותו המקסיקני.
האומה הישראלית תלויה בכל העמים, היא תלויה בדעותיהם ולא יכולה לחכות. בכל העולם מורגשת מדינת ישראל כלב ליבו של הפתרון. משנה לשנה הולכת ומתחזקת ההסכמה שמדינת ישראל מעוררת בעיה כלל עולמית. הדוגמא הברורה מכולם היא כמובן הטרור העולמי, אבל את ישראל אפשר למצוא מעורבת כסיבה בכל הבעיות הבינלאומיות.
כתוצאה מהתפתחות האומה העתיקה, דעותיהם של גדולי האומה הישראלית ומובילי הדרך קשות ונוקשות, הם לא יכולים להסכים זה עם זה. כל אחד חושב שהשני יוותר ובסופו של דבר ויתכופף. אלא שאף אחד לא מתפשר או יתפשר.
כל עולם נמצא במשבר אבל האומה הישראלית נתונה בבעיה קיומית של ממש, קיום האומה עצמה נמצא בספק. בשעה שלגבי האומות האחרות מדובר על משבר ברמת החיים, או סוג של בעיות חברתיות ותו לא, האומה הישראלית עומדת בפני משבר קיומי.
נשאלת השאלה, מהי הסיבה ליחס המיוחד, למה דווקא העם היהודי ולא כל העם אחר? למה עם ישראל נמצא בחלק המרכזי ביותר של הבעיה, למה כל העולם חושב כך, מדוע עם ישראל אינו מסוגל לפתור את הבעיה ? במבט בוחן על החברה הישראלית בכל רמה ובכל חתך, מבט על צורת החיים ועל ניהול המדינה, יתגלה החולי של כל העולם בהגדלה הזוועתית ביותר. למה דווקא בישראל המציאות היא כזאת?
יתר העמים לא סובלים עד כדי כך, באיזושהי צורה הם מצליחים לפתור את בעיותיהם, הם נמצאים מידי פעם במצוקה, אבל לא בצורה בלתי נסבלת. בכל הקשור לישראל ההתדרדרות היא תמידית וכללית.
"ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה קדומה שלי בשטח המפלגתי. והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהוא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמתיות ביותר. כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכרת, חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במדה שווה. והקץ לכל הצרות!
שהרי אפילו המיליונרים שבקרבינו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא בביטחון החזק, בכלכלתם להם ולזרעם לכמה דורות, אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם בטחון חזק. ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה לכם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כח לנחל כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק ימצאו כבוד באותה המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם."
בעל הסולם מציע להתחיל בפתרון הבעיה בצורה לא ישירה. במקום מבט מהמצב הנוכחי לנקודה כלשהיא בעתיד, בעל הסולם מעדיף לחשוב מראש מהי החברה הטובה ביותר האפשרית, החברה הנוחה ביותר לאדם.
הפתרון פשוט, שוויון לכולם. כולם צודקים, כולם נהנים וכל אחד נמצא בהרגשה שיתר האנשים בעלי רכוש זהה לשלו. עודף של רכוש מעורר פחד שמא הרכוש יילקח, מחסור ברכוש מאלץ את האדם להילחם ולהשלים את הפער. בחברה אידיאלית שכזאת, אם יתעורר במי מחבריה רצון לתוספת הוא יסופק על ידי הרכוש שיתר החברים ויתרו עליו.
חברה אידיאלית תבטיח לבעלי הרכוש לספק את כל צרכיהם, בהתאם לציפיותיהם מרכושם, ביתר ביטחון ובהנאה כפולה ומכופלת. בסופו של דבר הבעיה היא פסיכולוגית, האדם הרי נמצא בחיפוש מתמיד אחר בטחון לקיומו, הוא רוצה להיות בטוח בסיפוק רצונותיו. גם על צאצאיו, האדם חושב כהמשכיות של עצמו.
אם כך, כל שנדרש הוא הוכחת הביטחון בחלוקה צודקת. בחברה העתידית כל אחד יהיה ערב לחברו וכל החברה תמצא בערבות הדדית כדי להבטיח את חסרונם של מי מחבריה.
כדור הארץ, אומר בעל הסולם, שופע חומרי גלם, אם האדם ישתמש בהם בצורה מושכלת דבר לא יחסר לאיש. הבעיה היא אחת איך להביא את האנושות למצב כזה. אבל כך או אחרת, מבחינה תיאורטית, פילוסופית, הפתרון חייב להיות חלוקה שווה.
