ו) אמת ושקר הוא העתקה פסיכוס מן הויה והעדר, שהם תזיס ואנטיטזיס, שמתוכם נצמח "אמת לשעתו"' שהוא סינתזיס. וזהו אמת פראגמטי. ונמשך עד שיתגלה "אמת מוחלט", שאין במצפוניו שקר.
בעל הסולם מתאר את התהליך שעובר על האדם עד לבירורה של האמת המוחלטת. לא חשוב באיזו שיטה אדם מתקדם, אם ע"י ייסורים או ע"י לימוד הקבלה ואור מקיף, האדם תמיד ימצא בספקות. האדם לא יכול להתייחס לאמת ולשקר כערכים מוחלטים, אין לו למה להשוותם.
כל עוד האדם לא הגיע לאמת המוחלט, היינו מטרם שהתחיל לעבוד בהתאם לקו האמצעי בלמעלה מהדעת, כל חשבונותיו זמניים ושקריים, משום כך מכנה אותם בעל הסולם "אמת לשעתו".
גם החשבונות הפרגמטים של האדם נובעים מחשבונות מקריים. הרצון לקבל שבאדם לא יכול להשוות בין שני הקווים כול עוד אין באפשרותו ללכת למעלה מהדעת. הליכה למעלה מהדעת היא חלק מאמת המוחלט.
אמונה פרגמטית, האמת פרגמטי ובדרך דיאלקטי הוא העתק של הויה והעדר.
הצורך: מבחינת לשמה הוא צורך נפשי. ויש להודות כי מועטים הם. ע"ד שאמרו: "ראה צדיקים שהם מועטים, ...ושתלן בכל דור, שיהיה להם תביעה מלידה. אמנם ישנם כזה שמואסים בחיי חומר. ואם לא ישיגו מטרת הדביקות, היה מאבדים עצמם.
בני האדם נמצאים ברמות קירבה שונות לאמת הפרגמטית, ורק קומץ קטן של אנשים חייב לפי שורש נשמתו להגיע לאמת המוחלט. אותה חבורה קטנה המחויבת להגיע לאמת המוחלטת היא שתוביל את החברה העתידית.
כול עוד אותו הקומץ לא ישיג דביקות מוחלטת, הוא לא יוכל לעבוד ללא הקהל מסביבו, כתוב "ראה צדיקים שהם מועטים ... ושתלן בכל דור ודור". הדור של הצדיק מספק לצדיק הבחנות רבות ועביות, מבלי הדור הצדיק לא יכול לעלות.
את הצדיק ניתן לדמות לתכונת הבינה. ללא התכללות המלכות בבינה, הבינה לא יכולה לממש את תכונת הנתינה שבה. ללא התכללות המלכות בבינה, הבינה מתקיימת כג"ר ללא התפתחות.
"... שתלן בכל דור ודור", הוא לטובת הדור והצדיק גם יחד. דור בלי צדיק לא יכול בוודאי להיתקן, והצדיק בלי הדור לא יכול לממש את עצמו.
העקרון הדתי: מתוך שלא לשמה בא לשמה. והכין ההשגחה הנהגת הבריות בדרך אגויסטי, שבהכרח תביאה לחורבן העולם, אם לא יקבלו הדת להשפיע. וע"כ יש בה צורך פרגמטי. ומתוכה בא לשמה.
האדם, האלמנט הרגיש של הבריאה, מתפעל רק מייסורים ותענוג. הרגשת הייסורים והתענוג מובילה את האדם למטרה שהבורא רוצה בה. הבורא מנהיג את האדם ע"י תענוג וייסורים, הרגש של תענוג וייסורים הוא האפשרות היחידה להנהיג את האדם, ואין צורך באפשרות נוספת.
התענוג או הייסורים מורגשים באדם במצבי ה"לא לשמה" וגם במצבי ה"לשמה". גם ב"לשמה" האדם מונהג ע"י תענוג וייסורים, אבל הם מקבלים צביון אחר. תפיסת התענוג והייסורים לאחר מעבר המחסום שונה מזו שלפני המחסום - לפני התיקון, מטרם הכניסה לעולם העליון.
בתחילת תהליך התיקון האדם מונהג ע"י ההבחנות האגואיסטיות שבו, על ידי תענוגים או ייסורים. כאמור, בהמשך התהליך, היינו ב"לשמה", האדם מוסיף לעבוד עם הרגשות התענוג והייסורים. אדרבא, אדם הנמצא ב"לשמה" מעוניין להשתמש בהרגשת התענוג וייסורים, אדם מתוקן נעזר בתענוג וייסורים בכדי להימצא למעלה מהם, הוא משתמש בהם כדי להשפיע לבורא. בעבודה ב"לשמה" תענוג וייסורים הופכים להבחנות.
