אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת ויחי. חלק א' / ויחי יעקב בארץ מצרים

ויחי יעקב בארץ מצרים

א) ויחי יעקב בארץ מצרים. ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים, שבניו יהיו בכל הגלויות שעד עתה, ועד הקץ וזמן ביאת המשיח.

ב) ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים. והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה. ולא הגיעה לשום איש מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב, כי לא יִראַני האדם וָחי. וביעקב כתוב, ויחי יעקב. ויחי, פירושו, נבואה היורדת ממראה המאירה, ת"ת.

כי הארת החכמה הוא חיים, כמ"ש, החכמה תחַיֶה בעלֶיה. והיא הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קיבלו נבואתם מנו"ה דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת הנוקבא, הנקראת מראה שאינה מאירה. וע"כ התנבאו במילת כה, שהיא שם הנוקבא.

אבל יעקב ומשה קיבלו מת"ת, שנקרא מראה המאירה, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם, שע"כ נאמר למשה, וראית את אחוריי ופניי לא יֵירָאו. וכן לא תוכל לראות את פניי כי לא יִראַני האדם וָחי. אבל כשקיבל מבחינת אחוריים, היה חי. וכן ביעקב לא נאמר, ויחי, אלא במצרים, בחינת אחוריים.

ושכתוב, ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי אלא במצרים, כי היה מקבל הנבואה מטבור ולמעלה דז"א, ושם כתוב, וראית את אחוריי ופניי לא יֵירָאו. ע"כ לא הגיע לו הנבואה אלא במצרים, שהוא אחוריים. ושכתוב, שלא התנבאו כמותה אלא הוא ומשה, כי כל הנביאים מקבלים מחזה ולמטה דז"א, מנו"ה. כמ"ש במשה, כי לא יִראַני האדם וָחי. משמע, כיוון שלא קיבל מבחינת הפנים אלא מאחוריים, הוא חי, כלומר, בהמשכת החכמה.

וכן ביעקב כתוב, ויחי יעקב, שהוא המשכת החכמה מבחינת אחוריים, במצרים. כמ"ש, ויחי, נבואה היורדת מן מראה המאירה, מטבור ולמעלה דז"א, מן ת"ת, שנקרא מראה המאירה. אמנם יש הפרש גם בין יעקב ומשה, כי יעקב הוא מת"ת, ומשה מפנימיות הת"ת, הדעת.

ג) רצה יעקב לומר נבואות על הגלויות, שֶיִקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים. היה ליבו נשבר, שכתוב, כי יש שבר במצרים.

ד) וע"כ, ויחי יעקב בארץ מצרים, ולא היה שמח, כי בארץ ההיא הקשר של העמים, שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כיסא הכבוד, שהם הניצוצים של החכמה, השבויים ביניהם, שמכונים ספירים. והוא כמ"ש, וממעל לרקיע אשר על ראשם כְמראֵה אבן ספיר דמות כיסא. ולא הגיע אֲליהם לבררם שום איש, לא מהעליונים ולא מהתחתונים. אלא ח"י. כמ"ש, כי לא יִראַני האדם וחי.

מפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים. ושכתוב, ולא היה שמח, כי בארץ ההיא הקשר של העמים, כי ארץ מצרים היא קליפה קשה, שזוהמת כל העמים קשורים בה. ומשום זה לא היה שם בשמחה. אבל גם הספירים של כיסא הכבוד, שהם הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה נפלו שמה. ונודע, שאין מדרגת החכמה יכולה להאיר, אלא רק בהתכללות עם אור החסדים. שאז נקראת אור החכמה בשם אור החיה, כמ"ש, החכמה תחַיֶה בעלֶיה.

