"כשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה... וכעין זה תהיה הגאולה, אם זכו יצאו ברחמים... ואם לא מקדים רחמים יצאו בצער, וטוב שהקדים צער ודין להמשיך רחמים... לפום צערא אגרא" (זהר כי תצא, דף יט, אות נ"ב).
ויש להבין:
א) מדוע בכדי להמשיך רחמים מוכרח להיות מקודם צער ודין.
ב) מהו הפירוש "לפום צערא אגרא", הלא צריכים לעבוד בלי שכר.
ולהבין הנ"ל צריכים לדעת מהו צער ויגיעה ודין. ומהו השכר שהבטיחו "לפום צערא אגרא". הנה ידוע שאין אור בלי כלי, כלומר שלא יכול להיות מילוי אם אין שם מקום חסרון. והיות שכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי בושה, נעשה תיקון, הנקרא צמצום והסתר, שלא מרגישים את הבורא. וכדי שתהיה היכולת להכיר את הבורא, מוכרחים להשיג את כלי דהשפעה. וזוהי עבודה גדולה וצער ויגיעה, היות שמצד הטבע נולדנו בכלים דקבלה. וכלים, היינוהחסרונות, שיהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמית, אין אנו מבינים בשכל החיצון שלנו.
ומשום זה כשאנו רוצים ללכת על דרך השפעה, זה הנקרא למעלה מהדעת, מפני שאין הדעת יכולה להבין דבר זה. וזה שאדם רוצה לטהר עצמו מכלים דקבלה, נקרא טהרה.
נשאלת השאלה, מי הוא הנותן מחשבה ורצון להאדם, שירצה לטהר עצמו מכלים דקבלה. וזה בא לו על ידי ספרים וסופרים, שהוא שומע ורואה, מה שהם אומרים לו. שהחיים שהוא משתוקק לפי רצון גופו נקראים מיתה ולא חיים.