ב"לא לשמה" התענוג והייסורים מנהיגים את האדם הלכה למעשה, האדם הרי תמיד ימשך לתענוג ויברח מייסורים. כאשר עוברים ל"לשמה", כאשר האדם רוכש מסך, הוא נמצא מעל התענוג והייסורים ומשתמש בהם כדי להשפיע לבורא. גם בזמן העבודה ב"לשמה" האדם מעוניין בתענוג וייסורים, עוד יותר מאשר בזמן העבודה ב"שלא לשמה". אדם העובד ב"לשמה" לא רוצה להפסיק את הרגשת הייסורים והתענוגים, דווקא בהרגשות האלו הוא מבחין ביכולתו להיות מכוון להשפעה.
המצב בו התענוג או הייסורים מנהיגים את האדם נקרא "למטה מהדעת" או "בתוך הדעת", והמצב בו האדם מנהיג את התענוגים והייסורים כדי להשפיע לבורא נקרא "למעלה מהדעת". ההבדל בין המצבים הוא המסך, יכולתו של האדם להתקיים מעל לטבע שלו, להשתמש בהרגשתו בצורה מטרתית, מבלי להתפעל ממנה בצורה אישית, לצורך עצמו. במצב של "למעלה מהדעת" לא חשובה לאדם הרגשתו, הקרבה לבורא או הריחוק ממנו הם שמגדירים את פעולותיו.
צורך נפשי: כמו שלעיוור לא יושג צבעים, ולסריס אהבת המין, כן החסר הצורך נפשי א"א לצייר לו הצורך הזה. אמנם צורך מחויב הוא מעשה מצות מסוגלים לעשות לו צורך נפשי.
אדם החסר חוש מלידה לא יוכל לקנותו בצורה מלאכותית. בעל הסולם כותב "כמו שלעיוור לא יושג צבעים, ולסריס אהבת המין", היינו ללא רצון פנימי האדם לא יוכל להפעיל את עצמו כרגיל, פעולה דורשת רצון פנימי ולא חיצון. "כן החסר הצורך נפשי א"א לצייר לו הצורך הזה." אם האדם לא מרגיש איזושהי נטייה, תשוקה או מגמה פנימית להתקרב לבורא, לפנימיות, לשורש נפשו - בצורה מוסווית או בצורה גלויה, אבל בכל מקרה לרוחניות , לשורש נשמה - אם האדם לא מרגיש את התשוקה לרוחניות, דבר לא יעזור בכדי להרגיש בה. העדר של רצון לרוחניות כמוהו כחסרון של חוש.
אמנם אומר בעל הסולם, צורך מחויב הוא מעשה מצות מסוגלים לעשות לו צורך נפשי. מעשה מצוות פירושו "ואהבת לרעך כמוך". מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כללות התורה, ומשום כך אם האדם יתעסק במצווה זאת במסגרת של חברה או סביבה שיכולה להגיב על פעולותיו ויגיעתו בצורה נכונה. אזי, כדברי בעל הסולם, יכול בוודאי להתעורר בו גם צורך נפשי.
בכל אדם יש "נקודה שבלב", כל אדם יתעורר בסופו של דבר לרוחניות. כתוב, לא ידח ממנו נידח, אף אחד לא ימלט, לכולם יש שורש באדם הראשון. אבל האדם יכול לעורר את הנקודה שבליבו גם בצורה מלאכותית.
האדם יכול לבחור להיות "עפר לכפות רגלי הצדיקים" ובכך לזרז את התפתחותו. זאת אומרת, כל אדם שישייך את עצמו לפעולות של חברה המתקדמת בצורה רוחנית יכול לזרז את ההתפתחות שלו, גם אם אין לו רצון בכך. מתוך אי הרצון, מתוך חוסר הבנה ומהעדר תשוקה לרוחניות, לפתע יתחוור לאדם רצונו.
רכישת הרצון לרוחניות לא נלמדת מהחברה, רצון לרוחניות אי אפשר ללמוד, האורות שהאדם מושך על עצמו הם המעוררים בו את הרצון החבוי לרוחניות.
האפשרות לעורר באדם רצון לרוחניות באמצעות החברה, מחייב את הקבוצה לקבל כל אדם שרוצה להצטרף לשורותיה בצורה תמימה. יתכן שהאדם לא יבין דבר ולא יגיב, אבל אם קיימת בו נטייה לשהות במחיצת הגדולים, צריך לאפשר לו לממש את נטייתו. אדם שכזה יכול ללא ספק לגדול, להידמות ליתר חברי החברה, ולהתפתח עוד יותר מהם.
הנקודה שבליבו נחבאת אומנם, אי שם עמוק במסתור, אבל עצם היותה חבויה אינו מעיד בהכרח על גודלה. הנקודה שבלב מרמזת שהאדם עתיד להתפתח. סדר מיוחד מגדיר את יציאת הנשמות לפעולה, לגילוי, משום כך גם מי שאינו ראוי כביכול להצטרף לקבוצה ואין לו דחף אמיתי, אבל רוצה להשתייך למגמה הכללית לקראת רוחניות, יש לתת לו מקום. אף אחד לא יודע מה טומן בחובו המחר, אפשר שמאותו אדם יצמח בעל השגה גדול .
