"וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב". וכי אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו "ויהי ערב" וגו'. רש"י: "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו" (שבת י').
ובסנהדרין (ז'.): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינתו בישראל, שנאמר "אלקים נצב בעדת קל בקרב אלקים ישפוט", וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר "משוד עניים מאנקת אביונים, עתה אקום יאמר ה'" וגו'.
ובבבא בתרא (ח':): "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", זה דיין שדן דין אמת לאמיתו. במתניתא תנא "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, וגבאי צדקה. ופרש רש"י, גבאי צדקה - המשכילים אל דל.
ובמגילה (טו:): ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי"... מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה, לעושין צביונו ומצפין תפארתו, יכול לכל, תלמוד לומר "לשאר עמו", למי שמשים עצמו כשיריים, ו"לרוח משפט" זה הדן את יצרו (ופרש רש"י, כופהו לשוב בתשובה), ו"ליושב על המשפט" זה הדן דין אמת לאמיתו, "ולגבורה" זה המתגבר על יצרו (ופרש רש"י, אינו הולך אחריו לעבור עבירה).
אנו רואין בענין הדן דין אמת לאמיתו ד' אופנים: א) בשבת, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ב) בסנהדרין, שמשרה שכינה בישראל. ג) בבבא בתרא, שהוא מהמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. ד) שהוא יזכה לבחינת שנאמר, "עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק".
ויש להבין את כל הנ"ל על דרך המוסר. הנה בענין הדן דין אמת לאמיתו, צריך להבין מהו הדיוק "לאמיתו", וכי יש ב' מיני אמת, ומהו אמת שאינו לאמיתו.
וכדי להבין הנ"ל נקדים מה שאמרו חז"ל, "תנו רבנן לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה" (קדושין דף מ:).
ויש לשאול, אם האדם יודע בעצמו, שיש לו מעט זכויות והרבה עבירות, איך אפשר לומר שהוא מחצה על מחצה, הלא הוא יודע בעצמו שאינו אמת. ובכלל, איך מרגילים לומר שקר, והלא "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואיך אמרו שיראה את עצמו מחצה על מחצה.
והנה בסוכה (נב.) מביאה הגמרא, "לעתיד לבוא, מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה".
ויש להביןמהי האמת, אם הוא כחוט השערה או כהר גבוה. ושם מביאה הגמרא על ההוא מעשה דאביי, "אתא ההוא סבא תנא ליה, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ויש לשאול, הלא חז"ל אמרו "מצוה גוררת מצוה" (ומפרש הרבינו עובדיה מברטנורא, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות) (אבות ד'), וכאן הוא אומר, שכל הגדול מחבירו (ודאי שגדלות, היינו במצוות) יצרו גדול הימנו. אם יצרו יותר גדול, אם כן יותר קשה לו לעשות מצוות. ואיך אמרו ש"מצוה גוררת מצוה".
והנה ידוע שניתנה לנו מצות בחירה, שעל ידי הבחירה נוכל לקבל את הטוב, שה' הכין בשביל הנבראים, שזוהי מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו. וכדי שלא יהא נהמא דכסופא, ניתנה לנו הבחירה בזמן ההסתרה. וענין בחירה שייך דווקא בזמן שהרע והטוב שקולים, אז יש בכח האדם להכריעם. מה שאין כן אם הרע יותר גדול מהטוב, לא שייך הכרעה, כי הכרעת הרע בזה שהרע יותר גדול מהטוב, כבר אין ביד האדם להכריע.
וכמו שכותב הרמב"ם וזו לשונו, "ודבר זה עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר "ראה נתתי". כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה. שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם". עד כאן לשונו (פרק ה' מהלכות תשובה). וכל זה יתכן לומר רק בעת שאין להרע יותר כח מהטוב.
ובזה נסביר את מה שאמרו, "לעולם יראה אדם את עצמו מחצה חייב ומחצה זכאי". שאין כאן הכוונה בענין איך שיעמוד לפני בית דין של מעלה, כי זה יהיה לו חשבון אחר. היינו כשירצו לדון אותו כמה שכר וכמה עונש מגיע לו, ישפטו לפי העבירות והמצוות שעשה. וכאן בעולם הזה, שאמרו שיראה את עצמו מחצה חייב ומחצה זכאי, הכוונה איך שיתנהג בעולם הזה, כי האדם יכול לומר, מאחר שיש לו הרבה עוונות, וממילא הרע שלו יותר גדול מהטוב, כבר אין בידו להכריע לטוב, כי הרע כבר הכריע את הטוב לרעה.
אלא יש לומר לו, שבענין עבודה אין האמת כפי שהוא רואה, הגם שזו אמת שיש לו הרבה עבירות, אבל לאמתו של דבר, היינו במה שנוגע לבחירה, אין בהרע שלו יותר כח מהטוב. כלומר אם הטוב שלו קטן מאד, אז גם הרע אין כוחו יותר גדול מהטוב, כי מוכרח להיות כוחות שוים, אחרת אין שייך בחירה. לכן לא נתנו כח בהרע שלו יותר מכוחו של הטוב.
