"הרצון לקבל, המוטבע בכל נברא, הוא בשינוי צורה מהבורא. ועל כן נפרדה ממנו הנשמה, כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחניות הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות. ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנבראנו."
כל הבריאה כולה היא לא יותר מאשר הרצון לקבל שבאדם. אבל לא ברצון לקבל שלו דווקא, הנברא נבדל מהבורא, אלא בכוונה הרוכבת על הרצון לקבל, בעל מנת להשפיע או בעל מנת לקבל.
הרצון לקבל הוא חומר הבריאה ההכרחי, בלעדיו לא תיתכן בריאה. אולם אם אנחנו מדברים על הבריאה כמושג קיים ועל יכולתה להימצא בשני מצבים, בניגוד לבורא או בהשתוות הצורה אליו, אזי בשימושו של חומר הבריאה - בכוונתו של הרצון לקבל יתכנו שני מצבים: לטובת עצמו - על מנת לקבל, או לטובת הבורא - על מנת להשפיע. מדוע לטובת הבורא? כי הנברא רוצה להידמות לבורא, שצורתו היא השפעה לנברא.
התהליך ההידמות לבורא נלמד מהשתלשלות העולמות. הבורא ברא את הרצון לקבל ומילא אותו באור אין סוף, נתן לו את צורתו השלימה והמלאה, בקשר עמו. כדי לאפשר לנברא להגיע להשתוות הצורה, ולהשיג את המאציל עצמו, הבורא עורר בנברא את הרגשת השוני בין תכונתו לתכונת הבורא. הרגשת השוני בין תכונות הנברא לבורא נקראת הרגשת הבושה.
בעזרת הבושה הנברא יכול לברר ולתקן את הכוונה שלו. מהכוונה בעל מנת לקבל, שניתנה לאדם מלכתחילה לאחר שבירת הכלים, ועד לעל מנת להשפיע, להשתוות הצורה עם הבורא. זו העבודה שכל הנבראים מחויבים לעשותה, להגיע מהקצה המנוגד לבורא עד לקצה השני, עד להשתוות הצורה המלאה, דבקות בבורא.
"וזה שאמרו חז"ל: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום". דהיינו, שנשנה המדות שלנו, שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא, שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשינו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו. ובזה אנחנו באים למטרה: להדבק בו, שהוא השואת הצורה."
איך האדם יכול לדעת מהן תכונות הבורא? על שאלה זו דרשו חז"ל, "הִדַבֵק במדותיו". את הבורא עצמו, "עצמותו" בני האדם אינם משיגים. האדם משיג את מה שמחוץ לעצמותו, הלבוש והחיצוניות על עצמותו - את מעשי הבורא. כל מעשי הבורא נקראים "השפעה" ואופני השפעתו מתראים בט' הראשונות כלפי המלכות.
איך האדם יכול ללמוד את הפעולות האלו? הבורא מראה את עצמו לאדם, ואם האדם רוצה ללמוד מהבורא את תכונותיו הוא מרגיש את הט' ראשונות ולומד להיות כמוהם. הוא לומד בצורה הדרגתית איך להידמות לט' ראשונות בפעולות המלכות כלפי הכתר, כלפי המאציל. זהו למעשה כל הלימוד של חוכמת הקבלה, כל דרך התיקון של בני האדם, מקל לכבד.
ט' ראשונות נשארות כמו שהן והמלכות משתנה כל הזמן בעביותה ועוצמתה. המלכות אם כך, מדמה את עצמה לעוצמת הכתר בכל פעם יותר ויותר. עד ששניהם משתווים בפעולת השפעה מרבית, כמו שהבורא קבע מלכתחילה בעת הבריאה, כאשר ברא את הרצון לקבל.
חומר הבריאה הוא הרצון לקבל. תיקון הבריאה היא הכוונה על מנת להשפיע כמו הבורא - השימוש ברצון לקבל. הבורא מראה לאדם את אופני השפעתו, בט' ראשונות שלו, וכתוצאה מכך נפתחת בפני האדם אפשרות ללמוד ולבנות ט' ספירות דאור חוזר.
"ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי "ההכרח לא יגונה ולא ישובח". וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח. וכאשר יקבלו הלמוד הזה, אז נזכה לגאולה השלמה."