אדם לא יכול לכפות על עצמו פעולה, ואם באופן תיאורטי אפשר היה לעשות כן, הפעולה לא הייתה נחשבת ככפיה.
אם אדם מובל לחברה מסוימת ועליו להשתדל להישאר במסגרתה, הוא חייב ללחוץ על עצמו להתאים לחברה, בכדי להמשיך ולהימצא בה - זאת כפייה.
בחברה בה האדם מפתח את הנקודה הפנימית שלו, פעולותיו אינם נחשבות לכפיה. החברה נותנת לו הארה יותר גדולה, מופשטת, שמפתחת את הנקודה הפנימית, את הנשמה שלו ומשום כך זאת איננה כפייה. כאשר אדם מצטרף לחברה שמנוגדת לטבע שלו ובאמצעותה הוא רוצה להתעלות הוא מקבל לידיו אמצעי להתעלות בו - מעלית, אבל אם ברצונו לעלות עליו להיכנס לתוכה. אם האדם לא מפתח את הנקודה הפנימית, אם האדם לא מפתח את הנקודה שבלב, אלא רצון זר - זאת כפיה.
אדם שהתעורר בו רצון להצטרף ללימודי הקבלה, ומשתתף בעבודות פשוטות, לומד, מבין קצת בשכל את עניין הפרצופים והספירות, שומע קצת ולא יותר, ההשתתפות של בחברה אינה נחשבת לכפייה. הרי בסופו של דבר הוא מעורר על עצמו אור מקיף כללי שמעורר אותו. מידת התעוררותו אינה עניינה של החברה.
מושג החברה הוא מושג כללי. האדם יכול להיכלל בה ולהתפתח בהתאם לפנימיותו.
מוסריות נימוס פירושה מדות טובת של עמל"פ וללא הכרח חיצוני, רק שמבוסס על אלטרואיזם והרגש אחריות כלפי החברה האנושיות, מושג ע"י חינוך. אמנם החינוך צריך לדעת הצבור, שיפרנס ויקיים ויעמידו אחר יציאתו מרשות החנוך ודעת הצבור אינו נמשך מחינוך אלא רק מתועלת הצבור.
בעל הסולם מתאר כמה מערכות שבמבט ראשון נראות כמלאכותיות.
החינוך מצריך מסגרת, את הילד מכניסים לגן הילדים, את הנער שולחים לבית הספר, ואת החייל לצבא. בכל אחת מהמסגרות שוטפים את מוחו בסיסמאות, חלקן שקריות וחלקן אמיתיות, ומסמנים לו מטרות לחיים.
אחרי שלב החניכה או תוך כדי התהליך - תלוי בגיל - האדם עובר בהדרגה לשליטה של דעת הציבור. אם החינוך ודעת הציבור נמצאים בסתירה, לחינוך אין ערך. החיים חזקים מהחינוך ודעת הציבור תנצח. דעת הציבור חשובה יותר ואמיתית יותר, היא מושכת את האדם ופועלת עליו. הרי בסופו של דבר על אדם להסתדר כפרט בתוך הציבור.
החינוך הוא דבר מלאכותי. לא אחת, המסרים הנשמעים בין כותלי בית הספר או בכל מוסד חינוכי אחר, מנותקים לגמרי מחיים. לכן, אומר בעל הסולם, החינוך ודעת הציבור צריכים להיות כאחד, הכרח להגיע למצב בו דעת הציבור והחינוך שווים לחלוטין. אותו הערך באותן המטרות ובאותם האמצעים, בכל פרט ופרט.
בתנאים כאלו גם החינוך וגם החברה יפעלו על האדם בצורה הנכונה מרגע לידתו ועד ליציאתו לחיים בוגרים.
החברה האנושית כוללת מעגלי חינוך ומעגלים חברתיים, מחובתה לדאוג שכל המערכות יעבדו כאחת ללא הבדל. מערכות החינוך צריכות להיבנות בהתאם לאדם במטרה לעזור לו להיתכלל בציבור עם בגרותו, בצורה נוחה יותר. כל סתירה בין דעת הציבור והחינוך בונה באדם הרגשת שקר ומחנכת את האדם בצורה מעוותת. במשך כל ימי חייו האדם מנסה ללא הצלחה להיפתר מנטייתו לשֵקר וצביעות שנובעת מהפער בין פנימיותו לחיצוניותו. תמיכה מקסימאלית של הציבור בחינוך ובערכיו, הוא תנאי הכרחי וחשוב מאין כמוהו.
מחקר של הזהות בין דעת הציבור לערכי החינוך, יגלה הצלחות וכישלונות. הנושא רחב יריעה, אבל העיקר הוא סיכום הדברים - כל חלקי הציבור וכל שיטות החינוך יכולים להיות מכוונים רק לכיוון האמיתי והיחיד, רק כלפי התיקון ודביקות בבורא. אסור שתהיה ביניהם אף לא סתירה אחת, גם לא לרגע אחד.
