תוכן העניינים:
על מושגי יסוד
שאלה: כל אחד מייחס משמעות משלו לחיים ומוות, לאור, לנשמה וכדומה. כיצד הקבלה מפרשת אותם?
תשובה: אבאר לך כמה מושגים:
זמן - למעשה הוא לא קיים! הבריאה היא נצחית.
בורא - הרצון להנות, לענג את הנברא.
נברא, נשמה - רצון ליהנות מהבורא, מהרגשת הבורא, מהאור.
חיים - מילוי הנשמה על-ידי האור, על-ידי הרגשת הבורא.
מוות - עזיבת האור, הסתלקות הרגשת הבורא מהנשמה (כתוצאה מעזיבת הכוונה "למען הבורא").
קבלת נשמה - רכישת הרצון (ליהנות "למען הבורא"), שבעזרתו אפשר להרגיש את הבורא.
מסך - רצון ליהנות עם הכוונה "למען הבורא"; כלי קדוש, כלי רוחני, כלי מתוקן; כלי הנשמה, שבכוחו להרגיש את הבורא.
קבלה - לקבל. מדע שמסביר איך לקבל בהדרגה נשמה מלאה, כלומר, דבקות מלאה בבורא.
העולם שלנו - מצב נמוך ממוות רוחני, למטה מהרגשת הבורא. נמצא תחת צד שמאל של עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) דטומאה.
הולדת הנשמה, רכישת חיים - מַעבר מהרגשת העולם שלנו להרגשת הבורא.
גלגולים, מחזורי חיים ומוות - כניסה ויציאה של אור לכלי הנשמה, המתרחשות בקביעות לאורך כל דרך התיקון בעולמות בי"ע.
שאלה: מדוע בעל-הסולם משתמש במלה "צורה" ולא במלה "תכונה", בהתייחסו לבחינות רוחניות ב"תלמוד עשר הספירות"?
תשובה: כיוון שכך זה מופיע בהרגשת המשיג. צורה ותכונה ברוחניות הן מלים נרדפות, אם כי אין אנו מבינים מהי "צורה" ברוחניות. בעולם הרוחני קיימות רק שתי תכונות: בורא ונברא. מסך הוא תוצאה של הרגשת תכונות הבורא.
מה זה "אור"?
שאלה: האם אור הבורא, שעליו מדובר בקבלה, והאור שעליו מדובר ביום הראשון לבריאת העולם-הם אותו האור?
תשובה: אור-הוא רק אחד ואינו משתנה. אבל הוא מתקבל בכל מיני אופנים בגלל מצבו של הכלי (הנברא, הנשמה)-ותלוי ביכולתו של הכלי לקבל. מכאן, שאין לנו מושג על האור שמחוץ לכלי, כי איננו מסוגלים להגדיר את מה שמחוץ להרגשתנו.
האור הוא הרגשת הבורא על-ידי הנברא; מה שיוצא מהבורא; מה שמתקבל אצלנו כטוב, והעדרו-כרע.
האור, שעליו מדובר ביום הראשון לבריאת העולם, הוא האור העליון ביותר, שכולל בתוכו את הכול. שאר האורות הם נגזרותיו, ההופעות הפרטיות שלו.
מה זה "רוחני"?
שאלה: כיצד מבדילים בין "גשמי" ל"רוחני"?
תשובה: רוחני זה מה שמעל העולם שלנו. מה שבשום אופן לא למען עצמי אלא רק למען הבורא; כשתוצאת המעשה אינה קשורה כלל לעושה אותו, אפילו באופן עקיף; שעה שהנשמה, ולו במידה הקטנה ביותר, קשורה עם הבורא, מרגישה אותו ומלאה בו. כל מה שמחוץ ומעל הזמן, החלל, המקום והתנועה; כל מה שלא קשור לחלוטין להרגשת הגוף הבהמי, אלא מורגש בנשמה באיזשהו חלל פנימי ריק בחושים של האדם-שמיועד רק לבורא- ומתגלה רק כשהאדם כבר שולט בנושא ה"רוחני".
שאלה: קראתי, שהרוחני הוא "טבע הנותן" שנמצא מעל העולם שלנו. מדוע אי-אפשר להגיד שהרוחני הוא חלק מהעולם שלנו?
תשובה: איך ייתכן שהרוחני הוא מהמרכיבים של העולם שלנו? הרוחני אמנם "בתוכו", אבל לא מתגלה בעצמו אלא דרך לבושים.
