בעל ספר "ראשית חכמה" (בשער הענוה פ"ז) מביא משל: מעשה על החומד (היינו מי שחומד לכל דבר מה שהוא רואה) והקנאי (פירוש שתמיד הוא מתקנא בזה שיש לשני, אף על פי שהוא לא צריך להדבר, אבל מדוע יש דבר זה לשני).
הלכו יחדיו, בדרך פגע בהן המלך. אמר להם, אחד מכם ישאל ממני דבר ואתן לו, ואז אתן לשני כפלים על מה שנתתי לראשון. והחומד הוא מתאוה לשני חלקים, ולכן לא רצה לשאול תחילה. והשני גם כן לא רצה לשאול תחילה, כי הוא מתקנא בחבירו, אם יקח כפליים על מה שניתן לו. לסוף דחק החומד את הקנאי לשאול תחילה. מה עשה הקנאי, אז שאל שינקרו לו עין אחת, כדי שלשני יתן המלך בכפלים וינקרו לו שתי עיניו.
וזהו ההבדל בין קנאה לתאוה.