רק במאמץ להבהיר את המטרה הרוחנית ולסדר את הציבור ביחס אליה אפשר שדעת הציבור ודעת החינוך - פנימיות האדם וחיצוניותו - יהיו מכוונים כולם לכיוון האחד הנכון הבלתי משתנה. יתר המטרות יכולות להיות מגולות בחלק מהנשמות ובחלקן לא, הן יכולות להיות שונות ומובנות אחרת.
ותועלת הצבור נערך רק לפי המדינה הפרטית, שלאותו הצבור שבהכרח הוא בסתירה לעמים ומדינות אחרות. ואיך יועיל ע"ז חינוך. והראיה, כי עוד לא נברא הנימוס ואפילו הדת, שיספיק לבין לאומיות, כי הרציחה והגזלה וכו' שולט בכל, בלי שום נימוס, כל שהוא ואדרבה הרוצח הגדול פטריוט ומנומס יחשב.
בעל הסולם חוזר ומדגיש עד כמה מטרות שקריות וזמניות גורמות למתח ולמרמה במסגרות החינוך ובדעת הציבור. כל אדם, כל מדינה והיחסים בין המדינות, נפגעים מהמטרות השקריות והזמניות .
וכהיום לנימוס בין לאומי צריכים. לאגואיזם צבורי אין תקנה רק דת, כי החינוך שאינו מבוסס על כלום, בנקל יוכל איזה רשע ערום להחריבו. והראיה - גרמניה. ואילו קרה היטלר לגרמניה דתית לא היה עושה כלום.
אין ספק, אם האנושות רוצה להרחיק את העולם מחורבן והשמדה, ההצלחה תלויה בחינוך של הדור הצעיר בלבד. החינוך חייב להיות אחיד בכל העולם. העולם נעשה לכפר קטן ואם ערכי החינוך לא יהיו שווים בכל המדינות, אם המטרה לא תהיה אחת, אזי האנושות תקלע למצב בו כמה קבוצות כוח מתנגדות זו לזו.
כבר בימינו אפשר לזהות מספר גופים גדולים הנמצאים בניגוד אינטרסים, ממשלת הטרור, רוסיה, אמריקה, אירופה, וסין והודו שעדיין נמצאות בשלבי התעוררות ובקרוב יתחזקו.
בסופו של דבר אם האנושות לא תגיע להסכמה על מטרה אחת וערכים כלליים היא תמצא בסכנת ההשמדה. לכן, אומר בעל הסולם , "אין תקנה רק דת".
דת פירושה השפעה. אם האנושות לא תגיע להבנה שרק ההשפעה ההדדית יכולה להיות דתו של העולם, היא תחזור למשטר הנאצי אלא בתפוצה גדולה יותר, כלל עולמית. בימינו כבר אפשר לראות את ניצני הנאציזם, למשטר הנאצי יש שורשים בכל המדינות, באמריקה באירופה ברוסיה, ובטרור הבין לאומי שראוי להתייחס אליו כממשלה בפני עצמה. בכל אחד מהכוחות הללו קיימת נטייה לפאשיזם. לצרה הנאצית אין תקנה מלבד הדת הכללית, דת ההשפעה.
מצד אחד נאמר שאין כפיה ברוחניות, ומצד שני מתגלה לכאורה סתירה בין הציווי לשמור על המנהגים והתרבויות של עמי העולם והחובה לאחד את החינוך ודעת הציבור, אלא שלאמיתו של דבר אין קשר בין השניים. החינוך כוונתו להורות לאדם על הערכים הכלליים של האנושות.
כל בני האדם שייכים למבנה אחד, כל אדם מתקיים כחלק קטן של המערכת, ובהעדר של חלק אחד כל המערכת כולה נעשית לקויה ומרגישה בכך. חינוך של השפעה הוא החינוך המתאים הלכה למעשה למערכת הכללית - חוק ההשפעה הוא החוק שלפיו מתקיימת המערכת האנושית. הדעת הכללית והחינוך הכללי חייבים להיות חינוך של השפעה.
אנחנו נוטים לשכוח על חלוקת המציאות לשני מצבים הופכיים.
המצב הראשון, גמר התיקון, קיים מראש והאדם נמצא בו ללא קשר לרצונו, אין באפשרותו לשנותו. גמר התיקון הוא מצב קבוע. את גמר התיקון הבורא יצר מיד עם מחשבתו עליו, ובהתאם אליה.
המצב השני הוא הרגשת האדם את מציאותו ואת עצמו. הרגשת המציאות בה האדם פועל, והרגשת הכוח העליון שפועל עליו.
