לפי הכלל, שאנו מתחילים לדבר רק ממעשים, הקשר שבין בורא לנבראים, הנקרא בחינת אין סוף, שהוא הרצון דלהטיב לנבראיו, ולא לפני כן. לפי זה יוצא, שאין לשאול מהי הסיבה שרוצה ה' להטיב, היינו מה הסיבה שגרמה לזה, מטעם שאנו מתחילים מהרצון דלהטיב ולמטה, ולא לפני הרצון. אם אנו שואלין מהו הטעם, היינו הסיבה, שיצא מלפני בחינת להטיב, אם כן כבר אנו שואלין לפני הקשר, ששם כבר אין אנו משיגים. וגם הבחינת דלהטיב שאנו משיגים, היא גם כן "ממעשיך הכרנוך", היינו בזה שמקבלים את ההטבה, מזה מובן לנו רצון להטיב.