בכדי להגיע לדבקות השלם, על האדם לכלול בתוכו את כל ההבחנות שברצון לקבל ולהרכיב כוונה על מנת להשפיע על כל הרצונות ד'לקבל. התיקון יכול להתממש בפועל רק בנברא המרוחק ביותר מהמטרה. צורת הנברא המרוחק ביותר ממטרה נקראת "האדם בעולם הזה".
בני האדם חייבים לעבור ולהשיג את כל התיקונים, את כל הדרך, כולל גמר התיקון בעודם נמצאים כאן בעולם הזה. אין דרך אחרת להיתקן.
אם כן, מה בנוגע לתיקון צורת הקיום של האדם בעולם הזה? האדם הרי חייב לטפל בגופו ולהזין אותו. גופו של האדם שייך לדרגות יותר נמוכות מדרגת הדבקות בבורא, ובפעולות הגופניות לא שולטות כוונות האדם.
זאת ועוד, מה בקשר לתיקונם של יתר דרגות החומר בעולם הזה, הדומם הצומח ויתר דרגות החי? האם אדם חייב לתקן את דומם צומח וחי שמחוצה לו, ואת הדומם, צומח וחי שבתוכו?
אם האדם משתמש בעולם הזה לצורכי "אוכל נפש", היינו בכדי להחיות את עצמו ולא יותר - אם האדם לוקח רק לקיומו, מצד הטבע שלו, שלא באשמתו, אלא מכיוון שכך הבורא ברא אותו - אזי הקבלה שלו בכל הפעולות הגופניות, גם אם היא לא יכולה להיות מלוּוַה בכוונה בעל מנת להשפיע, לא צריכה להיות קשורה בתיקוני המלכות כמו יתר הבחינות הגבוהות, אלא היא בבחינת "הכרח לא יגונה ולא ישובח".
ביחס כזה לדומם צומח וחי בתוכו, ולדומם צומח וחי מחוצה לו, האדם מתקן את הדומם, צומח וחי עצמם. ההבחנות האלו, דומם צומח וחי, דומות לבחינות א', ב', ג', שבד' בחינות דאור ישר. הרצון לקבל שבהם עדיין לא מבורר, בעל הבית אינו מורגש ולכן הרצון נטול הרגשת הבושה. רצון ללא הרגשת בושה לא יכול בוודאי לתקן את עצמו ומשום כך לא חלה עליו חובת התיקון והבחירה החופשית.
דרגות הרצון לקבל בעביות שורש, א', ב', ג' מגיעות לתיקונן על ידי התכללות בבחינה ד'. בחינה ד' מתקנת אותן.
ארבע בחינות דאור ישר מכתיבות את התנהגות הענפים הגשמיים בעולם הזה. תיקונו של הרצון בעל מנת להשפיע מחייב את האדם להשתמש בהבחנות שאי אפשר להרכיב עליהם כוונה על מנת להשפיע. הוא משתמש בהם ללא כוונה מיוחדת אלא מתוקף ההכרחיות, כך הן נמצאות בטבע שלו, ומשום כך גם הן מיתקנות. קבלה ראויה בבחינות שורש, א', ב', ג' באה לידי ביטוי ביחס של האדם לקבלה, אדם שמקבל מתוקף ההכרחיות שמח היה לא לקבל כלל.
המצב בו כל אדם בפני עצמו ואנושות כולה מכוונים את כל ההבחנות ברצון לקבל בחזרה כלפי הבורא, כמו היחס של הבורא לנבראים, נקרא "גמר התיקון" או "גאולה שלימה". גאולה מהצורה האגואיסטית הממשיכה להתקיים עד לגמר התיקון.
"וכבר דברתי מזה, שיש שני דרכים לגילוי השלמות:
או דרך תורה,
או דרך יסורים.
ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם, עד שמצאו את פצצת האטם והמיימן. שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי, שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית. ואז יעשו הפצצות את שלהם. והשארית, שישארו אחר החורבן, לא תהיה להם עצה אחרת, אלא לקחת על עצמם עבודה הזו, שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם, אלא לטובת זולתם. ואין מקום לזולתם."
