עבודת האדם מתחילה ב"עשה טוב". ואז הוא יכול לקיים את ה"סור מרע", היות שמצד החינוך אין לו להבין את הרע לבחינת רע, אלא אדם משתוקק למלא את תאוות לבו, היות שמרגיש תענוג גדול בזה שממלא את תשוקותיו. ובזמן שאומרים לו כי מילוי תאות לבו הוא בחינת רע, הוא לא יודע למה. אלא הוא צריך להאמין למעלה מהדעת שזהו דבר רע, וצריכים לסור מזה הדרך.
וכמו כן בזמן שהוא בא לעסוק ב"ועשה טוב", למשל להתעטף בציצית, אין הוא מרגיש בזה שום טוב, כי אינו מרגיש בזה שום תענוג בעת לבישת הציצית, שיוכל להגיד על זה שזהו טוב. אלא מחויב גם כן להאמין למעלה מהדעת, שזהו דבר טוב.
אבל אחר כך כשהולך בדרך זה למעלה מהדעת, בין בבחינת טוב ובין בבחינת רע, אז נותנין לו משמים, איזה טעם לטעום ב"ועשה טוב". ובשיעור שמרגיש טוב בעשיית מצוות עשה, בשעור זה הוא מתחיל להרגיש טעם רע בדברים רעים. ואז כבר יש לו הרגשת טוב ב"ועשה טוב", והרגשה רעה ב"סור מרע". אז נמצא שיש לו שכר ועונש בעולם הזה.
מה שאין כן באלו שעובדים בעל מנת לקבל פרס, אז על ידי אמונה בשכר ועונש הוא מקיים את ה"סור מרע", אף על פי שהוא מרגיש בתשוקות לבו בחינת תענוג, ומכל מקום הוא מתרחק מהתענוגים, מטעם שלא יסבול עונשים בעולם הבא. וכמו כן בזמן שהוא מקיים "עשה טוב", הוא גם יוכל לעשות את המצוות עשה, אף על פי שאין הוא מרגיש בזה שום טעם, אלא שמאמין שישלמו לו שכר עבור זה, אז יש כח בידו לקיים.
מה שאין כן בזמן שרוצה לעסוק בשלא על מנת לקבל פרס, אז נשאלת השאלה בשביל מה הוא עושה את "סור מרע ועשה טוב", בטח שהוא צריך להבין, שזוהי מצות המלך. אבל לשם מה המלך צריך לזה, הלא הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שיחסר לו התורה ומצוות של התחתונים. אלא ודאי שזהו בשבילנו, היינו לתקן את עצמנו. אז האדם מתחיל לעיין איזו תועלת יש לו מזה. לכן העבודה הראשונה באמונה למעלה מהדעת. ואחר כך באה לו עזרה משמים, שזה נקרא הארה ממרום, עד שישיג נרנח"י של בחינת נשמתו.