לכל אדם דתי יש זמן או רגע בחיים שלו שיש לו קצת התעוררות מלמעלה, שירגיש חיות בזה שהוא יהודי. והגם שבאופן כללי, האדם נמצא בכמה מצבים, שאין בו שום חן דקדושה, ולפעמים יש שהוא שוכח בכלל שיש קדושה בעולם, ואפילו שזוכר הוא רק מטעם חינוך, היינו רגילות. לדוגמא, יש לפעמים שהאדם מברך ברכת נהנין ולא מרגיש אפילו למי הוא מדבר, ומה הוא מדבר. ומה שאמר ברכה הוא מצד הרגילות.
אבל יחד עם זה, יש לפעמים בחיים שהאדם כן מרגיש חיות דקדושה, יכול להיות לזמן קצר, נגיד למשל דקה אחת האדם היה מרגיש טעם דקדושה, שזו באה לו מהתעוררות מלמעלה. והאדם יכול לעורר רשימו מזה, שהיה לו פעם התעוררות.
לכן יוצא שלכל אדם יש לו בפנימיות בחינת רשימו, והרשימו הזו מכינה את הכלי, היינו את הלב, שעל ידו האדם יכול לעשות אתערותא דלתתא.