בפסוק "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". ויש להבין מהו הפירוש, "אשר לא יקח שוחד", איך אפשר לתת שוחד להבורא יתברך, שהפסוק משמיענו, "אשר לא יקח שוחד".
והענין, שכל המדות שאנו אומרים כלפי ה' יתברך הכוונה בערך האדם. שאם האדם רגיל לקבל שוחד, היינו להנאת עצמו, כבר אין לו שום יכולת שיוכל להדבק בו יתברך, משום "הדבק במדותיו". נמצא שכוונת הפסוק, "אשר לא יקח שוחד", היינו שאין להאדם לקבל שוחד בזמן שרוצה לברר איזה ענין בבחינת אמת ושקר, שאם יש שם איזו כוונה להנאת עצמו, כבר אינו יכול לראות את האמת, "כי השוחד יעור עיני חכמים". משום שאור החכמה יכול להתפשט רק במקום שיש כלים נקיים לגמרי מבחינת קבלה עצמית.
מה שאין כן בחינת חסדים, אפשר לעשות אפילו שעדיין לא נקי לגמרי, משום שבעת עשיית החסדים הוא לא יכול לפגום, משום שעשיה היא בבחינת השפעה. מה שאין כן אור החכמה, כשהוא מתפשט, הוא בבחינת ידיעה וקבלה, לכן אפשר לפגום. לכן כל זמן שאין האדם מטוהר מאהבה עצמית, יש תיקון שלא יכול לראות שום דבר מבחינת החכמה.