אמונה, נקרא מעשה ולא שכל. ואמונה, כשאין הגוף מסכים, הוא צריך ללכת בדרך הכפיה, שהיא למעלה מטעם ודעת, רק מעשה לבד.
וזה דומה שנותנים לילד לאכול, וההורים נותנים לו להבין שזה לטובתו, כלומר אף על פי שהילד לא מוצא בזה שום טעם. אלא עד כמה שההורים נותנים לו להבין, אין הילד רוצה לשמוע. ואז ההורים הולכים בכפיה אף על פי שהילד לא רוצה, היינו שהולכים עם הילד בבחינת המעשה, ולא מחכים עד שהילד יגיד, שהוא כבר מבין שכדאי לאכול את המאכל.
כמו כן בחינת אמונה, אין לחכות עד שהגוף יסכים, שכדאי לוותר על קבלה עצמית, אלא צריכים ללכת עם הגוף בבחינת המעשה, הנקרא בכח, אף על פי שבמוח אין הגוף מסכים לזה.