ושכתוב, ולא הגיע אֲליהם לבררם שום איש, לא מן העליונים ולא מן התחתונים. אלא ח"י, ששום אדם לא יוכל לזכות לחכמה, אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נקרא אז ח"י, מדרגת יסוד דגדלות, שנקרא יוסף. כמ"ש, ויוסף ישית ידו על עיניך, על אור עיניים, אור החיה. כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף, מטרם שיש שם בחינת יוסף, יסוד דכלים, מטעם ערך ההופכי. וע"כ נקרא היסוד, חי העולמים. וכמ"ש, כי לא יִראַני האדם וחי, שבבחינת הפנים אין שם מדרגת חי, וע"כ כתוב, לא יִראַני האדם, כי ראייה היא חכמה, שאינה מאירה זולת במדרגת אור החיה, כלומר בהתכללותה עם חסדים. ובחינת הפנים נמשך מא"א, שהוא חכמה בלי חסדים.

ה) כמה הם סודות העליונים שבמקרא הזה. על ויחי, שנזכר עימו יעקב, היה צריך לומר, ישראל, ויחי ישראל. כי השם יעקב מורה על קטנות, והשם ישראל מורה שכבר יש לו מוחין דגדלות. והמילה ויחי רומז על אור החיה, מוחין דגדלות, שהיה צריך לכתוב, ויחי ישראל. וישראל מאין לנו, שמורה על מוחין דגדלות? כי כתוב, קודש ישראל לה'. וקודש רומז על גדלות. וכן כתוב, בני בכורי ישראל. ובכור רומז על גדלות. הרי שבגדלות נזכר השם ישראל, ולא יעקב, שהוא שם הקטנות, כמ"ש, מי יקום יעקב כי קטן הוא. והרי כתוב, וימכור את בכורתו ליעקב? שבכורה, שהיא גדלות, נזכר ג"כ בשם יעקב.

ו) בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה, לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד. כתוב בו שהיה מפחד, שנאמר, כי יָרֵא אנוכי אותו. כי ישראל הוא שם הגדלות, ואין בו פחד. כי בשביל המעשים טובים שעושים ישראל, היו עושים הרבה חסד זה עם זה, וע"כ לא היה בהם פחד.

ז) משחטאו והוגלו, מחמת עוונותיהם ומעשיהם הרעים, לא יכלו לסבול מפחד, שלא יישארו באמת בגלות לעולם על עוונותיהם. וע"ז באו מדה"ר ומדה"ד ביחד, שהוא הוראת השם ישראל. ונתנו אותם בארץ גלותם. שהשכינה גלתה עימהם, שעליה מורה השם ישראל. וע"כ היו בטוחים, שיגָאלו יחד עם השכינה. וע"י זה סבלו הגלות ולא פחדו. וע"כ בגלות השם ישראל, כמ"ש, וייגֶל ישראל מעל אדמתו.

ח) וימכור את בכורתו ליעקב. היה לו לומר, לישראל, כי בכורה הוא מוחין דגדלות. אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי הוא קודש, כמו השם ישראל. כלומר, זה הכלל, שיעקב הוא שם הקטנות, אינו בהכרח במקום שמפורש אצלו הגדלות שהשיג. וע"כ כתוב כאן, ויחי יעקב, ואינו צריך לומר, ישראל. וכן, וימכור את בכורתו ליעקב, אינו צריך לומר, ישראל. כי יעקב זה המחובר עם הגדלות, קודש הוא בהכרח כמו ישראל. וע"ז אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה, להיות ספיר בכיסא הכבוד. ולא אמרו, ישראל, משום שמפורש הגדלות.

ט) ואת דַכָּא ושׁפַל רוח, להחְיות רוח שׁפָלים, ולהחְיות לב נדכאים. לב נדכאים, זהו יעקב, כי מתחת המדרגה, מאחוריים, ירדו עליו נבואות וברכות במצרים, שמצרים בחינת אחוריים, וע"כ היה ליבו נדכה.

י) שיעקב שהיה במצרים, לא הייתה נבואתו נעלה, כי הארץ הייתה שנואה.

יא) לא זכה לברך אף אחד מבניו, ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים, כאשר בירך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא כמ"ש, וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו, למה תתראו. שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמ"ש, רְדו שמה ושִברו.

ושכתוב, ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, הוא מטעם, ופניי לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא ע"ז ראָיה מהכתוב, וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רדו שמה ושִברו, הרומז ג"כ על שבירת הלב.

