"ואתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים ... לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצוות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם".
יש להבין, מה זה חוק ומה זה משפט. והכתוב מדייק, "לא תוסיפו.. ולא תגרעו.. אשר אנכי מצוה אתכם", ובשניהם, הן בהוספה והן בגרעון, הכל צריך להיות בדיוק רק כמו שהוא מצוה.
הנה יש הבדל בין אלה שהולכים בעבודה דעל מנת להשפיע או מטעם לקבל פרס. כי אלה שהולכים בעל מנת להשפיע, אז כל יום מתחילים את העבודה מחדש, הן במוחא והן בליבא, ולא יכולים לקבל שום תמיכה מ"יום אתמול כי יעבור", אלא ממש אין ברירה, אלא צריך כל יום לחזור על היסודות של העבודה, היינו על הסיבות, שמחייבות אותם ללכת על דרך האמת.
וכאילו כל יום ויום הוא צריך לדבר עם עצמו, שכדאי להיות עובד ה'. והגוף שואל אותו בכל יום שמתחיל בעבודה, תן לי את הסיבות, שבגללן אתה מחייב אותי לתת את כל הכוחות שלי לשם שמים. ואם הוא שואל, מוכרחים לתת תשובות, אחרת הוא לא רוצה לעבוד. אז כל יום הולכים על אותם הויכוחים, ואותן שאלות ואותן תשובות.
ובזמן שהאדם נמשך בעבודה בתורה ותפילה ומעשים טובים, ולא זוכר את המטרה של העבודה, שהיא בעל מנת להשפיע, אז יותר קל לו את העבודה, כי אז הוא נמשך אחר הכלל. אבל בה בעת שנזכרת לו את המטרה, שהיא מוחא וליבא, אז "עולם חשך בעדו", מטעם שהוא נגד הגוף, שנקרא אהבה עצמית.
ואז אין לו שום תשובה לתת להגוף, אלא זהו חוק, שהבורא רוצה בכך, שנאמין לו שזהו לטובתו, שדוקא על ידי עבודה במוחא וליבא, יזכה האדם להגיע לשלמותו, שאז גם אויביו נעשים אוהביו. וזה נקרא "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
ועל זה כתוב "לא תוסיפו", היינו להרבות שכל ודעת על מקום שצריך להיות דווקא למעלה מהדעת. נמצא שאם הוא משתדל להבין ולהשכיל אותו בתוך הדעת, שהוא חושב, שעל ידי זה תהיה היכולת להרבות בעבודה, כיון שהגוף יסכים במקום שהוא יבין בתוך הדעת, זה נקרא "בל תוסיף". אלא יש להאמין בה', שדוקא על ידו יגיע האדם לשלימותו, הנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אבל יש ענין משפט, ששם ההיפך, שהאדם צריך להשתדל להבין בתוך הדעת את בחינת התורה. עד כמה שאפשר צריך האדם להשתדל להבין את התורה שנתן ה' לו, ובאם הוא רואה שלא מבין את דברי תורה, אז הוא צריך להרבות בתפילות ובבקשות. ששם יש ענין "להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד".
וכאן נוהג ענין השני, "לא תגרעו", אלא דווקא להרבות תורה, כמו שמבואר ענין תפילין של יד, הנקרא אמונה, כמו שכתוב "והיה לך לאות על ידכה". ודרשו חז"ל, "לך לאות, ולא לאחרים לאות", היינו שתפילין של יד צריך להיות מכוסה, משום שזה רמז על האמונה למעלה מהדעת, הנקראת מלכות שמים.
מה שאין כן תפילין של ראש, שהוא מרומז נגד תורה, המכונה זעיר אנפין, עליו דרשו חז"ל את הפסוק, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך", אלו תפילין של ראש, ששם יש בחינת התגלות כמו שכתוב, "וראו". כי תורה נקרא גילוי, שבזמן שעמי הארץ שבאדם מרגישים את בחינת התורה שהמשיכו, אז, "ויראו ממך", שאז הרע נכנע והטוב הוא השולט.
וזה נקרא משפט, שמשפט הוא גילוי, ואסור לגרוע ממנו אלא להרבות דעת תורה. מה שאין כן חק הוא בחינת כיסוי, שהיא בחינת למעלה מהדעת, ואסור להוסיף דעת.