אין התאמה בין שני המצבים. התמונה האמיתית קיימת כל הזמן, בתמונה האמיתית כל הנשמות נמצאות כנשמה אחת, במערכת אחת, בדביקות עם הבורא. זהו מצב נתון וקבוע, לאדם אין יכולת לשנותו. קריאת התמונה היא שמשתנה - האופן בו האדם מפענח את תמונת המציאות, בצורה נכונה או שגויה. במצב הנוכחי בני האדם עדיין לא נמצאים בהבנה בהסתכלות הנכונה על המציאות, אבל האופן השגוי בו האדם מתרשם מהמציאות אינו משנה את המציאות עצמה.
אם ניתן יהיה להסביר על שני מצבים האלה לכל העולם, לפתח במידת האפשר רגש להכרת הרע במצבינו הנוכחי, אם ניתן יהיה להסביר כמה עמוקה היא אי ההבנה וחוסר ההרגשה של תמונת המציאות אמיתית, העולם כולו יכנס לאותו תלם, לאותה תנועה, כלפי כניסה למצב האמיתי, לתמונה האמיתית.
ככל שהאדם מתקרב לקריאת התמונה האמיתית דרך חושיו ובהכרתו, במידה שהוא הולך ומתקרב לתמונה האמיתית בה הוא דבוק בבורא כנשמה אחת, ככלי אחד גמור ומתוקן, הטוּב והעונג מובטח לכל האנושות. אם האנושות לא תמַשך להיכנס אל התמונה האמיתית, בהתאם להתפתחותם הפנימית של בני האדם ולבשלות האגו, האנושות תחווה סבל וייסורים עד להשמדה מוחלטת. לחץ וייסורים גדולים יחייבו את האדם בכל זאת לחזור ולבצע את אותה המשימה.
הסבר על הערכים הכללים של האנושות אינו מוחק את התרבות והחינוך העממי ולא כופה שינוי על הייחודיות של איזשהו עַם עיר או כפר. חינוך להשפעה לא גורם לשינוי בדרכי התנהגות או הֵרגלים - אין קשר ביו השניים. ההסבר של חוכמת הקבלה שייך לתיקון הנשמה, התרבות החינוך עממי וההרגלים שייכים להתנהגות בין הגופים, אחד לא קשור לשני.
ההפך הוא הנכון, השתוקקות לבורא ומסלול ההתפתחות שחוכמת הקבלה מציירת בפני האנושות דווקא מבוססים על המנהגים וההרגלים הקיימים בכל אומה עדה וכפר, המנהגים המקומיים דווקא מחזקים את ההסבר ולא שוללים אותו. הסבר המשתמש בחינוך העממי פותח בפני האדם אפשריות נוספות להידבק לרעיון המופשט של השפעה מתוך ההרגלים המקומיים. הכרח להשתמש בתרבות העממית בהסבר של חוכמת הקבלה.
צריך להצביע על המנהגים העתיקים הפשוטים כמעשי השפעה עממיים טבעיים. מנהגים כמו קבלת אורחים וכדומה הם בסופו של דבר מנהגים אנושיים טובים בדרגה הגופנית. מטרתה של חוכמת הקבלה היא להעלות את המנהגים הללו לרמה אנושית.
צריך להביא ראיות לכך שמעשי השפעה הם אותו הדבר כמו המנהגים העממים אבל בדרגה יותר גבוהה. אם שני התחומים הללו יקשרו, המסורת תשמר ביתר הקפדה והאדם יקבל יותר כוחות להתרומם. אין סתירה בין השניים.
האגואיזם הטבעי לא תשבור בדברים מלאכותיים, כגון חינוך ודעת הצבור. ואין תקנה לזה רק דת שהוא טבעי.
הפיתרון היחידי הוא להטמיע את דת ההשפעה בחברה האנושית. ללא לימוד חכמת הקבלה ויישומה אי אפשר יהיה לקשור את כל הציבור יחד. החלק המכריע מקרב האנושות שאין לו צורך בלימוד ומשום כך אינו לומד צריך לתמוך בלומדים המושכים אור מקיף. ללא קשר בין שני חלקי הציבור ועבודה הדדית בשימוש זה לזה, לא תיתכן התקדמות בשני האגפים.
בהתאם ליכולתו, כל אדם צריך להבין מהי המטרה ולפעול להשגתה. סיסמאות בלבד, ללא לימוד עמוק של חכמת הקבלה בקרב חלקים מהציבור, לא יביאו להתקדמות. האור היורד על הלומדים ומתפשט דרכיהם לכל יתר האנשים, הוא המחזיר למוטב, ולא שום פעולה אחרת.
היקשרותו של אדם לקבוצת לימוד והימצאותו בה, פעולות של השפעה לקבוצה, מעוררים גם הם בוודאי אור מלמעלה, אבל בכל זאת בלי לימוד המקורות, ללא קשר עם הדרגות עליונות, השינויים לא יבואו.
מדענים בכל העולם באקדמיות, באוניברסיטאות, במכונים, בכל מקומות המחקר מייצרים איזושהי שכבת ידע, מדע, מחקר על המציאות, והאנושות משתמשת במחקר בכדי להיטיב את קיומה, להתקדמות טכנולוגית ולהבנת הטבע.