יב) תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר מדה"ד של בחינתו. בא הכתוב ואמר, לא יעקב יֵאָמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שָׂרית עם אלקים ועם אנשים וַתוכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שכתוב, ויזרח לו השמש. והוא הדבר, אוֹי לנו כי פנה היום.

כיסא הכבוד הקדוש, בינה, עומד על ד' רגליים, ג' קווים והנוקבא, המקבלת ג' הקווים. והמסך דבחי"א שעליו יוצא קו האמצעי, שנקרא יעקב, מכונה בשם ספיר. וע"כ כתוב, שיעקב ספיר, נמצא תחת הכיסא. והיא מדה"ד של בחינתו. כי מסך זה ממעטו לבחינת ו"ק. ומביא ראָיה לזה מהכתוב, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו, שהוא אור המאיר לרפואה, לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, ולהיות אור הזה אינו יוצא אלא על מסך דבחי"א, מסך דנקודת חיריק, ע"כ נעשה צולע על ירכו.

נשמע מהכתוב, שיעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שהוא המסך דבחי"א, כדי לרפאותו מפנות ערב שבשמאל. והוא הדבר, אוֹי לנו כי פנה היום. כי מכוח התכללות השמאל ביעקב פנה היום, שנסתלקו האורות, וע"כ היה צריך למדה"ד, שזה המסך דבחי"א, כדי לחזור ולהמשיך אור השמש. ואע"פ שנעשה ע"י כך, צולע על ירכו. ולפיכך אמר הכתוב, לא יעקב יֵאָמר עוד שמך, שיש שם מדה"ד, כי אם ישראל, שיש שם גם מדה"ר, ג"ר מאו"א עילאין, אוירא דכיא.

יג) כשגלו מירושלים והוסר התמיד, והאויב טימא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות, הנוקבא דז"א, לסבול את בני ישראל על עוונותיהם, אלא מדרגת השם ישראל, סבל אותם, משום שהיא בשני צדדים: רחמים ודין. והדין הוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים.

יד) ודְבַר הכתוב, לא יעקב יֵאָמר עוד שמך כי אם ישראל. כאשר מתבאר בהבנה, נמצא ישראל יעקב, עליון זה מזה, שישראל, חשוב יותר מיעקב, שע"כ בירך אותו המלאך בשם, ישראל. ובגללם היה מטֵה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין, מדרגת ישראל, ואחד דין בדין, מדרגת יעקב.

טו) וזה כמ"ש, לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שמשמע שביעקב לא ראה אוון. אבל עמל ראה. משא"כ בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. מתוך שאנו נדחקים בגלות בין האויבים, והשכינה הסתלקה מן המלך, ז"א, והתרחקה ממנו, נעשה זה לסיבה, שלבסוף ישרֶה השכינה בינינו ויגאל אותנו. כי הדוחק מביאנו לתשובה, והתשובה לגאולה. לפיכך, גם הדין שבמדרגת ישראל נהפך לרחמים. וע"כ כתוב, כי לא ראה עמל בישראל. אלא כולו רחמים. אבל במדרגת יעקב אינו כן. וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך בירך אותו המלאך, לא יעקב יֵאָמר עוד שמך כי אם ישראל, שיש בו דין ורחמים, גלות וגאולה, וכולו רחמים.

וע"כ כתוב, כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות. כמ"ש, ויחי יעקב, חי. כי מֶלך הוא הדין שבשם ישראל. גואלו הוא הרחמים שבשם ישראל. ושניהם נכללים בצבאות, נו"ה. נצח הרחמים שבו והוד הדין שבו. ומכונים, ויחי, חי. כי הנצח, רגל ימין, מאיר רק ממטה למעלה, ע"כ מכונה ויחי, לשון עבר. וההוד רגל שמאל, מאיר גם ממעלה למטה, וע"כ מכונה חי, לשון הווה. וכל זה הוא במדרגה העליונה ישראל. אבל למטה ממדרגת ישראל כתוב, כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדום רגליי, משום שלמעלה במדרגת ישראל, שתי רגליי חי, שרגל ימין, נצח, ויחי, ורגל שמאל, הוד, חי. אבל כאן הם נקראים הדום רגליי, מלשון דממה, היפך החיים.

