ויברך את יוסף
שעא) ויברך את יוסף. ולא מצאנו כאן ברכה, שיעקב יברך את יוסף, אלא לבניו. ואם לבניו, היה לו לומר ויברכם.
שעב) אלא, את יוסף, רומז על המלכות, ברכת בניו, כי בניו מנשה ואפרים, הם מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה, ע"כ כתוב ג"כ יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא.
שעג) ויברך את יוסף. את רומז על מלכות, שבירך לאות ברית, ששמר יוסף, המלכות. ובשביל זה הצדיק, שהוא יוסף, נקרא את, שנאמר את יוסף, משום שיוסף כולל הברית, מלכות הנמצאת עם יוסף.
שעד) ואמר יעקב, האלקים אשר התהלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק. האלקים, זה ברית קודש, מלכות הנקראת ברית קודש. אבותיי לפניו, משום שאבותיי הם ראשונים ועליונים מלפני המלכות. כי אבותיי, אברהם ויצחק, חו"ג דז"א, לפני המלכות ועליונים אליה, כי מהם ניזונה ויונקת המקום, המלכות.
שעה) האלקים הרועה אותי. אמר אלקים פעם שנייה, שבירך כאן למקום, למלכות, אלקים חיים, בינה, מקור החיים, שממנו נמשכים הברכות. ומשום זה הזכיר את עצמו במקום זה, שאמר, האלקים הרועה אותי, משום שכל הברכות, הנמשכות ממקור החיים, בינה, מקבל אותם יעקב, קו אמצעי, שזולתו אין ב' הקווים דבינה יכולים להאיר. וכיוון שמקבל אותם, מקבל מקום זה, המלכות, הברכות ממנו, והכל תלוי בזכר, יעקב. וע"כ כתוב, ויברך את יוסף, אשר את היא המלכות, שקיבלה הברכות מיעקב, ז"א.
שעו) בכל מקום שצריכים לברך ברכות, צריך הקב"ה, המלכות, להתברך מתחילה. ואם הקב"ה אינו מתברך תחילה, הברכות אינם מתקיימים.
שעז) בשעה שבירך יצחק ליעקב, בירך את הקב"ה מתחילה. שכתוב, ויאמר, ראה ריח בני כריח שדה אשר בֵרכוֹ ה'. כאן נמצא הברכה להקב"ה, שכתוב, אשר ברכו ה', שנתברך בקיום הברכות. ואח"כ כתוב, וייתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. כיוון ששׂדה, המלכות, כבר נתקיים בקיום הברכות, כי הברכות יוצאים ממנה, רק אחר שכבר נתקיימה בברכות. כעין זה בירך יעקב תחילה את הקב"ה, ואח"כ בירך את בניו. כמ"ש, בבוקר יאכל עַד. בבוקר, צריך האדם להקדים ברכות להקב"ה, ואח"כ לשאר בני העולם.
שעח) כשרצה יעקב לברך לבני יוסף, ראה ברוח הקודש, שעתיד לצאת מאפרים ירבעם בן נבט. אמר, מי אלה, שאמר, אלה אלקיך ישראל. בכל אלה הצדדים שבנחש הרע, מצד רוח הטומאה הוא הנחש. ורוכב עליו ס"מ. והם זכר ונקבה. וכשמזדווגים נקראים אלה, בלשון רבים, להורות שאינם בייחוד, כמו זכר ונקבה דקדושה, אלא בפירוד. והם מזדמנים בעולם בכל הבחינות הנמשכות מנחש, הם מזיווג זכר ונקבה, הנקראים אלה.
שעט) ורוח של הקדושה, הנוקבא דז"א, נקראת זאת, הברית, רושם המילה שנמצא תמיד באדם. וכן, זה אלי ואַנוֵוהוּ, זה הוא ה', ז"א, בלשון יחיד. אבל זו"ן דס"א, ס"מ ונחש, נקראים אלה, בלשון רבים. ע"כ כתוב, אלה אלקיך ישראל.
שפ) משום זה כתוב, גם אלה תִשכַּחנה, שהם זו"ן דס"א. ואנוכי לא אשכחךְ. אנוכי, זאת, הנוקבא דז"א, לא אשכחך. וכתוב, על אלה אני בוכייה, כי חטא העגל, שנקרא אלה, גרם להם בכיות, כי בשביל זה נחרב ביהמ"ק. על אלה אני בוכייה, משום שניתן רשות לנחש וס"מ, למשול על ישראל, ולהחריב ביהמ"ק. זהו רוח הקודש, הנוקבא, הנקרא אני.
שפא) הרי כתוב, אלה דברי הברית. ואיך ייתכן, שאלה, הוא שם זו"ן דס"א? אלא כל אלו הקללות מתקיימים מתוך אל"ה, הס"א, כי שם כל הקללות שורות. הנחש הוא ארור. שנתקלל, ארור אתה מכל חית השׂדה. ומשום זה הקדימה התורה ואמרה, אלה, שעומד למי שעבר על דברי הברית.
שפב) ולמה אפילו בקדושה כתוב, אלה המצוות אשר ציווה ה'? משום שכל מצוות התורה הם לטהר את האדם, שלא יסור מדרך הזה, ויישמר מס"א, וייפרד מהם. ולמה כתוב, אלה תולדות נוח? גם שם הוא הס"א, כי יצא חם, אבי כנען, וכתוב ארור כנען, והוא של אלה, כי ארור הנחש.
שפג) ויאמרו, אלה אלקיך ישראל. וכל זה הוא התוך של פסולת הזהב. אהרון הקריב זהב, הצד שלו, שמאל, הכלול באש. צד זה נבחן לזהב ולאש. פסולת הזהב היא הקליפות והטומאה. רוח הטומאה, הנמצא תמיד במדבר, מצא מקום באותו זמן להתחזק בו, ולהיאחז בישראל.
שפד) ומה שהיו ישראל טהורים מזוהמה הראשונה של הנחש, שהטיל בעולם וגרם מוות לעולם בחטא של עצה"ד, שנטהרו ממנה, כשעמדו על הר סיני, חזרה שוב, וגרם להם הנחש כבתחילה, לטמא אותם ולהתגבר עליהם, וגרם להם מוות, ולכל העולם לדורות שאחריהם. כמ"ש, אני אמרתי אלקים אתם, אכן כאדם תמותון. כי מחמת העגל, חזר עליהם גזירת המוות, כמו באדה"ר.
שפה) וע"כ, כשראה יעקב ברוח הקודש את ירבעם בן נבט, שעבד עבודה זרה, ואמר, אלה אלקיך ישראל, נזדעזע ואמר, מי אלה. כשרצה אח"כ לברך אותם, בירך את השכינה תחילה, ואח"כ בירך את בניו. כיוון שבירך את הקב"ה בתחילה, אח"כ ממקום זה שבירך בתחילה, בירך אותם, כמ"ש, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. כלומר שהשכינה, הנקראת מלאך, תברך אותם, שעם זה היה בטוח שברכתו לא תגיע לירבעם וחבריו.