העולם שלנו הוא מצב, שבו הרצון ליהנות נהנה רק ממנת אור קטנה מאוד הנקראת " נר דקיק", ואפשר ליהנות ממנה אפילו שכוונת הרצון היא "למען עצמי". זה נעשה על-ידי הבורא בצורה מכוונת: למרות שעוד לא רכשנו כוונה רוחנית "לתת לבורא", למרות שעוד אין מסך, אפשר בכל-זאת להתקיים-לשם הנאת עצמנו.
הרצון ליהנות שבתוכנו הוא הקטן ביותר מבין הרצונות שנבראו. הוא מובדל משאר הרצונות של הנשמה כדי שנוכל להתאמן עליו: פעם "לטובת עצמי" ופעם "לטובת הבורא", ולזכות לכניסה לעולם הרוחני-כמו בדוגמא של בעל-הסולם, לפיה פעם נהגו ללמד ילדים לכתוב בעזרת לוח וגיר כדי שלא יבזבזו נייר יקר, עד שילמדו לכתוב כראוי.
שאלה: האם קיים "רע-רוחני", למשל קליפות או יצר רע?
תשובה: קליפות ויצר רע הם כוחות טומאה, הנמצאים מעל העולם שלנו; הם אינם נמצאים באדם רגיל, ומופיעים רק כשמתחיל להיוולד באדם רצון אמיתי לבורא. בשביל לחזק רצון זה, מתעוררים כוחות שליליים. האדם, בהתנגדותו אליהם, גדל ומחזק את הרצון שלו לבורא. ודווקא בשביל זה הם נבראו-להפריע ולגרום לספקות.
אמנם הקליפות והיצר הרע לא נמצאים בעולם שלנו, ובכל-זאת לא נהוג לכנותם "רוחניים" מפני שברוחני, ככלל, הכוונה היא "למען הבורא"-ואילו הם בעלי כוונה הפוכה, לכן אסור לכנותם "רוחניים". הם קיימים בתוככי האדם ולא מחוצה לו ומשמשים לו כעזר בדרכו לבורא-"עזר כנגדו".
מהי גימטריה?
שאלה: מה זה "גימטריה" וכיצד היא משפיעה?
תשובה: כדי לתאר את מצב הנשמה, המכונה לעיתים "כלי", נוהגים להשתמש בשם שמותאם בצורה מדויקת מאוד לרמה הרוחנית שלה, במקום להשתמש בהרבה נתונים טכניים למיניהם. כל הכלים (הנשמות) מורכבים מעשר ספירות, בדומה לבני-אדם, שגופם מורכב ממספר שווה של חלקים: תרי"ג (613). מה שמבדיל בין הנשמות זה האור הממלא אותן. תפקיד השם הוא לבטא את תכונות הנשמה שהתמלאה באור. סכום האורות, או, ליתר דיוק, עשרת האורות שממלאים את עשר הספירות שבנשמה נקראים "גימטריה". לכן גימטריה היא לא פחות ולא יותר אלא רישום המצב הרוחני של הנשמה, המילוי שלה על-ידי האור, על-ידי הבורא. האור הזה תלוי ב" מסך": התכונה של הנשמה "לתת", בניגוד לרצון שלה ליהנות; את המסך אפשר לרכוש רק על-ידי שיטת תיקון הנקראת "קבלה".
מהי "תשובה"?
שאלה: בספר "דרגות הסולם" כתוב, שעל-ידי "תשובה" אדם קונה רצונות של נתינה-רצונות להשפיע, ואז הוא הופך להיות מוכשר לקבל תענוג מהבורא. אם כך, מהי "תשובה" עבור מקובל?
תשובה: "תשובה" משמעותה לשוב, כלומר, לחזור למצב הקודם, אבל עם ה"אני" שכבר השתנה. כי אחרת-אם המצב ההתחלתי לא היה משתנה ואני לא הייתי משתנה-זה היה אותו המצב. "תשובה" היא חזרת הנשמה לבורא, מהמקום ממנו ירדה לעולם הזה. בהתחלה הבורא ברא רצון לקבל, הרצון נברא בלי כוונה ולכן נקרא " עובּר".
על-ידי התחזקות הדרגתית של הכוונה "למען עצמי", ה"רצון לקבל" הולך ומתרחק מהבורא, עד למצב שבו הוא לגמרי מנוגד לבורא. מצב שבו כל הרצונות- כוונתם היא "למען עצמי", נקרא "העולם שלנו", או "העולם הזה". במצב הזה הרצון לא מרגיש שום דבר, חוץ מאשר את עצמו, וההרגשה הזאת נקראת "גוף" (האדם בעולם הזה).
