הנה יש ב' קוין. ויש ביניהם מחלוקת, היינו שכל אחד רוצה לבטל את השני. ומזה נמשך ג' אופנים: א) שאחד מבטל את השני. ב) שכל אחד רוצה לבטל ואינו יכול לבטל ונשארו במחלוקת. ג) שנעשה שלום ביניהם.
הנה ימין נקרא בחינת שלימות. היינו שהאדם מצייר לעצמו, איך שהוא אדם השלם והמאושר בעולם, מסיבת שהוא עושה חשבון לעצמו, איך שהוא איש פשוט, שאין בו יתרון משאר נבראים, ורק בו בחר ה' לשרת המלך. והגם שהשרות הזה אינו דבר תמידי, אלא פעם בחודש או פעם בשבוע, מכל מקום כשהוא רואה שאין הרבה אנשים שישרתו את המלך אפילו בפעם בחיים, אם כן מזה לבד הוא מקבל חיות. ואם יש לו חיים, הוא יכול לעסוק בתורה ומצוות בשמחה ולהרבות במעשים טובים.
אבל להתעלות במעלות צריכים ללכת גם בקו שמאל, שהוא בחינת חכמה, ששם כבר יש בחינת ביקורת על המעשים ועל המחשבות, אם הם באמת מטעם לשרת את המלך, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, או לעצמו. ואז השמאל רוצה לבטל את הימין, היינו ללכת דווקא בביקורת, ולא נותנת לאדם לעשות שום דבר טוב. נמצא, "שחכמתו מרובה ממעשיו".
אלא האדם צריך ללכת בעיקר בקו הימין, היינו לעשות מעשים טובים, ושירגיש עצמו לאדם שלם, המשרת את המלך, וצריך להאמין שמכל מעשה שהוא עושה, יש נחת רוח לפניו יתברך. ויחד עם זה צריך להיות לו זמן ללכת בקו שמאל, היינו ברוח הביקורת. אבל השמאל צריך להיות נכנע לימין, זאת אומרת שהולך בשמאל אינו מטעם שרוצה בחינת שמאל, אלא שזה רק בכדי להשביח את הימין. היינו להראות שאף על פי שיש לו כל הביקורת וכל הדעת, מכל מקום הוא הולך בבחינת למעלה מהדעת, היינו בבחינת הימין, שנקרא בחינת אמונה.
וזה נקרא קו האמצעי, שמכריע בין ב' קוין ונוטה לימין. וזה נקרא בחינת אחוריים. ועל ידי יחוד הזה זוכים אחר כך לקבל את בחינת הפנים של המדרגה, שאז יש התלבשות חכמה בחסדים, שעל ידי זה גורמים למעלה זווג זו"ן בבחינת פנים בפנים.