טז) במדרגה העליונה, ישראל, שתי הרגליים, נו"ה, הם חי, הנצח ויחי והוד חי, ושניהם נכללים במילה ויחי.

ב' הבחנות יש באותיות: פשוט ומילוי. כי למשל כשמבטאים א', נשמעות עימה האותיות לף, כלומר אלף. וכשמבטאים ב', נשמעות עימה האותיות י"ת, כלומר בית. האותיות א' ב' נקראות פשוטות, והאותיות ל"ף, י"ת הנשמעות עימהן, הם המילואים של הפשוטות. ולפי זה כשד' אותיות ויחי נמצאות במילואן, הן: ויו, יוד, חת, יוד. ונבחן בהן שתי חלוקות:

א. ד' אותיות הפשוטות ויחי.

ב. ז' אותיות המילואים י"ו, ו"ד, ת', ו"ד, שהן בגי' גָלֻת עם ג' האותיות (436).

והם ב' רגליים נו"ה, שחלוקה א', ויחי, נצח. וחלוקה ב', שבגי' גָלֻת הוד. ושתיהן חי, שכלולות במילה ויחי. שלהיות הגלות סיבת הגאולה והתחייה, נחשב גם הגלות לתחייה.

ושכתוב, במדרגה העליונה, ישראל, שתי הרגליים, נו"ה, הם חי, ששתיהן נכללות במילה ויחי. לי' הגדולה, הפשוטה, יש במילואה י' קטנה, ו"ד, שהוא בגי' י'. לח' יש במילואה ת'. ו"י יש במילוי הו'. ו"ד יש במילוי הי'.

יז) אלו ב' החלוקות כלולות באבן הטוב ספיר, שמתחת כיסא הכבוד, שבארץ מצרים. שכתוב, ונגף ה' את מצרים, שהוא חלוקה ב', אותיות המילוי, המרמזות על הגלות. והכתוב, כי טל אורות טַלֶךָ, שפירושו טל תחייה, הוא חלוקה א', אותיות הפשוט, המרמזות לתחייה.

יח) ע"כ מתחברות יחד חלוקה ב', הרומזת על הגלות עם חלוקה א' הראשונה, הרומזת על תחייה וגאולה. כתוב, בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. שפירושו, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם, על עוונותיהם, באמת ובדין, יש להם תקנה בתורה, שבקיומה, תצאו מהטיט והרפֶשׁ, שהיא הגלות, ותלכו לאור ה'. ושיעור הכתוב, בית יעקב לכו, בגלות, וע"י זה שתתחזקו שם בתורה, תזכו כמ"ש, ונלכה באור ה', שהוא התחייה והגאולה. ונמצא שהגלות היא סיבה לגאולה. הרי שב' החלוקות באות כאחד.

יט) אותיות א' ר"ץ הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות, בגזירת ספר התורה, בארבע מאות שנה שבגזירת בין הבתרים, והן מתחלקים בארץ לא', רץ. בגזירת ספר התורה ר"צ מתחברים בגלות, שבגלות מצרים ר"צ (290) שנה. והמילוי ל"ף מן האלף של ארץ הוא בגי' מאה ועשר, מאה ועשר ור"צ, הם ארבע מאות שנה.

מהו גלות מצרים? הלוא ארבע מאות שנה נאמר לאברהם שיהיו בניו בגלות, ואם תספור אותם היו רק מאתיים ותשעים שנה?

הזוהר מחשב התחלת ימי הגלות בפועל מזמן מכירת יוסף למצרים, והוא היה אז בן שבע עשרה, ועד שנעשה למלך היה שלוש עשרה שנה, כי בשעה שעמד לפני פרעה היה בן שלושים שנה. ועד שבאו יעקב ובניו למצרים כבר היה יוסף בן ל"ט (39) שנים, כי כשבא יעקב למצרים כבר עברו שבע שנות השובע ושנתיים ימי הרעב. ויוסף חי אחר שבא יעקב למצרים, עוד שבעים ואחד שנה, כי יוסף חי מאה ועשר שנים. וכל זמן שיוסף היה חי, לא התחיל השעבוד.