אם הרצון משנה את כוונתו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", או-אז, לפי מידת השינוי של הכוונה, הרצון חוזר למצבו ההתחלתי הקודם, ונעשה כמו עובּר בבורא. כל מצב במרחב הרוחני נמדד בזיקה לבורא ונקבע יחסית אליו. ככל שתכונות הנברא שוות לתכונות הבורא, כך הנברא קרוב לבורא, ולהפך.
בעזרת הכוונה "למען הבורא", הרצון משתנה באיכותו והופך מ"מקבל" ל"נותן". בזה הוא משתווה לבורא. הנברא מרגיש את עצמו לא כמו קודם-נקודה או עובּר - אלא כמשהו שלם ושווה לבורא.
בהשתוות שלו לבורא, הרצון ליהנות חש כל מה שהבורא חש: תענוגים אינסופיים, נצחיות, שלמות-זו מטרת הבריאה. אני ממליץ לקרוא את המכתב של בעל-הסולם בדף ס"ג בספר " פרי חכם-אגרות קודש".
מהי אמונה?
שאלה: כיצד מוגדרת "אמונה" בספרי הקבלה?
תשובה: אני ממליץ לך לקרוא ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מהאות י"ג עד האות י"ח. שם מסבירים, שאמונה היא ביטחונו של האדם בכך:
-
שהבורא קיים.
-
שהבורא רוצה לעזור.
-
שהבורא יעזור רק במידה שהאדם יתייגע.
-
שהעזרה שתבוא תיתן לאדם כוח לנהוג בניגוד לרצונות שלו: לעשות ולחשוב רק למען הבורא.
-
שהעזרה תבוא רק דרך לימוד הקבלה (ראה " הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), כפי שנאמר: "האור שבה מחזירו למוטב".
-
שאם אין באדם אמונה-עליו ללמוד את הקבלה על-מנת לרכוש את האמונה. לאחר-מכן עליו ללמוד את הקבלה, כדי לתקן את עצמו. התיקון יבוא רק אחרי שהאדם ירכוש אמונה. מידת התיקון תלויה במידת האמונה (ראה " הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח).
מהם חיים ומוות?
שאלה: האם באמת יש "מוות"?
תשובה: הרגשת ה"מוות" או ה"חיים" מתחילה עם הכניסה לעולם הרוחני, ולא בעת לידה או מוות של הגוף הפיזי, הבהמי. "מוות" פירושו הסתלקות האור-כאשר נעלמת הרגשת הבורא מהכלי, מהנשמה. מצבנו הנוכחי נחשב למצב שהוא גרוע ממוות, מכיוון שאנחנו כלל לא מרגישים שאנחנו נטולי אור, נטולי הרגשת הבורא.
להרגיש את הבורא פירושו לקבל נשמה. קבלה נגזרת מהמלה "לקבל". הקבלה היא מדע שמלמד איך לקבל נשמה ועל- ידיה לרכוש חיים נצחיים.
"מוות" פירושו התרחקות מהבורא-למרחק הקוטבי לו בתכונות. התנאי לקבלת הנשמה הוא קיומו של "כלי", ו" כלי" פירושו "הכוונה למען הבורא".
האדם יכול להשיג את הדרגה הרוחנית הראשונה שלו רק אחרי שהוא השיג את ההבנה, לפיה המוות הוא התרחקות מהבורא והחיים הם התקרבות אליו. השאר הוא כבר בידי מנגנון העולם הרוחני. אבל כדי להשיג הבנה כזאת, הכרחי לקבל עזרה מהבורא-את נס יציאת מצרים! בזה רק הבורא יכול לעזור. וכשהוא עוזר, האדם באמת ניצל!
שאלה: מה פירוש האמור בספר "הזוהר", שרק הנבחרים יזכו לחיים בעולם הבא? ומה לגבי השאר?
תשובה: הבריאה נצחית. זמן ותנועה אינם קיימים. כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא ההרגשות הפנימיות של הנברא, מה שהוא מרגיש בתוככי עצמו. שינויי המצבים הפנימיים שלנו הם שגורמים לתחושת הזמן והתנועה.
ספר " הזוהר" מדבר על דרגות רוחניות, על מצבים של הנשמה הנצחית, על מידת ההתמלאות שלה על-ידי אור הבורא. כולם ישיגו את חיי העולם הבא, כלומר, את הדבקות המלאה בבורא. ואילו הרגשת "החיים הבהמיים" יכולה להתלוות לנשמה, אם האדם מקבל אותה, שאם לא כן, נאמר: "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין".