אופי דומה אבל מכובד וגדול יותר, צריך להיות למערכת הלימוד של חוכמת הקבלה. מערכת הלימוד הקבלית היא למעשה מערכת הלימוד על הטבע העליון, האמיתי, של כל העולמות. המערכת הזאת חייבת להקיף את כל האנושות, להיות "אור לגויים".
אדם הנדחף ללימוד על ידי החברה ומרגיש את עצמו שייך ללימוד במטרה למשוך את המאור לעצמו ודרכו לאחרים, לזכות את האחרים, חייב להצטרף לחלק הלומד.
בעל הסולם כותב במאמרי הדור האחרון על ועדה שתחליט את מי לקבל ללימוד החוכמה. אדם עם רצון ללמוד, אדם שיהיה מעוניין בהתפתחות החכמה, בעיבודה לקראת הצגתה בפני ההמון, יציג את שאיפותיו בפני אותה הועדה, במטרה להתקבל לקבוצת הלומדים והמדענים.
כך או אחרת ללא חלק משמעותי הלומד ומתעסק בחכמת הקבלה בצורה עיונית, העולם לא יתקדם בוודאי. הלימוד בונה קשר מאוד מיוחד למדרגות עליונות, אם הלימוד מתבצע ע"י אנשים הנמצאים בפנימיות בגשמיות בו זמנית, יחד עם יתר בני האדם, נוצר קשר שאין לו תחליף .
האדם מתקיים במציאות שיש בה גוף ונשמה. מקובל יוצר קשר בין הגוף לנשמה ויתר בני האדם יכולים להתקשר אליו באמצעות גופו. דרכו הם מתקשרים לפנימיות ולרוחניות - נפתח להם מעין צינור של קשר. זאת כל התועלת מהימצאותו של האדם בעולם הזה.
כל בני האדם מתקיימים בגופיהם בעולם הזה, והנשמה נמצאת בתוכם כנקודה. כאשר יתאפשר לאדם לפתח את נשמתו, הוא יוכל לעשות כן רק בעזרת התקשרות עם אנשים הנמצאים עם גופם בעולם הזה ונשמתם בעולם העליון.
בעולם קיימים צדיקים נסתרים, מקובלים נסתרים. יתר בני האדם שייכים לאותו העולם הגשמי שהצדיק קשור בו, ודרכו הם מתקשרים לעולם העליון.
קשה לקשור את ההסבר הזה, המיסטי לכאורה, עם חומר הלימוד של החכמה, ועם המדע המודרני, אבל זו האמת. התמונה אינה פשוטה, יש להעמיק את ההסבר. הסבר על אופני ההיקשרות לצדיק ניתן למצוא ב"מאמר לסיום הזוהר" ובמקומות נוספים בכתבי בעל הסולם.
האדם צריך לפעול מתוך השגותיו הקימות, אבל עסקי הגוף של מקובל גדול כבעל הסולם הם עסקי הנשמה שלנו. בדורנו הקשר הזה אינו מגולה, כמו שהיה בעבר, אני זכיתי בו במקצת.
כך או אחרת הצינור בין רוחניות לגשמיות עומד על קנו, ובקרבינו חיים אנשים הנמצאים בהשגה רוחנית ובו זמנית בגוף בעולם הזה. ככול שלומדי הקבלה משתדלים להיצמד לדרך הלימוד הם קושרים את עצמם לבעלי ההשגה. לעת עתה לא נדרש קשר נוסף, בעתיד יתגלה הקשר בצורה אחרת, בהתאם למוכנות.
תועלתיות כפול: דת ההשפעה מביאה תועלת הן לגוף והן לרוח. וע"כ מוכרח ומוסכם מכל השיטות שבעולם.
אין גוף ונשמה כשני חלקים נפרדים, המערכת היא אחת, אלא כלפי האדם היא מתראה לעת עתה כנפרדת. במצב הנוכחי הרצון לקבל מסודר בחמישה חושים במקום חמש ספירות ומתמלא עם הכוח החיות של החומר במקום האור העליון ע"י המסך. כאשר נגיע לגמר התיקון העולם הזה יתעלה עד אין סוף ויכלל בתוכו עם כל פרטי הרצון לקבל שבו, אותם הפרטים המתראים לאדם במצבו הנוכחי, בחמשת חושיו, כאילו הם אינם שייכים לרוחניות. בגמר התיקון גם העולם הזה מיתקן, חשיבותו של העולם הזה בתחילת דרך התיקון גדולה לעין שיעור, העולם הזה ממלא את תפקידו ונכלל בגמר התיקון. אין פירור אחד של רצון לקבל הכללי בעולם אין סוף, שאינו עובר תיקון ונכלל בתמונה במצבו הסופי.
