עיקר הוא החסרון, והוא נקרא כלי לקבלת המילוי, וגודל המילוי נמדד לפי מדת החסרון. נמצא, שאם יש אותו מילוי, לא פחות ולא יותר, ומכל מקום אחד נהנה מהמילוי ושש ושמח, ואין מליםלהביע את שמחתו, והשני מרגיש עצמו שאין לו שום תענוג וחיות להחיות את נפשו, ומרגיש עצמו לפעמים כאילו כל החיים נמאסים עליו, היות שלא מרגיש שום מטרה בהחיים שלו.
לדוגמא, אדם בריא, היינו הוא שלם בגופו, שכל האברים שלו הם בריאים ושלמים. והוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, שיהיה לו במה לחיות נפשו עם איזה תענוג, ולא מצליח. ויש לעומתו אדם אחר, שיש לו איזו מחלה, והרופאים קבעו שהוא צריך ניתוח, אבל לא יודעים אם הניתוח יצליח, וכל החיים שלו הם בסכנה. והיו אצלו כמה רופאים מומחים, ואין מצדם שום הבטחה, שתהיה לו היכולת להמשיך בחיים. ובא חכם אחד ונתן לו סגולה, והסגולה הזאת עזרה לו. ואחר כך, כשבא לברר את מחלתו אצל הרופאים, הם קבעו שהוא בריא ושלם ולא חסר לו שום דבר. הרי אז ודאי הוא שמח, ולא שייך לומר שאין לו ממה לקבל חיות, אלא השמחה שלו רבה. ואילו הראשון,אף על פי שהוא בריא, אין הוא מסוגל לקבל חיים מהבריאות שלו, מטעם שאין לו כלי חסרון על הבריאות, לכן המילוי הזה לא נותן לו שום חיות.
ונשאלת השאלה, אם המילוי שהוא שמח עמו, הוא דבר אמיתי, או שזה סתם דמיון.