תהליך תיקונה של המלכות חייב לעבור בהכרתה המלאה. על הנברא להבין את כל פעולות הבורא, ממעלה למטה, ומטה למעלה - בכל הסולם המדרגות, בשני הכיוונים. את תהליך התיקון ממשיל בעל הסולם באחד ממכתביו ("פרי חכם איגרות " עמ. ס"ג) לעבד המשיג אהבה מִתחילה ואת התוצאה ממנה בסוף, העבד משיג את האהבה בכוחות עצמן. ללא הכרה מלאה בתהליך אי אפשר להבין את הבורא ואי אפשר להידבק בו.
משום כך, בכל שלב בתהליך התיקון, הנברא חייב להכיר במצבו לעומת הרצון להשפיע של הבורא. להבחין בין הרצון שלו, כוונתו, ויחס הבורא אליו. לחפש בעזרת איזה מעשים הוא יכוון את עצמו.
ספרים וחברה הם מנגנון ההכוונה הנכון כלפי הבורא הנסתר. רק בצורה כזאת, היינו בהכרת הרע ובהבדלה בין טוב ורע, ע"י הרגשת הניגוד בין האדם לבורא ובנטייה לבוא לייחוד, האדם מתקדם.
במשך כל שנות ההיסטוריה האנושות עוברת תהליך של הכרת הרע בצורה בלתי מודעת. בכל שלב התפתחותי במשך אלפי שנות הימצאו על פני האדמה, האדם מברר את האגו שבו במטרה להשתמש בו בצורה יותר מועילה, לטובתו. ההתפתחות הזאת מקבילה להתפתחות הבחינות שורש, א', ב', ג'.
כאשר מגיעה זמנה של בחינה ד', ומתחיל השימוש בה, מתווסף לבירור נתון חדש - בבחינה ד' מתגלה המאציל, בעל הבית. הבחינה הד' גדולה אמנם מיתר הבחינות, אבל לא בכך נכרת חשיבותה, ההבחן בין בחינה ד' ליתר הבחינות הוא איכותי ולא כמותי. בבחינה ד' מתגלה בושה, מתגלה חוסר השתוות הצורה, השוני והפער בין האדם למי שממלא אותו. בחינה ד' היא הפעם הראשונה בה האדם מתחיל להרגיש את המילוי שלו, את תענוג שלו, חייו , כתלויים במשהו או במישהו הנמצא למעלה ממנו.
שנים קשות של חיפוש וייאוש עוברות על האדם עד שמתעוררת בו ההרגשה של תלות בכוח עליון, אבל בסופו של דבר היא מתבררת בו יותר ויותר. מתגלה לו הנותן כמקור החיים. מנקודה זו והלאה האדם מתחיל להשתוקק לנותן. האדם עובר הבחנות רבות כנגד כל אחת מהבחינות הפנימיות שבבחינה ד', עד שמגיע למצב בו הוא מתחיל לעבוד על מנת לרכוש מסך ולהגיע להשפעה.
כל ההבחנות הללו הם הרגשה ייחודית לכל מדרגה. האדם צריך לחוש אותה, לבדוק אותה, לבקר אותה ולקבוע את הרע שבה, הרע שבשימוש בה בעל מנת לקבל. האדם צריך להגיע להחלטה שאין בררה אלא ללכת למעלה מהרגשה, להתחבר על גבי ההרגשה עם נותן ההרגשה.
כאשר האדם משנה את נקודת המבט מתוך הרצון לקבל למקור ההרגשה, ההרגשה משנה את צורתה מהרגשה רעה לטובה. כאשר האדם משנה את נקודת המבט ההרגשה הרעה עוזרת לו להתרומם מעליה ולהידבק במי שמביא אותה. אם האדם מתעלה מעל ההרגשה הוא מכיר בהרגשות הרעות כעזר, הוא מתפטר מהם מתעלה מעליהם. הוא חי בחלל של הרגשות האחרות, של האהבה ודבקות עם הבורא.
הלימוד של הכוונה הנכונה דורש מהאדם לעבור בוודאי דרך כל המערכת, דרך שרשרת של החלטות קשות. הרבה סכנות אורבות לאנושות בדרך והיא עלולה להתדרדר למצבים קשים של סבל איום ונורא. ההחלטות הרי צריכות להתקבל מתוך הכרת הרע, ואם חסרות הבחנות בהכרת הרע, אין בררה אלא להוסיף עוד רע מלמעלה, כל הזמן.
