ענין שאומרים, שצריכין לקבל התורה בשתי ידים. הנה הפסוק אומר "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". ענין אריכות ימים על דרך המוסר הוא, שאין להפסיק עבודת ה' אלא תמיד הוא בדביקות ה'. וטעם שענין ימין נקרא בחינת חסד, הוא ביטול המציאות, שהוא רוצה רק לעשות נחת רוח לה'.
וענין מציאות מתפרש בשני אופנים:
א) בגשמיות,
ב) ברוחניות. שענין גשמיות הוא פשוט שעובד ה' במסירות נפש. ומציאות ברוחניות, הכוונה החיות והתענוג שהוא מרגיש בעת עבודתו.
ובזמן שכוונתו היא לשם שמים, אז הוא רוצה בביטול המציאות, דהיינו שמסכים לעבוד ה' בלי שום חיות ותענוג, ממש ביטול מציאות הרוחניות, שאז בטח שאין לו שום תמורה עבור עבודתו. לכן הוא בטוח בעצמו, שעובד ה' רק בעל מנת להשפיע, שנקרא בחינת חסד.
וממילא אי אפשרלו להיות איזו ירידה בעבודתו, מפני שכל הירידות באות מסיבת שאין לו תענוג וחיות, שלכן הוא לא יכול להמשיך בעבודתו. מה שאין כן אם הוא מסכים לעבוד במצב כזה, ועוד שהוא משתוקק לזה, ממילא אי אפשרלו להיות בחינת הפסק בעבודה. וזה נבחן לאריכות ימים.
ובזה יש לפרש מה שכתוב, "ונפשי כעפר לכל תהיה". שהנפש שלו, היינו בחינת החיות המלובשת אצלו בתורה ומצוות, תהיה בביטול המציאות, שהיא בחינת "עפר", שאין בזה שום טעם. "לכל תהיה", שענין "לכל", הכוונה בין לבחינת תורה ובין לבחינת מצוה. והוא מסכים להגיע לבחינת ביטול כזה. ומי שמגיע לידי מדרגה כזו, אי אפשר להיות לו בחינת הפסק בעבודת ה', שנקרא בחינת יום, וזה נבחן לאריכות ימים.
"ובשמאלה עושר וכבוד", שזה קו שמאל, וזהו ענין קיום המציאות. שענין כבוד נקרא בחינת נשמה, כמו שכתוב בשער הכוונות על מה שכתוב "ובכן תן כבוד לעמך". ועושר,נקרא בחינת תורה, כמו שאמרו חז"ל "איןעני אלא בדעה" (נדרים מא.). וזה נקרא בב' ידים. ואז התורה בבחינת קו האמצעי אצלו.