יש להבין בענין שמבואר שתכלית המטרה היא, שהאדם צריך להגיע למצב, שיהיה מקבל על מנת להשפיע. והנאה זאת מותרת, מה שאין כן הנאה לעצמו אסורה.
ויש להבין הלא סוף כל סוף הוא נהנה מזה, כי אחרת אין שום מציאות שיוכל להשפיע. כי אין שום מציאות בעולם שהאדם יוכל לעשות איזו פעולה בעולם אם אין לו הנאה מהמעשה זה.
למשל, אם רוצח בא לאדם ומבקש ממנו שיתן לו את הונו, והוא מקיים את דברו ונותן את מבוקשו, אז אנו מוכרחים לומר שיש להאדם הנאה מזה שנותן לו את הונו, אחרת לא היה נותן לו מאומה.
כי איזה הבדל יש אם אדם נותן את כספו בכדי שיתנו לו תמורת זה בית או בגדים, שיש לו הנאה, כי על ידי הכסף הוא ישיג דברים יותר חשובים אצלו מכסף. כי בזמן שהאדם זקוק לבית, אז הבית יותר חשוב לו מכסף, אחרת לא היה נותן את הכסף.
כמו כן כאן אצל רוצח, יותר חשוב לו החיים שהוא מקבל עכשיו תמורת הכסף, היינו שמחליף הנאה קטנה בעד הנאה גדולה. היוצא מזה, שאין שום פעולה בעולם, שהאדם עושה אם לא שמקבל הנאה. נמצא לפי זה שבזמן שהאדם משפיע לה', בטח שיש לו הנאה מזה, אחרת לא היה משפיע. אם כן מהו ההבדל, אם האדם מקבל הנאה מבחינת קבלה, או שמקבל הנאה מבחינת השפעה.
והענין הוא, כי עיקר האיסור, שיש בבחינת הקבלה, הוא, מטעם הידוע, שהוא הנהמא דכסופא, שעל זה בא התיקון, שיהא מקבל בעל מנת להשפיע. כי אז, אם הנאתו בזה שהוא משפיע, כבר אין לו בושה. כי בזמן שהאדם נותן לחבירו מתנה, אנו מוכרחים לומר, שיש להנותן הנאה מזה. אבל אם ההנאה באה על ידי השפעה, אז לא שייך בושה, כי העשיר לא מתבייש מזה שהוא משפיע להעני, אף על פי שיש לו הנאה מזה.
מהו ההבדל בזה שנחלקה נשמת אדם הראשון לס' רבוא נשמות. וב"פנים מסבירות" מביא משל על זה, שזה בדומה למלך שרצה להעביר אוצר גדול, והיה מפחד לתת זה ביד אחד שמא יגנוב. מה עשה, חילק אותו לפרוטות קטנות ונתן את זה ביד הרבה אנשים, שעל ידם יעביר האוצר למקום אחר. ויש להבין, מהו ההבדל אם יש לאדם אחד רצון גדול ואינו יכול להתגבר עליו, או שיש לו רצון קטן ואינו יכול להתגבר.
ויש לומר, שסוף כל סוף אנו רואים שהאדם, על תאווה קטנה הוא יכול להתגבר, ועל גדולה קשה לו. ומה שאנו אומרים, שתמיד הוא בבחינת מחצה על מחצה, זהו דווקא לאחר שנתחלקה הנשמה לפרטים, ומשום זה נאסר לו עץ הדעת, משום שיש שם יותר ממחצה, ולא יהיה לו מקום לבחירה. לכן עכשיו יש לכל אחד רק חלק רצון שיהיה מקום לבחירה.
ענין רצון לקבל הוא מהות האדם, שנקרא דבר מחודש יש מאין. מה שאין כן שאר דברים, היינו כל המילואים, נמשכים יש מיש, הנקרא יצירה, היינו יש מיש, אלא שכל מיני מילואים שישנם בעולם נמשכים יש מיש, היינו שהבורא כולל אותם. מה שאין כן דברים השלילים, היינו החסרונות והיסורים, הוא דבר מחודש.