אם האדם מרגיש ורואה את הרע באמצעות השכל, אם הוא משתדל לראות את הרע לפני שהוא מתגדל בצורה קיצונית מלמעלה, אזי יש באפשרותו להגדיל את הרע והחליט שהוא לא רוצה בו.
אם האדם אינו מסוגל לכך, אם הוא מתרשל בעבודה בקבוצה וקורא בספרים הלא נכונים, אם חסרה לו כוונה או רגישות לעצמו, מוסיפים מלמעלה עוד מכות. כתוצאה מהמכות האדם בכל זאת מגיע להחלטה שהוא חייב מנגנון עזר כדי להבין את הרע במצבו.
המכות עצמן לא מתקנות את האדם, המכות מחייבות את האדם לחפש חברה. האדם צריך לכוון את עצמו להשפעה והתכווננות להשפעה תיתכן רק על ידי דוגמא. דומא להשפעה אפשר לקבל רק מספרים וסביבה הנכונה, כך כותב בעל הסולם במאמר "החרות".
כל הייסורים הם בסופו של דבר תוצאה מהעדר חברה נכונה. הכרת הרע באמצעות חברה נכונה מהירה יותר מהכרת הרע בייסורים. הבחירה של האדם, היא להבטיח לעצמו חברה נכונה בכל פעם מחדש, מטרם שהמכות ניחתות. על ידי בחירה בסביבה טובה האדם חוסך מעצמו ייסורים.
דאגתה של האנושות לא צריכה להיות נתונה לאיום האטומי, הרי בסופו של דבר, כך או אחרת, האנושות כולה תגיע לגמר התיקון. האדם צריך להיות טרוד ביגיעתו, עליו להשתוקק לחפש וללקט בכוחות עצמו ומתוך בחירה חופשית את האמצעים להשגת המחשבות והתכונות של הבורא. במאמץ העצמאי הזה הוא עושה נחת רוח לבורא, דווקא על ידי השתוקקות מתוך מצבים של חושך ואי ההבנה.
השתוקקות תתיכן רק אם החברה תספק לאדם הבחנות נכונות במצבי החושך. האדם לא מסוגל להגיע להשתוקקות הנכונה בכוחות עצמו, חסר לו המרכיב הנוסף.
קיים דרך טובה לפיתרון ודרך רעה. האדם יכול ללכת בדרך של מלחמות אטום או בדרך התורה, דרך ההוראה - בעזרת האור מלמעלה. את הצפייה לאסונות ופורענויות אפשר להחליף בזירוז הכרת הרע על ידי סבל מועט .
"ותורה זו של השוואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר (מיכה ד'): "והיה באחרית הימים, והלכו גוים רבים ואמרו, לכו ונעלה, כי מציון תצא תורה, ושפט בין עמים רבים". דהיינו, שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים". דהיינו, שיוכיח להם, שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים על ידי המלחמות. ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים"."
האנושות כולה מתקדמת להכרת הרע ומכורח המציאות יתעורר בה רצון להגיע להשתוות הצורה, באיזושהי מידה של הבנה האנושות תהיה מוכנה לתיקון.
קשה מאוד לקבוע במדויק מהי הצורה שאנושות צריכה לקבל על עצמה כדי להיות ראויה לתיקון, לא עלינו לחשב חישובים, ולראיה לא ננקב זמן מיוחד לתיקונה של האנושות. המנגנון של מערכת ההנהגה וההשגחה יתגלה והאדם ילמד איך להשפיע לבורא, מתוך התגלות השיטה.
התגלות השיטה תלויה למעשה בגודל של הרצון לקבל, מלמעלה הכל מוכן. כתוב "משיח יושב בשער ירושלים ומחכה שבני האדם יהיו ראויים לגאולה", האורות העליונים מוכנים ומסודרים, אבל הגילוי כלפי האדם תלוי בעומק הבירור של הרצון לקבל, עד כמה הוא נמצא בצורה ההפוכה מהמשפיע. ברגע בו יתגלה הצורך לתיקון בכל העביות של בחינה ד' תתגלה גם השיטה והאור העומד כנגדה. הבירור הזה מכונה בשם "המשיח".