קהָת היה מיורדי מצרים, וימי חייו היה קל"ג (133) שנה. ועמרם בנו חי קל"ז (137) שנה. וימי משה בעת גאולתם ממצרים היה שמונים שנה. ואם נאמר, שעמרם נולד בסוף ימי קהָת, וכן משה נולד בסוף ימי עמרם, הרי הם ביחד ש"נ (350) שנה. ומזמן מכירת יוסף עד שנעשה למלך היו י"ג שנה, שזה נכנס בחשבון הגלות, הרי הם שס"ג (363). הוצא מהם ע"א (71) שנים, שמָלך אחַר ביאת יעקב למצרים, שבזמן מלוכתו לא נשתעבדו, נמצא רצ"ב (292) שנים. והזוהר מחשב רק ר"צ שנים, כי שתי שנים מחשב למובלעות, כי לא נולד עמרם בסוף ימי קהָת ממש, או משה לא נולד בסוף ימי עמרם ממש.

כ) כתוב, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. וכתוב, הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עימנו אל. ונמצא במקרא הזה, הריון ולידה שנתמלאו לגלויות וצרות רבות וזמנים רעים, כמ"ש, כי בטרם יידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תיעזב האדמה, יביא ה' עליך ימים אשר לא באו. ואע"פ שהקב"ה יהיה עימנו באלו השנים, כי כן מורה שֵם הילד עימנו אל, שֵם השכינה, אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה, ז"א, ונמצאת עימנו בגלות. אע"פ שהשכינה נמצאת עימנו, היא בצער בגלות ובלי זיווג. נתבאר מהכתוב, שיש הריון מוקדם ללידת הגלות, ובן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת, הנבחנת להריון אל מציאות הגלות. והכתוב ירצה לומר שכבר עבר מגלות מצרים מאה ועשר שנים לבחינת הריון, אשר עם מאתיים ותשעים, שהיו בגלות ממש, הן ארבע מאות שנים. שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ולא נמנה הגלות של יעקב אלא כשמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמז המילוי ל"ף של האלף דארץ, שהוא בגי' מאה ועשר. ועל מאתיים ותשעים, שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכל זה כמ"ש, ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתיים ותשעים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתיים ותשעים. והוא כמבואר, שהגלות מתחלקת להריון וגלות ממש. ואלף הוא הריון, שבגי' של מילוי ל"ף שלו ק"י (110), ומאתיים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, אָלף-רץ.

כא) ויהיה ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. כאן בקמ"ז (147) שנה של חיי יעקב, המספר לתיקוני הגלות, שיהיו לבנים שגלו במדה"ד, בג' גלויות. תיקון הראשון הוא למצרים, שנמשל בשבע שנים. כמ"ש, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתֶחְפץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב לשון שבועה, שמורה, שלא לעורר את האהבה, הגאולה, עד שתֶחְפץ.

כב) מכאן נשמע ביאורו של מספר שבע. שכתוב, מרחוק ה' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיךְ. מרחוק, בגלות, והיה זה, מפני האהבה הגדולה, שאינה מתגלה אלא רק ע"י הגלות. הגלות הוא התיקון, שיהיו בני ישראל משתחררים מהגלות, ויתגלה אהבת ה' אלינו, וירצה הכתוב לומר במספר שבע שבחיי יעקב, שהבנים הקדושים, שגלו על עוונותיהם, יהיו בדין שנים רבות, עד שיהיו, שֶבע כחטאותיכם. וכן אומר שבעתיים יוקם קין, שמספר הזה מתקן הקלקולים, שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גלויות.

כג) גלות השנייה היא גלות בבל, שנמשל לארבעים שנה שבחיי יעקב, ביחס השבע של מצרים, שהם גדולים מהם. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה צערם רב, אבל לגלות בבל באו, כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם התורה והארץ ובית המקדש. ע"כ היה צערם גדול, ונבחן לארבעים שנה בערך השבע של מצרים.

כד) גלות השלישית היא גלות הארוכה, שאנו בו, שנמשל למאה שנים שבחיי יעקב, ביחס אל הארבעים שבגלות בבל.

חזרה לראש הדף
Site location tree