ענין שיתוף מדת הדין ברחמים, שעל ידי זה נעשה התחתון ראוי למוחין, וענין אח"פ בעליון שנפלו לתחתון.
זה ידוע שעיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון.
ואחר כך המדות דעליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות. היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות.
ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר, שכל הסתרה הזאת שהוא מרגיש היא מטעם שעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון. וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עמהם", שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות ברוחניות.
ואם האדם מתגבר ואומר שמה שמוצא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע. ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן שהתחתון מעלה. ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו, שענין עליה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג שיש בהכלים דאח"פ שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא שמעלה את הגלגלתא ועינים דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון.
נמצא, שבזמן שהתחתון רואה את הגדלות דעליון על ידי זה עצמו נתגדל התחתון.
אבל מתחילה התחתון אינו ראוי לקבל אלא רק קטנות. וכשיוצא גדלות בהעליון כלפי התחתון, נעשית מחלוקת בתחתון בין ימין לשמאל, היינו בין בחינת אמונה לידיעה. אבל העליון גם כן נתמעט אחר כך על ידי התחתון, הנבחן למסך דחיריק. היינו שבשביל שהתחתון יוכל לקבל את מדרגות העליון, שהתחתון לא יקבל אלא בחינת ידיעה לפי ערך האמונה ולא יותר מזה, נבחן זה שהתחתון צמצם את הקו שמאל דעליון, היינו שהתחתון הוא הגורם.
ואז יכול התחתון להתקיים, משום שהוא כלול בבחינת ידיעה ואמונה גם יחד. וזה נקרא ג' קוין, שדוקא באופן כזה התחתון מקבל את השלימות.