אפשר שמשיח יתגלה בצורה חיצונית, כאדם, כספר, באיזושהי צורה מצורות המדיה, ואולי כחברת מקובלים שיהיה באפשרותה לבצע את הפעולות וללמד את האנושות איך ובעקבות מה ללכת. כך או אחרת מקובלים עצמם לא מתייחסים לאופני הגילוי החיצוניים אלא לתוכן הגילוי, איך המשיח יתגלה בצורה הרוחנית.
האורות המקיפים יאירו כנגד כל המלכות, וכתוצאה מהארתם תתגלה שיטת התיקון בכל החלקי המלכות, היינו לכל בני האדם. האנושות תבין את שיטת התיקון, את תהליך התיקון, מאיפה מקבלים כוחות ואיזה חשבונות יש לעשות, על ידי מה בדיוק משפיעים בחזרה למאציל. כל אלו יתגלו כאור המתקן, במקום הנקרא "ירושלים", יראה שלימה.
היראה, כותב בעל הסולם, היא הפקודה הראשונה, האהבה יכולה להיות מושתתת רק עליה. הְיִרְאַה הנכונה היא הפחד שמא האדם לא יוכל להשפיע לבורא במידה מספקת. היראה הזאת, יראה שלימה, נקראת "ירושלים", כנגדה יתגלה כוח המשיח. אדם צריך להגיע ליראה שלמה בכוחות עצמו - "מלמטה".
מתוך הרצון הגדול להשפיע לבורא יתעורר באדם פחד שמא לא יוכל להשפיע בהתאם לרצונו. כפועל יוצא מהיראה וביחס אליה תתגלה "מלמעלה" הבנת השיטה, המערכת, המאורות והכוחות. כאשר תתגלה השיטה האדם יקבל את המשיח - האור, הכוח המושך את האדם בצורה סופית מהרצון לקבל כולו, ועוזר לבנות כוונה שלימה בעל מנת להשפיע.
"ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו תורתו - מוטב, ואם לאו - תלכו בדרך יסורים. דהיינו, שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם, ואז יחפשו כל אומות העולם עצה, איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים, והוא ילמד אותם את התורה הזאת."
לא מדובר על ירושלים במובן הפיזי. ירושלים היא הבחנה פנימית באדם, חיפוש אחר היראה.
אפשר להקדים ולהגיע לירושלים מטרם שמתרגשות על העולם מלחמות אטום ואפשר להגיש את היראה השלמה אחריהן, כך או אחרת האדם חייב להגיע להחלטה פנימית על יראה שלמה מטרם גמר התיקון ודבקות השלימה.
ההסבר על היראה השלמה יכול להוות בסיס להפצה נרחבת, כלל עולמית של חוכמת הקבלה. את הפחד מאִיומים ומלחמות חוכמת הקבלה יכולה להסביר בצורה אחרת, כאשר הפחד מתחלף ליראה שלימה האדם משנה את נקודת המבט שלו מתפיסה המתייחסת למצבי הגוף לתפיסה מצידו של הבורא, במצב של יראה שלמה האדם שופט את המציאות לפי הקריטריון של "מה טוב בעיני ה'". צורה הקצרה של הכרת הרע היא הרצויה בעיני ה'. אם מתגלה באדם טיפה קטנהשל רוע ומעוררת בו הכרת הרע אין צורך לחכות לגילויו של הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו הרע. אפשר להכיר את הרע של הרצון לקבל דרך הייחוד שלו, לראות אותו כקטן אבל מזיק, כמו חיידק בלתי נראה.
זאת הצורה הרצויה בעיני ה', בירור שכזה מתבצע כולו במחשבה, בשכל, כמו הבורא. רמה כזאת של בירור מצביעה על דרגת ה"אדם" שבאדם, ריבוי מכות ומיעוט שכל הם סימן לדרגת ה"בהמה" שבאדם. אופי הבירור מורה על איכות היראה באדם, ממה האדם מתיירא.
