"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
יש לפרש על דרך העבודה, היינו מי שהולך בדרכי ה', אז בזמן העבודה הנקרא ימי חול, בסוד "מי שלא טרח בערב שבת", אז די לו, היינו שמספיק לו אם מרגיש טעם של חרובין, ישבות בעבודתו. ויחד עם זה הוא רוצה, שעל ידי היגיעה שהוא מתייגע, בזה שאין לו שום טעם בעבודתו, אלא רק בחינת חרובין.
וזה ידוע "יגעת ולא מצאת אל תאמין" (מגילה ו:), אזי הוא רוצה שעל ידי עבודתו ויגיעתו יתמשך שפע וברכה לכל העולם, זאת אומרת, שכל החיות וההשגות של האור תורה יגיעו לכל העולם. וזה שכתוב "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני" (תענית כד:), ולמה עושה כן, בשביל שיש לו חן דקדושה, שעל שם זה נקרא חנינא, מלשון חן. ואזי הוא זוכה לבחינת שבת. לכן מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת.
ואם כן אין להקשות, אם חנינא המשיך את האור תורה לכל העולם, מדוע הם לא משיגים את אור התענוג, ורק חנינא זכה לבחינת שבת. זהו רק משום, שאין להם כלים לקבל, שהטרחה היא סוד התיקון, יצירת הכלים שבתוכם נשפעים האורות. ועל זה אמרו "מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת" (עבודה זרה ג.). הגם שחנינא המשיך בחינת אור השבת לכל העולם, אבל אין להם כלים לקבל. אבל העובד ה' בעצמו צריך ללכת על דרך שלא לקבל כלום, שזה נקרא בחינת חרובין.