השאלה היא האם האנושות מסוגלת לכך, ואם כן בעזרת איזה כוחות? מה הוויתור שנדרש מבני האדם עבור חלוקה צודקת, ומה השכר שיתקבל מוויתור על רכוש כבוד ושליטה. איך אפשר יהיה לפצות את האדם, לתת לו הרגשה שהוא הולך ומוסיף ולא מאבד? הרי אף אחד לא רוצה להפסיד.
על סוגיית השכר והתגמול נדון בהמשך, אבל כך או אחרת הצורה העתידית היחידה שתתקבל על כולם היא חברה המספקת את רצונות כל חבריה, וערבה לכך בפועל. אין פיתרון אחר לצורה עתידית, אין תבנית אחרת לחברה המבטיחה רגיעה שלום בטחון שלווה ואושר.
את הפיתרון של חלוקה צודקת אפשר להבין טוב מאד גם בצורה אגואיסטית. אנשים מוכנים להחליף דבר אחד תמורת אחר: רכוש בכבוד, כבוד בידע וידע בתענוגים אחרים. בסופו של דבר הכל מסתכם בסיפוק הפנימי. יש אנשים שמוכנים לתת חצי מרכושם תמורת כבוד. כסף הוא לא העיקר אלא המילוי הפנימי. מילוי פנימי הולם ישחרר את האדם מלרצות את מה שנראה כ"ייהרג ובל יעבור
הכסף המופקד בחשבונות הבנקאיים לא מספק לאדם דבר מלבד הביטחון בבעלותו על הכסף. במקום הנייר מהבנק, במקום האישור על סכומי הכסף שגם ככה כל תנודה קטנה בבורסה מסכנת את עתידם, אם יספקו לאדם בטחון שקול יותר ומרגיע הוא בוודאי יעדיף אותו. אלפי שנים האנושות מחפשת פיתרון, אין טעם להצטרף לחיפוש הזה. האדם לא יכול לראות יותר מהמצב התיאורטי בו כולם מסופקים.
נניח שיש לאנושות באר המספקת בטחון, מילוי לכל רצון. מתעוררת באדם הרגשת חוסר, וכוח מאותו הבאר מספק אותו. האדם פותח ברז ומתמלא. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ניסתה לעורר בציבור הרגשת ביטחון על ידי תעמולה באמצעי התקשורת. הרדיו הקומוניסטי שטף את מוחם של אזרחי המדינה בתיאורים של חייהם הטובים כביכול. גם היטלר השתמש בטכניקה זהה. שטיפת המוח עושה את שלה, גם אם מה'ברז' לא יוצאים יותר ממילים. אם מספקים לאדם הרגשת בטחון ורוגע, הוא מסופק, האדם לא צריך יותר מאשר הרגשת ביטחון. מבחינה תיאורטית התבנית קיימת, השלב הבא הוא לבדוק איך אפשר להתקרב למימושה.
צריך לבדוק האם הצורה של החברה העתידית מקובלת על טבע האדם. האדם נמצא כולו תחת שליטת הטבע, האגו וכוחות החברה הם תולדות של הטבע. האדם מתקיים בצורה כזאת או אחרת בתוך החוקיות האנושית הקיימת. נדרשת אם כך בדיקה, האם החוקיות בעולם תסייע בהשגת המטרה או שמא היא תפריע, תקלקל ותהרוס את האדם לכשירצה להגיע למטרה.
נכון להיום, הסכמה עם הטבע האנושי מוכיחה את עצמה כמתכון וודאי למעבר ממצב גרוע אחד למצב יותר גרוע. בכל פעם מחדש האדם טועה בצורות שחוזרות על עצמן, ומתדרדר למצבים יותר ויותר גרועים. בתקופתנו העולם הולך ומתקרב למלחמה עולמית, ובני האדם מתייחסים לאיום באדישות. לפני מאה שנה האנושות לא הייתה מסכימה עם איום שכזה, בימים עבַרו האנושות הייתה משתדלת למנוע את המלחמה. בזמנינו בני האדם מגבים את אדישותם ביחס לסכנת המלחמה עולמית בתפיסת חיים מובנת ומוצקה. האדם נשלט על ידי חוקיות שמובילה אותו היישר אל המשחטה.
בעל הסולם כותב, " שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם". כבוד הוא המילוי הרוחני הגדול ביותר כנגד האני של אדם, הוא ממלא את נקודת הבורא באדם, את נקודת הייחודיות של האדם. האדם לא יוותר אף פעם על כבודו , בביטול כבודו האדם פוסק מלהתקיים. נקודת הכבוד לא עומדת כנגד תאוות כבוד, היא הנקודה של הרגשת האני.