בסופו של דבר, האדם חייב וודאי להתפתח למצב בו הרצון הקטן ביותר, במידת הגילוי הקטנה ביותר, יאפשר לו להבחין באיזה צורה הוא מיועד לדבקות, ובאיזה צורה הוא גורם לרע. עליונותה של דרגת ההתפתחות השכלית-אנושית שבאדם על הדרגה הבהמית, באה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לדייק בהבחנה.
מדות בני אדם
"טרם נגעי בענין, אקדים הקדמה קצרה במדות בני אדם. ואומר, כי בני האדם מתחלקים על ב' סוגים:
אגויסטים
ואלטרויסטים.
אגויסטים, פירושו, שכל מה שהם עושים - הוא לתועלת עצמם. ואם עושים פעם משהוא לתועלת זולתם, הם צריכים שיגיע להם תמורה משתלמת יפה על עבודתם, אם כסף או כבוד וכדומה."
אין ספק, הצורה האגואיסטית היא צורתו הטבעית של האדם. יכולתו להודות בכך תלויה אמנם בקישוריו השכליים, אבל כך או אחרת האגואיזם הוא טבעו של האדם.
"אלטרויסטים, פירושו, שמקריבים כל ימיהם לתועלת זולתם, בלי שום תמורה, אלא שמזניחים תמיד צרכיהם עצמם, כדי לעזור לזולתם. ולא עוד, אלא שיש מהם, שמוסרים נפשם ומאודם לתועלת זולתם. כמו שמצינו במתנדבים לצאת למלחמה לתועלת בני אומתם. וגם מצינו אלטרויסטים יותר כוללים, דהיינו המוסרים נפשם ומאודם כדי לעזור לנחשלים של כל אומות העולם. כמו הקומוניסטים, הלוחמים לתועלת כלאומותהעולם, ומוכנים לשלם בעד זה בחייהם ובמאודם."
בעל האידיאה מאמין באידיאל הנמצא מעל לגופו, הוא מרים את חשיבותו של האידיאל מעל כל יתר ערכיו ופועל בצורה הנראית ליתר האנשים כלא רציונלית ומוטעית.
בעלי האידיאה חיים לפי סולם ערכים שונה, הם מתחשבים בצורה טבעית בסבל של הזולת, במצבו של האחר.
שורשם של בעלי האידיאה נמצא בשכבה אחרת של הרצון לקבל בנשמת אדם הראשון. אין טעם לשבח את תכונתם או לגנותה, הם אלטרואיסטים לפי הטבע. המבנה הפנימי שלהם מחייב אותם להביא בחשבון את מצבם של אנשים אחרים. הזולת משפיע על ההחלטות והמעשים שלהם. בדומה למערכת היחסים בין אמא לבנה הזולת הוא שמכתיב לבעלי האידיאה את אופני התנהגותם.
אופי כזה של התנהגות אינו ייחודי לבני האדם, אפשר למוצאו גם בקרב בעלי החי והצמחים. גם בדרגות הקיום הללו יש פריטים שמתחשבים במצבו של האחר כאילו היה מצבם, ממנו נגזרות החלטותיהם ובהתאם להם הם מתנהגים.
הצורה אגואיסטית והצורה אלטרואיסטית מושרשות אמנם באדם מלידה, אבל בחיצוניות האדם משלה את עצמו כאילו כל אחת מהם פועלת מדחף שונה.
לאמיתו של דבר האגואיזם והאלטרואיזם נובעים מתוך מערכות ההחלטה, ואינם מעידים על הצטיינות מיוחדת של האלטרואיסט ביחס לאגואיסט . לאדם אין אפשרות לבחור בין השניים. באלטרואיזם לפי הטבע אין החלטה קודמת להגיע בעזרתו להשתוות הצורה לבורא, הבורא לא נלקח בחשבון, אלטרואיזים לפי הטבע אינו נחשב כהכרת הרע. האלטרואיסטים לפי טבעם לא מאמינים בדרך כלל בכוח העליון. ההפך, אם היו מאמינים בו היו מרפים את ידיהם מלעזור לאחרים בצורה לוחמנית, ומעדיפים להתפלל ולעזור לנזקקים כמנהג הציבור הדתי.
