"הסתכל הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, ואינו יודע במה רוצה הקדוש ברוך הוא אם במעשיהן", כשהוא אומר, "וירא ה' את האור כי טוב, ויבדל", הוה אומר במעשיהן של צדיקים.
ויש להבין, איך אפשר להיות ספק ולומר, אינו יודע במה רוצה הקדוש ברוך הוא. וכי יעלה על דעתך שהקדוש ברוך הוא רוצה במעשיהם של רשעים.
ולפי הכלל המבואר, שבטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית אלא שעוד נמצא בו הרצון לקבל בשליטתו, אז כל המעשים טובים שהאדם עושה, אם הוא רוצה לכוון בעל מנת להשפיע, אז הוא רואה שהגוף לא מסכים לזה, משום שזהו נגד טבעו. נמצא שבכל מעשה ומעשה שעושה בתורה ומצוות יש לו יגיעה רבה, משום שהרע שבקרבו מתנגד לזה. ואז נקרא המצב הזה "מעשיהם של רשעים", שעדיין נמצא הרע בקרבו ומתגבר עליו בכל יום ויום.
מה שאין כן אחר כך, כשזוכה לתקן את הרע שבקרבו ונעשה צדיק, אז המעשים שלו הם בלי יגיעה, מטעם שהרע שבו כבר לא מתנגד לו לכוון כל מעשיו בעל מנת להשפיע, כי יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" - בשני יצריך. נמצא שהמעשים שלו נקראים "מעשים של צדיקים".
ואז נשאלת השאלה, במה רוצה הקדוש ברוך הוא, במה שהאדם נותן יגיעה וכל פעם הוא צריך להתאמצות יתירה, נמצא שהאדם מגלה את היגיעה שלו, כלומר שהאדם עושה כפי מה שהוא. מה שאין כן במעשיהם של צדיקים כבר אין לו שום יגיעה, אלא אז נקרא מצב של מנוחת הנפש. נמצא שהשאלה במה רוצה הקדוש ברוך הוא, אם בעבודה שהאדם מתיגע, או בעבודה של צדיקים אף על פי שאז אין לו היגיעה, כמו שכתוב בזהר הקדוש, "באתר דאית טרחא תמן אית סטרא אחרא", היינו שכל זמן שהאדם עוד לא תיקן את הרע שלו שיהיה טוב עדיין, יש לו יגיעה.
לכן מביא ראיה מ"וירא ה' את האור ויבדל" - הוי אומר במעשיהם של צדיקים. כי מצד ה' המטרה היא, שהנבראים יבואו להשיג את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אבל היות שאי אפשר להשיג את זה בלי השתוות הצורה, לכן בעת שהאדם עוסק בהשתוות הצורה אז יש לו יגיעה, זהו מצד ה'. אבל מצד האדם, הוא צריך להשתוקק תמיד לבחינת יגיעה.
לכן כשהאדם זוכה לדביקות ה', שאז אין סטרא אחרא ואין לו יגיעה, אז האדם צריך להשתוקק לבחינת יגיעה. אבל אז אי אפשר שתהיה לו יגיעה. לכן העצה לזה כמו שכתוב בזהר הקדוש, שהיראה שלו היא מזמן העבר (חלק א' אות קי"ח בהסולם, עיין שם), היינו שבזמן שאין לו עבודה ויגיעה, הוא צריך להשתוקק ליגיעה מזמן שהיה נמצא במצב של מעשיהם של הרשעים. ואז יש לו שלימות.