לכן, גם במצב הנוכחי, אמנם שלא מורגש הקשר בין גוף ורוח, כל המקרים שעוברים על הגוף, כולל מצבו הבריאותי, הם תוצאות ממצביו הרוחניים של האדם. מקובלים רבים סבלו סבל גופני קשה, האר"י ז"ל אמר לתלמידיו שאם הם היו זקוקים לו לא היו לוקחים אותו טרם זמנו. רוחניות וגשמיות קשורים יחד. לכן כותב בעל הסולם: תועלתיות כפול: דת ההשפעה מביאה תועלת הן לגוף והן לרוח.
מוטיווציה או כוח מניע. ג' בחינות בו:
או כח המושך,
או כח הכפיה,
ואיך יועיל החינוך, בעת שיוצא בן חורין לעצמו, ואין לו שום מוטיווציה על החובות, שנתחנך, שהרי אין בהם כח מושך ונעדר גם מכח הכפיה?
"כוח המושך" הוא הכוח אותו האדם יכול לפתח מלפניו, ובעזרתו להימשך למטרה. אין דבר יותר טוב לאדם מלהימצא במצב בו העתיד הטוב מאיר לפניו ואליו הוא נמשך בכל לב ונפש. כאשר המצב הבא - הטוב, מאיר לאדם, האדם נמצא בהתרוממות, חי את העתיד בהווה ומתעלה מעל הזמן.
כוח אחר הוא "כוח הכפייה". אם אין לאדם קשר עם העתיד, אם האורות המקיפים מהעתיד לא מושכים את האדם, אזי אי אפשר לדמיין כוח מושך מקדימה והאדם נדרש להכרת הרע במצבו הנוכחי. זה לא טוב במיוחד אבל עדיף מכלום. משום כך האדם צריך לפתח את כוח הכפייה.
את כוח הכפייה ניתן לחלק לכמה אופנים, בעל הסולם מפרט אותם במקום אחר במאמר.
ואיך יועיל החינוך, בעת שיוצא בן חורין לעצמו, ואין לו שום מוטיווציה על החובות, שנתחנך, שהרי אין בהם כח מושך ונעדר גם מכח הכפיה?
כאשר החינוך מאבד את אחיזתו ודעת הציבור לא יכולה לתת מענה על דאגות האדם, על האדם לחפש מוטיבציה משל עצמו ולהתחיל לחנך את עצמו. בנקודה זו מורגש הצורך בהפצת חכמת הקבלה, ובה בלבד.
יותר ויותר אנשים בעולם נמצאים בחוסר אונים. שום דבר לא פועל עליהם, לא חינוך לא כפיה ולא משיכה לטוב, אין להם כוח להתפתח הלאה. כאשר אדם מחוסר כוחות להתקדמות הוא נכנס לייאוש. הייאוש יוסיף ללבות את הטרור, הסמים ויתר החוליים ובסופו של דבר הפורענות תקיף את העולם כולו.
התרופה היחידה היא הפצת חכמת הקבלה. במסגרת העולם הזה אי אפשר להבין מהי המטרה מאחורי הטרור העולמי וצריכת הסמים, ואי אפשר למצוא להם תרופה. לבעיות חברתיות כמו טרור וסמים אין תשובה אחרת מלבד תשובה רוחנית. צריכת הסמים נובעת מחוסר תענוג בעולם הזה, המחלות למיניהם, הם תוצאה מייאוש ותסכול, והטרור הוא תולדה מחוסר היכולת למצוא משמעות לחיים. אין ספק, כל התשובות לכל הבעיות נמצאות למעלה מהעולם הזה.
מתוך ניסיון למצוא תשובה לבעיות תתכן התפרצות מחודשת של הדתות. ההתפרצות תהיה קצרה וכישלונם מהיר, אפסיות כוחם הבנתם ויכולתם להחזיק את העולם במצב מוראלי סביר תיחשף לעיני כל. לאחר כשלון הדתות רק חכמת הקבלה תוכל לתת תשובה לבעיות הללו.
העולם עובר תפנית גדולה ומאוד מיוחדת. בכדי לשנות את כיוון הפלגתה של אוניה גדולה נדרשים הרבה שינויים במגוון של מערכות, על אחת כמה וכמה כשהנמשל הוא העולם כולו. הטרור העולמי וצריכת הסמים ההולכת וגוברת הם דוגמא לכמה מהכוחות המטים את העולם ממצב אחד למצב אחר. הטרור והסמים אינם פורענות סתמית, אלא כוח מוביל.
במצב הנוכחי בלתי ניתן להסביר את כל התמונה, אין בעולם שלנו, גם בקרב מנהיגיו, אנשים שיכולים לתפוס לעכל ולהאמין בשינוי שמתרחש. לא כל הפרטים נראים על פני השטח. אי אפשר להבחין במטרה מאחורי התופעות הללו, כולן מתפרשות בצורה שלילית.
מנקודת מבט קבלית התופעות הללו לא מתראות כשליליות. ההפך, ניתן לראות בהם כוחות שמכוונים את כל האנושות למצב הטוב. אי אפשר לשמוח במימושם, תתכן גם דרך יפה, אבל אפשר לראות בהם מטרה ברורה.