שתי ההבחנות הללו, אגואיזם ואלטרואיזם, אינן מצביעות על קלקול או תיקון. מציאותם מחויבת כתוצאה מהתכללות מלכות ובינה בנשמת אדם הראשון. מלכות ובינה התערבבו יחד ובני האדם הם תוצאות מהערבוביה, אבל גם אחרי הערבוביה חלקים מסוימים שולטים באדם אחד ואחרים באחר - בינה באחד ומלכות בשני.
הואיל וכוחה של הבינה קלוש לעומת כוח המלכות, אוכלוסיית האלטרואיסטים בעולם מועטה, במקום אחר בעל הסולם כותב שהם מהווים לא יותר מעשר אחוז מכלל אוכלוסיית העולם, הבחנה אחת מתוך עשר. יתר אוכלוסיית העולם הם אנשים בעלי צורה התנהגותית רגילה - צורה אגואיסטית.
"והנה האגויזם מונח בטבע כל אדם, כמו בכל בעלי חיים. אבל האלטרויזם הוא כנגד הטבע של בני האדם. ועם כל זה מחוננים יחידי סגולה בטבע הזה, שאני מכנה אותם "אידיאליסטים". אבל כל מדינה או חברה היא רובה ככולה מבני בשר ודם פשוטים, דהיינו אגויסטים. ומועטים הם יוצאים מן הכלל להיות אלטרויסטים - לכל היותר יהיו עשרה אחוזים מן החברה."
בכל חברה אנושית ניתן למצוא אנשים הסובלים לפי טבעם ממכאובם של אחרים. הסבל האישי שלהם הוא הכוח שמניע אותם ורק בו הם מתחשבים. הדחף לפעולותיהם אינו להיטיב עם הזולת, אלא סבלם הפרטי .
"ועתה אדבר לענין. כי מטעם האמור, שהאלטרויסטים מועטים הם בכל חברה, לפיכך הקומוניסטים הראשונים, שהיו לפני זמנו של קארל מרקס, לא הצליחו במעשיהם, שתתפשט הקומוניזם בעולם, כפתגם העולם, שצפור אחת לא תעשה קיץ. ולא עוד, אלא שהיו מהם שייסדו אפילו מושבים שיתופיים, על דרך הקיבוצים שבארצנו, ולא הצליחו בהם, כי לא יכלו להתקיים ולהחזיק מעמד."
הקומוניסטים הראשונים, עליהם כותב בעל הסולם, היו קומץ קטן של אנשים. ניסיונם להתקיים בהתאם לרצונם נכשל, למרות שמצד הטבע הם היו מוכנים. הסיבה לכישלונם הייתה מיעוט אנשים ולא האידיאל.
אנשים בעלי נכונות לחיות באהבת הזולת וללא שייכות דתית, ניתן למצוא בכל אומה. באחוזים שונים מקרב כללות האוכלוסייה, אבל בכל אומה. קיבוצם של אנשים כאלו לעולם לא מספיק דיו בכדי להבטיח את עצמאותם ולספק את כל צרכם.
כדי לחזק את האידיאל ולרומם אותו בעקביות נדרשת חברה גדולה, החברה האלטרואיסטית צריכה להגן על עצמה מהאגואיסטים הרוצים להשתמש ולהרוויח מהקיום האלטרואיסטי.
בעיה נוספת היא דור ההמשך, הזיקה לאהבת הזולת לא מועברת בירושה, לאלטרואיסטים ייולדו בנים אגואיסטים. כל עוד מדובר על הרצון לקבל האנושי שבעולם הזה, ללא קשר לבורא, דור ההמשך ייולד ללא הבנה והסכמה עם ההתחשבות בזולת של הוריהם, ויהרוס את החברה.
"והיה זה מטעם, כי גם בני החברה השיתופית צריכים כולם להיות אידיאליסטים אלטרויסטים, כמו המייסדים עצמם. וכיון שתשעים אחוזים מכל חברה, אפילו מחברה מפותחת ביותר, הם אגויסטים, על כן לא יכלו לעמוד בסדרי החברה השיתופית, שהיא בטבעה רק אלטרויסטית."