וזה פירוש"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו". כי ענין דיין על דרך המוסר, הוא נמצא בכל איש פרטי מישראל, כמבואר (במאמר "אין פרענות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל").
והאדם בזמן שהוא צריך לעשות איזו עשיה, למשל שהוא צריך לתת לאיזה מוסד תרומה גדולה, אז יש לפניו שתי דיעות. צד אחד טוען, היות שהמוסד הזה הוא דבר חיוני, כי צריכים להשתדל שיהא בר קיימא, כיון שהרבה אנשים נהנים ממנו, והמוסד הזה זקוק עכשיו לתמיכה גדולה, שאם לא כן הוא עלול לבוא לידי הרס, ואחרי היגיעה הגדולה שהשקיעו בו, ידון לכליון. ורק על ידי זה שיתן עכשיו תרומה גדולה, הן בגופו והן בממונו, הוא יוכל להתקיים, ולכן כדאי שהוא יקבל על עצמו את הטרחה הזאת.
והצד השני טוען, היות שהוא עסוק מאד בענינים שלו, ואם הוא יחשוב לעשות מאמץ לטובת המוסד, אז העסקים שלו ילכו לטמיון. ועד כמה התיגע עד שהגיע למעמד שבו הוא נמצא עכשיו, וכמה עולה לו בדם וזיעה ובהשפלת כבוד עצמו בזה שהיה צריך להשפיל את רוחו אצל הקרובים וידידים שיהיו בעזרתו, וברוך ה' הצליח, וכעת הוא כבר נחשב בין האנשים המכובדים שבעירו. ובזה שיעזוב את העסקים שלו, מי יודע לאיזה מצב הוא יכול להגיע.
ואף אם הוא לא יחליט לקבל על עצמו שיהיה אחד מהנהלת המוסד, אלא רק יתן תרומה גדולה, היינו שישתתף בממונו לבד, ולא ישתתף בגופו להיות פעיל בהמוסד, אבל איך הוא יכול להוציא סכום גדול מהקופה. כי בזה שהוא יוציא סכום ניכר, אזי זה יחסר לו בתהליך העסקים, שתמיד יש להכניס כסף ולא להוציא, שכידוע בכסף מזומן יכולים לקנות סחורות יותר בזול. וכמו כן אם הוא מזמין סחורה באיזה בית חרושת, ובזמן שמשלמין במזומן, אז מקבלין את ההזמנה בזמן יותר מוקדם. לכן אסור לו להשתתף אפילו בתרומה כספית בלבד.
והאדם צריך עכשיו לתת דין, כי הוא נעשה עכשיו דיין לדון בין שני הצדדים, ולומר עם מי הצדק והיושר. ודאי שההכרעה קשה, כיוון שיש פנים לכאן ולכאן ולכאורה שניהם צודקים. לכן צריך לדון דין אמת לאמיתו, היינו להסתכל בפנימיות הענינים, אם כדאי לבטל הפרט לצורך הכלל.
וענין הכרעה שייך דווקא אם הם שני כוחות שוים, זאת אומרת, שאין צד אחד יותר חזק בנחיצות הקיום מאשר הצד השני, שאז שייך לומר שהוא צריך להכריע למי יותר כדאי לתת את עזרתו. מה שאין כן אם צד האחד יותר חלש, אז אין לו דין ודברים לפסוק עם הצדק, שמובן מאליו שצריכים לעזור למי שמאמינים שיותר נחוץ לעוזרו.
וכמו כן כאן, בזמן שיש לאדם להתגבר על יצרו, ורואה שיש בו הרבה עבירות ומיעוט מצוות, אז הוא חושב כי מאחר שיש לו הרבה עבירות ומיעוט זכויות, נמצא איפוא שהרע כבר יש בו כח לשלוט עליו, משום שהרוב הוא הגובר. ולפי זה הוא לא צריך לעשות שום מאמץ, בכדי שיוכל להתגבר על הרע שבו, מטעם שאין באפשרותו להתגבר על הרוב, נמצא שעבודתו תהיה לריק.
לכן באו חז"ל ואמרו, שהגם שהאמת היא מה שהוא רואה, שרובא רע ומיעוט טוב נראה לעיניו מסיבת המעשים שעשה, ולפי המעשים יש לו מעשים רעים יותר ממעשים טובים. אבל לאמיתו של דבר, היינו שיסתכל בפנימיות המעשים, מעידים לנו חז"ל, שלא נותנים משמים יותר כח ברע מכפי טוב שבו, משום שצריך להיות משקל שוה, בכדי שיוכל להכריע את המאזנים.