הפצת החוכמה לא צריכה לשכנע מיליארדים, אם אחוז קטן מכלל האנושות יבין את ההסבר, דיינו. בכך נעשה את המוטל עלינו.
בעל הסולם אומר שהכוח המושך הוא הפצת החוכמה. אין דרך אחרת, ללא חוכמת הקבלה האנושות תגיע לכלל השמדה. במאמר "בנין החברה העתידית" בעל הסולם מפרט את אופני ההפצה לשלושה תחומים עיקריים: סיפוק תשוקות הוכחות ותעמולה.
לומדי הקבלה צריכים לכלול בלימוד ובתשוקה שלהם להגיע למטרת הבריאה את כל האנושות ואת המערכת בה הם נמצאים. תוספת אחריות ומחשבה על ההתרחשויות בעולם תעזור עזרה מרובה כל תלמיד בצורה פרטית. המחשבות הרי פועלות, אם אדם חושב ש כל העולם מתקרב דרכו לבורא הוא מוסיף לעצמו מאות מיליונים של כלים קטנים. בהתאם להם הוא יסבול, ובהתאם להם יתקדם.
החינוך מתחלק לכמה תחומים, חינוך במוסדות החינוך, בבתי ספר, בגני ילדים ובאוניברסיטאות. חכמת הקבלה תכנס כחינוך כללי לכל מוסד ולכל רמה.
קבוצת חברים היא מקום בו מגדלים בעלי השגה, העם ירכוש הבנה וידע על חוכמת הקבלה במסגרת מערכות החינוך, בגני ילדים ובבתי ספר, הבשלים להתפתחות יצטרפו לקבוצות.
אי אפשר לדעת היום איזה צורה יקבלו קבוצות הלימוד והמערכת הכללית של המקובלים, אלו עניינים השייכים לדור האחרון.
אי אפשר להסביר איזה צורה יקבל העולם שלנו בגמר התיקון. כאשר אדם מתחיל לראות את המציאות הגופנית והרוחנית במקביל, הוא מזדהה עם הכוחות הפועלים ברוחניות ואת הגשמיות הוא רואה דרכם. הרוחניות היא הפנימיות ובה הוא חי, החיצוניות נדחקת אי שם לפריפריה.הגשמיות מורגשת כתוצאה של הרוחניות.
מיד עם תחילת ההתייחסות לגשמיות מתוך הרוחניות כקליפה חיצונית, האדם מצדיק את הגשמיות. הגשמיות היא העתקה שאין בה דבר משל עצמה, היא מתקיימת רק מפני שהרוחניות מחייבת אותה להתקיים. הערך של הגשמיות, של הגופים, של ההתנהגות בגופים מאבד את חשיבותו וערכו במציאות הרוחנית. בעל השגה רואה את הכוחות הפועלים מאחרי הגופים, הוא מתייחס לכל הגופים כמו צל המתנענע מאחרי הכוח הרוחני.
העולם הזה מאבד לגמרי את ערכו, הוא נעלם כביכול משדה ראיה של האדם, קשה לתאר את היחס לעולם הזה לאחר מעבר המחסום, זאת תפיסה אחרת בחושים. אפשר לומר שהוא חוזר לאין סוף ומתקן את עצמו, ואפשר לומר שהוא נעלם, שני התיאורים הללו נכונים.
מבחינה גשמית החומר של העולם שלנו לא חייב להיעלם, החומר הוא לא עמ"נ לקבל, עמ"נ לקבל שייך לאדם בלבד. אריה אינו טורף בעמ"נ לקבל, לא מזיק לעצמו או לאחרים, וגם לא מרוויח.
הרוחניות מתייחסת לתיקון האדם בלבד, ליחס שלו עם הבורא, לדרגתו הרוחנית. העולם הזה לא דורש תיקון בדרגות הדומם צומח וחי שבו, החלקים הללו עולים ויורדים יחד עם האדם, ואם האדם מגיע לגמר התיקון, גם הערך של העולם הזה הוא גמר התיקון.
באותו הרגע בו האדם מתחיל להתייחס לחיצוניות מהפנימיות, במבט מנקודת ראות רוחנית, מצד הכוחות הפועלים על הגשמיות - ההפך מהיחס הנוכחי - האדם רואה את עצמו בפְנִים ואת הגשמיות כקליפה חיצונית, כצל. הגשמיות מאבדת כל תוכן מלבד התוכן שהרוחניות מקרינה עליה. אם התוכן בעמ"נ להשפיע הגשמיות לא מפריעה, היא עולה בערך, ונמצאת כשלב האחרון של הרצון.
חוכמת הקבלה עוסקת אמנם ברגשות האדם אבל אי אפשר לדעת באיזה צורה יורגש באדם גמר התיקון. כתוב "עולם כמנהגו נוהג", אבל שינויים יתכנו, הפסוק עוד לא התממש בפועל ומשום כך אי אפשר לחוות עליו דעה. אפשר רק לשער, אבל מדמיון ועד האמת המרחק רב.