את נקודת הכבוד אפשר למלא עם היחס הקטן ביותר, כל שנדרש הוא לתת לאדם אפשרות להביע את עצמו. האדם לא צריך להרגיש מעל כולם, מספיקה לו הרגשת עצמו, פעולתו והמציאות.
סוגיית הכבוד לא תפסיק בוודאי להטריד את האדם, הכבוד הוא הדבר החשוב ביותר בעבורו. את הצורך לכבוד ניתן למלא ולהרגיע בצורה הפשוטה והקלה ביותר, לא חשוב באיזה סגנון. לא צריך יותר מאשר לתת לאדם אפשרות להביע את ייחודו, בכדי שלא ירגיש מקופח או בעל בחסרון לכבוד, תהייה האפשרות אשר תהייה. כל אדם מיוחד לפי שורשו, בהתאם לביטויו משורש נשמתו.
הרב"ש נהג להדגים את סוגיית הכבוד באמצעות סיפור על מנקה בורות שפכים. באחד מהימים נסתמה מערכת הביוב בכיתת הלימוד בירושלים והתלמידים קראו למנקה הבורות להגיע בדחיפות. המנקה סיים את עבודתו יצא מתעלת הביוב ניקה את בגדיו מהזוהמה ואמר בגאווה 'נו יש עוד מישהו שיכול לעשות עבודה כזאת'.
האדם יכול למצוא סיבה להתגאות בכל מעשיו, אם עבודתו בזויה במיוחד הוא יתגאה שהוא היחיד שיכול לבצע אותה. הפקחים מחלקי הקנסות שמסתובבים ברחוב כמו ראשי ממשלה ומחלקים פקודות לכולם הם עוד דוגמא טובה לסיפוק הרצון לכבוד. בעל הסולם אומר שהשאיפה לכבוד הוא דווקא חיובית, לא במקרה יש באדם נקודה שכזאת, בעזרתה ניתן יהיה לממש את הפתרון. האדם לא זקוק לדבר מלבד כבוד, הצורך בכבוד צריך לסייע בהבנת הפתרון.
"אכן עם כל האמת שבאידאה זו, אינני מבטיח להמקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. וליהפך, גיהנם גדול של צרות מובטח להם. כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת, כי כל החסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדין פגה. כלומר, אין בני דורינו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שוה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כשרונו, לכל אחד לפי צרכיו".
הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו ולכל אחד לפי צרכיו" היא סיסמא יפה, ולאמיתו של דבר, רוצים אנחנו בכך או לא, היא מתעוררת כל פעם מחדש ומשמשת בכל רגע בחיי האדם כקנה מידה. כל תלונה על ליקויים באיזושהי מערכת חברתית נעשית מתוך המשפט של חלוקה צודקת, "מכל אחד לפי כישרונו ולכל אחד לפי צרכיו", ומצביעה על אי שוויון.
רביםמשתמשים בדוגמא הרוסית כהוכחה לנביבות של הסיסמאות הקומוניסטיות,אבל רוסיה אינה דוגמא לחלוקה צודקת. התנאי הראשוני ליישום המשפט מחייב עם מפותח דַיו, תנאים נכונים ופתרון נכון. הסיסמא עצמה מובנת לאדם בצורה טבעית, אבל את הפתרון הביצוע והמימוש שלה אדם לא מסוגל להבין בצורה טבעית.
אמת, במצב האידיאלי האנושות תגיע לשוויון בין בני האדם, אבל בני האדם אינם יודעים איך להגיע לשוויון וגם לא לתאר אותו. במה יתבטא השוויון, מה פירוש "כל אחד לפי יכולתו", איך אפשר יהיה לממש את התנאי הזה ואיך את התנאי של "כל אחד לפי צרכיו"?
על פניו נראה ש"לפי צרכיו" אינו תנאי בעיתי, החברה תתחייב למלא כל חסרון באופן מידי. ואולי ההיפך, אולי צריך יהיה להביא את האומה להבנה מהם צרכיו האמיתיים של האדם, הצרכים שניתן למלא באמת?
את בני האדם אי אפשר לספק לפי צרכם, גם לא צורך אחד. העולם כולו צריך לעבוד בכדי לספק את צרכיו של אדם אחד ועדיין הוא יישאר בלתי מסופק.
לבחור בצורה אקראית באומה כלשהיא ולממש בה את התנאי של חלוקה צודקת זה לא פתרון. ראשית צריך להביא כל את האומה לרמה מוסרית מסוימת, לא ברור עדיין לאיזה רמה, רק אז התנאי יתקבל בצורה הנכונה.