לכן בזה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה ידונו אותו בעולם הבא. היינו בזמן שרוצים להענישו על המעשים, אז מתחשבים בכמות המעשים. מה שאין כן בזמן שהאדם צריך ללכת בדרכי ה' בעולם הזה, אז כל זמן שהוא בעולם הזה יש לו בחירה, היינו שהקדוש ברוך הוא לא נתן כח בהרע יותר כח מכפי שיש בהטוב שלו. לכן הם תמיד במצב של מחצה על מחצה.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל, "לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה". ושאלנו, מהי הצורה האמיתית. ולפי הנ"ל יובן בפשיטות, היות שהקדוש ברוך הוא לא נתן כח יותר בהרע אלא לפי ערך מדת גודל של הטוב. נמצא, שהצדיקים שיש להם הרבה זכויות, וכדי שיהא משקל שוה, לכן הרע שבהם, שפירושו היצר הרע, מוכרח גם כן להיות במדת גדלו של הטוב. לכן אמרו ש"נדמה להם כהר גבוה". מה שאין כן הרשעים, שהטוב שלהם הוא רק "כחוט השערה", ממילא גם היצר הרע שלהם אינו יותר אלא "כחוט השערה".
ובזה גם נבין מה שתנא ליה ההוא סבא לאביי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ושאלנו, הלא יש לנו כלל ש"מצוה גוררת מצוה", אם כן מי שנעשה גדול, הוא ודאי על ידי שעשה מצוה, ומדוע נתרבה הרע אצלו. ולפי הנ"ל, הטוב היה צריך להתגבר. אלא, היות שמוכרח להיות בחירה, ואם לא יגדיל לו הרע כפי גדלותו של הטוב, שבו הוא עומד עתה, אז בודאי הטוב כבר הכריע שיעשה רק טוב. אז אין לו עוד העבודה של בחירה, שכל גדלותו של האדם מתבטאת בזה שבידו הכח להרבות בבחירה. וזהו מה שאמרו "לפום צערא אגרא", שענין היגיעה הוא רק בזמן הבחירה. לכן מוכרחין להוסיף לו בכל פעם יותר רע, בכדי שיהיה לו מה להכריע.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשי בראשית", כמו שכתוב בזהר, "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נא) אל תקרי עמי אתה, אלא עימי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו", אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים, אשריהם העמלים בתורה" (בראשית ה' ע"א).
וענינו הוא שעל ידי שהאדם דן דין אמת לאמיתו, הוא יכול לעשות הכרעה לטובה, ואז הוא זוכה לקבל את הטוב והעונג, שהכין הקדוש ברוך הוא עבור הנבראים, שזוהי סיבת בריאת העולם. נמצא, שהאדם נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בזה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת, והנבראים יהיו מוכשרים לקבל, שעל ידי זה נעשית השותפות.
מה שאין כן אם לא ידונו דין אמת כנ"ל, אז הם לא יוכלו לתקן מעשיהם, וממילא לא יוכלו לקבל את ההטבה, מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להנות לנבראים. ומשום כך השפע העליון יהא נשאר למעלה, ולא יתגלה להתחתונים את השם של טוב ומטיב, ואז לא תבוא תכלית הבריאה לידי גמר. מה שאין כן כשהתחתונים מסוגלים לקבל את שלימות ההטבה, אז באה הבריאה לידי שלימותה. נמצא, שהוא נעשה שותף להקדוש ברוך הוא, בזה שהוא יקבל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת.
וכן על דרך זה נבין מה שאמרו חז"ל, "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, משרה שכינה בישראל". והביאור הוא כנ"ל, כי בזה שהוא יתקן את מעשיו, הוא יגרום שהשכינה תשרה בישראל. וזהו על דרך שאמרו, "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", כי הוא גורם על ידי מעשיו, שתהא התגלות השפעה העליונה לתחתונים.
ובזה גם נתבאר מה שאמרו, "כל דיין שדן דין וכו' הם יזהירו כזהר הרקיע". היינו כנ"ל, על ידי תיקון מעשיהם, זוכים שישפיע השפע העליון, וזה יזהיר עליהם כזוהר הרקיע. וכמו כן, הוא יזכה שהקדוש ברוך הוא יהיה "עטרה בראש כל צדיק וצדיק", כי כל אחד ואחד שיעשה ההכרעה לטובה, יזכה לשלימות העליונה, שהוא מה שישרה עליו הקדוש ברוך הוא, ויראה שהוא הסוכך והמקיף והמגונן עליו. כי זה ידוע שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנבראים כל טוב, אלא שאין אנחנו מוכשרים לקבל. כי רצון הקב”ה הוא שבמתנתו לא יהיה שום חסרון, לכן רוצה שאנחנו נקבל רק על ידי עבודתנו. אלא שאם אנחנו לא נעשה הרבה זכיות, אז יהיה לנו קשה להכריע לכף טוב, משום שהרע כבר בא אצלו בשיעור הגדול ביותר. לכן עשה ה' תיקון שתמיד יהיה הרע והטוב בשוה.