"דרש רבא, מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורהזמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקדוש ברוך הוא, דברי תורה שכתוב בהן "התעיף עיניך בו ואיננו" אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש", ואיהו אתייה בעגלתא. ופירש רש"י, "בבית מגורי", כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפניהם, הייתי משתעשע בחקיך והיו לי זמירות לשעשועי. התעיף לי וכפלת, שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהיסח הדעת מהסתכל בהם מיד ואיננו. מהרש"א: "זמירות", כי הזמר הוא בפיו של אדם לפי שעה, אבל דברי תורה הם תמידיות שלא למשוך מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו (סוטה לה.).
ואפשר לפרש, דברי תורה, היינו מלכות, שנקראת דיבור, שהיא בחינת אמונה. ואמונה צריך שתהיה תמידית, כי באמונה שייך לומר "התעיף עיניך בו ואיננו", כי ברגע אחד תיכף נסתלק ממנו הכל. מה שאין כן תורה לא משתכחת ברגע אחד. והוא היה משתמש עם החוקים בעת הבריחה, היינו בזמן שהיה לו יראה, אז השתמש באמונה. והקדוש ברוך הוא אמר לו שזה דבר תמידי.
"הריני מכשילך". כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג.). "עבודת המקדש בכתף ישאו", שזה נקרא בחינת עול, שנושאין על הכתפים, והוא נתן בעגלתא. "עגלה" מלשון עגול, שאין לו מעלה מטה, הכוונה שהוא בחינת אתערותא דלעילא. מה שאין כן יושר הוא בחינת מעלה ומטה, שזה תלוי לפי עבודת האדם. וזה נקרא אתערותא דלתתא. "כתף", היינו קבלת עול, שהיא אתערותא דלתתא.