במקרה האופטימאלי תשעים אחוז מקרב ההבנים של חברי החברה יהיו אגואיסטים, והיתר אלטרואיסטיים. דור ההמשך יהיה אם כן מקולקל לגמרי. חברה אלטרואיסטית לא תוכל להתקיים יותר מכמה שנים, עד לגדילתו של דור ההמשך. גם אם אפשר יהיה להפריד מהחברה האנושית דור שלם של צעירים בשנות העשרים לחייהם ולייסד חברה השיתופית, יפה אלטרואיסטית ונקייה, אחרי מספר שנים עם בגרותו של דור ההמשך, שכולו הפוך לפי טבעו, תיהרס החברה האידיאלית עד לייסוד . בצורה טבעית, אי אפשר לבנות מוסד אלטרואיסטי חברתי בר קיימא .
"ונמשך זה עד זמן קארל מרקס, שאז המציאו תכנית מוצלחת מאד להתפשטות הקומוניזם, דהיינו לשתף המדוכאים עצמם במלחמת הקומוניזם, שילחמו עמהם ביחד עם משטר הקפיטליסטי הבורגני. ומתוך שהמדוכאים מעונינים במלחמה זו רק לטובת עצמם, דהיינו רק מטעמים אגויסטים, קיבלו מיד את התכנית מהם, והקומוניזם נתפשט משום זה בכל שכבות הנחשלים והמדוכאים. ומתוך שהנחשלים הם רוב החברה, אין פלא שהקומוניזם הצליח כהיום להקיף שליש העולם."
את השורות הללו כתב בעל הסולם בשעה ששליש מאוכלוסיית העולם היה תחת משטר קומוניסטי ,לא מבחינה איכותית אלא כמותית.
בכל חברה ניתן למצוא עשרה אחוזים של אידיאליסטים ששואפים לחברה בשוויון כללי. אם המקופחים הממורמרים וחסרי הכל יצטרפו לעשרת האחוזים האלטרואיסטים, ביחד הם יהוו רוב שיכול להבטיח ניצחון במלחמה נגד המוצלחים. בנסיבות שכאלה אפשר יהיה לייסד חברה שוויונית, אבל לפרק זמן קצר, אם בכלל. ברגע בו הנחשלים ירגישו את המשמעות האמיתית של לקבל הכרחיות ולתת לפי היכולת, כל אחד מהם יבעט באידיאה ויעשה כל שביכולתו להמשיך הלאה במלחמתו הפעם במטרה לקעקע את המשטר האלטרואיסטי.
איחוד הכוחות בין האידיאליסטים והנחשלים יביא אמנם למפלת הבורגנים אבל השלב הבא הבלתי נמנע הוא עימות אלים בין הנחשלים והאידיאליסטים האלטרואיסטים, לאחר העימות עם הבורגנים לכל אחת מהקבוצות תהיה מטרה שונה ודרכיהם ייפרדו, הם לא יוכלו להמשיך יחד.
מטרת הנחשלים תהיה לחמוס את רכוש הבורגנים, והאידיאליסטים ירצו להמשיך ביישום האידיאל, המלחמה תהיה ביניהם בלתי נמנעת.
ההיסטוריה תעיד, נחלים של דם נשפכו במהלך מהפכות הפועלים ובסופו של דבר אף אחד לא ניצח. לא השיטה האידיאליסטית מציאותית ולא שיטת הנחשלים. לא ייתכן שהנחשלים יחזיקו ברכוש מבלי שיהיו ראויים לכך, הרי חסר להם ידע איך להשתמש ברכוש כראוי, הם יגרמו להרס חברתי. בכך מסתכם הניסיון לייסד משטר צדק באומה ובעולם.
"אבל זווג זה של הקומוניסטים האלטרויסטים עם הפרולטריון האגויסטים, אף על פי שהיה מוצלח מאד להפיל המשטר הרכושני השנוא על שניהם, עם כל זה אין הזווג עולה יפה כלל לקיים משטר שתופי עם חלוקה צודקת. והוא מטעם פשוט מאד, כי אין אדם עושה איזו תנועה, אלא אם כן שיש לו איזו מטרה שהיא, המחייבתו לעשות התנועה ההיא, אשר אותה המטרה משמשת לו לכח דוחף לעשיית התנועה, כמו דלק המשמש כח דוחף למכונה."