במציאות הנוכחית כל אזרח מציג את עצמו בפני המדינה כחולה חסר מזל ודורש עזרה מהמדינה, ולזה קוראים צדק חברתי.
בלי הקדם מסוים, שאינו ברור עדיין, של חינוך האומה, בלי להקדים ולעורר בעם הבנה וצורך במילוי הנכון, אסור לגשת לפיתרון ולביצוע. אי אפשר ליישם את הפיתרון מטרם שהציבור מקבל נכון את התנאי של חלוקה ודרישה צודקת מכל אדם.
הטעות של המהפכה הרוסית נעוצה בחוסר המוכנות של העם. ראשי המהפכה רצו לכפות בכוח את החוק הרוחני באומה לא מפותחת המכילה יותר ממאתיים עמים שנמצאים בהתנגשות מתמדת זה עם זה. לכל עם הייתה מנטליות שונה ולא היה יכול להבין את העמים האחרים. המהפכה הרוסית דוגמא רעה במיוחד לכל העולם. משום כך, אומר בעל הסולם, שבלי הקדם של טיפול ברמה המוסרית, אין מה לעשות.
"וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמונינו החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותו פגה" מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עוון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להזהר ולהסתכל בכל דבר אם הוא מבושם כל צורכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו: אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם. ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ומזיק. לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו.
לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידיאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה, כי כאמור, עדין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה, ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם ניזקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם להאידיאה הזאת."
חטאו של אדם הראשון, אומר בעל הסולם הוא המקור לכל החטאים. כל החטאים שהאדם נכשל בהם, נכלל בהם, הם חטאים של חיפזון. האדם רוצה להשתמש בחוקים מטרם שהוא מוכן להם, לפני שהגיע ליכולת לממשם, רוסיה הקומוניסטית היא דוגמא לכך.
הדרוש להתפתחות אף אחד לא יודע. אילו רק האומה הרוסית הייתה מפותחת דיה, אם הייתה מחכה עוד כמה מאות ואולי אלפי שנים...
כך או אחרת בעל הסולם אומר שהמשפט של "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו", הוא המשפט הנכון. אבל הוא יכול להתקיים רק בחברה שעברה 'שיפוץ' יסודי, שיפוץ של כל אחד מחבריה ושל היחס ביניהם, חברה המוכנה לקיים את המשפט ברמה מוסרית אחרת לחלוטין ממצבה הקודם.
שורש החטא של אדם הראשון חזר והופיע במקרה של המהפכה הרוסית וגרם לכישלונה. הכישלון הרוסי יגרום בוודאי לסבל רב, זמן רב יידרש המאומה הרוסית בכדי להתרחק במקצת, באיזושהי צורה, מהנזק שגרמו לעצמם. הנזק באכילת בוסר נמדד לפי הפער בין הרמה הנוכחית לרמה אותה רוצים לממש, בהתאם לו האדם ניזוק וממשיך לסבול עד השלמת הפער.
באיזה צורה האומה הרוסית יכולה להשלים את הפער, האם יש ביכולתה להשלים את הפער, ובאיזה דרך הם בוחרים ללכת, כל הסוגיות הללו הם לא מעניינינו. הם לא נושא המחקר הנוכחי.
מילוי נכון בעולם הזה" משמעותו מילוי שהעולם יכול לספק לאדם לפי חוקי הטבע. זו הנוסחה, היא כוללת בתוכה את האדם החברה והבורא. האיזון בין השלושה בנקודה אחת, בהסכמה שלהם, הוא הסימן למילוי נכון. לפני מציאת נקודת האיזון תמיד ייווצרו מתחים בין שלושת הגורמים וההסכמה לא תתקיים. אמנם, אם האדם מגיע להכרה שכל הכוחות באדם בחברה ובטבע – טבע היינו הבורא - נמצאים בהתקשרות הנכונה ביניהם, הוא נמצא במצב בו הכוחות המחזירים את שלושת הגורמים לאיזון חדלים מלפעול, וכמובן שאין מתיחות ביניהם. רק למצב חברתי שכזה יש יקום נצחי, ובהתאם לו מילוי שפע ואושר לכל אדם.
לדת הכללית בעל הסולם קורא "חכמת הקבלה". ההשפעה אמנם היא הדת הכללית, אבל גם את יתר הגישות לחיים בעל הסולם מכנה בשם דת.
קריאה מועילה במאמרי הדור האחרון מצריכה ידיעה מוקדמת של פירוש המילים ומחייבת את הבנת ההגדרות, רק כך אפשר להבין את דבריו של בעל הסולם.