שאלה: במה האדם מסתכן, בסופו של דבר?
תשובה: אדם מסכן את הדבר היקר לו ביותר, את מה שהוא מרגיש, את מה שיש לו, את חייו. אין היעדר מוחלט! אבל נעלם מה שיש אצלו. למען האמת אין בשום דבר סיכון, שכן הכול נמצא בשליטת הבורא "הטוב והמטיב". אך מרגישים אותו ככזה, רק אם משיגים אמונה רוחנית: " אור חסדים".
מה הם הנאה ותענוג?
שאלה: האם "תענוג" שמשתמשים בו המקובלים בספרי הלימוד, הוא באמת הנאה ותענוג כמו שאנחנו מבינים את זה, או שיש לו מובן אחר לגמרי-ורק לנוחותם הם מכנים אותו תענוג?
תשובה: מטרת הבריאה היא לְהַנות את הנבראים. הבורא השלם יכול להנות את הנבראים רק עם שלמות. הבורא לא יכול לברוא משהו שאינו שלם. שלם-רק הוא בעצמו ממלא את המציאות, ולכן הוא גם היחיד. כיוון שכך, נוצר רצון להתמלא בו, והרצון הזה מתמלא לגמרי ללא הגבלה. לכן המצב שלו נקרא " אין-סוף", כלומר בלי סוף. אבל המצב הזה נברא על-ידי הבורא, במטרה שהנברא ירגיש את המצב הזה בכוחות עצמו כשלם. לצורך זה הנברא חייב לרכוש מידות של הערכה. הוא יכול לרכוש אותן רק מתוך הרגשת הֶפכיוּת הצורה ומתוך הרגשה של חוסר שלמות. לצורך זה נועדה ההתרחקות שלו מהבורא עד למצב שנקרא "העולם הזה", שבו הנברא מרגיש תענוג גשמי, בהמי- המצב הנוכחי שלנו-במקום להרגיש את הבורא. ככל שהנברא מודע יותר למצבו הבלתי-שלם-וזה אפשרי רק מתוך לימוד קבלה-הוא מתחיל להיות מודע לשלמות, שהיא הבורא; הוא מתחיל להבין שהשלמות היא דבקות בבורא, השתוות לו לפי התכונות, התמלאות בו.
תוך כדי הלימוד מבינים, שלהיות שלם פירושו להיות "קרוב" ככל האפשר לבורא, כמה שיותר דומה לבורא, לתכונותיו, להיות אתו בהשתוות הצורה. והאמת-שזהו המצב של הנברא גם עכשיו, אלא שהוא לא מרגיש אותו כך, ולכן הוא לא מסוגל להחשיב אותו ככזה.
ככל שהאדם מגיע להבנת עצמו והבנת הבורא, הוא מתחיל להרגיש שלמוּת- כאילו שהוא חוזר אליה. הרגשת המילוי במצבים האלה נקראת "תענוגים", והרצון להרגיש את הבורא כשלמות עליונה, נקרא " כלי".
מהן פעולות המסך?
שאלה: כיצד המסך מוליד אובייקטים רוחניים חדשים?
תשובה: אובייקטים רוחניים-הם דברים, שהמקובל מייצר על המסך שלו, מה שנולד מפגיעת האור במסך של המקובל. כתוצאה מזה נולדת בתודעתו תמונת העולם הרוחני. הרוחניות נולדת רק בעקבות זיווג רוחני, שעל-פי עוצמתו מושג העומק של התמונה הרוחנית.
אם האור לא פוגע במסך, לא נולד שום דבר חדש, ומצטיירת באדם רק תמונת העולם הזה. במלים אחרות, להוליד אובייקט רוחני פירושו לבנות מהחומר (מהרצון) שלנו את דמות הבורא על-ידי המסך. בעצם, המסך הוא כלי פיסול בידי המקובל.
האדם מתבונן על עצמו מהצד (מצמצם את רצונותיו, מרכיב מסך של הכוונה "לא לקבל למען עצמי"). רצונות, שהוא לא מסוגל לדמותם לבורא (" לב-האבן"), הוא חותך באמצעות המסך; רצונות, שהוא יכול לדמותם לבורא, הוא מביא להשתוות הצורה עם תכונות הבורא-במידת יכולת המסך שלו. וכך, ככל שהדרגה גבוהה יותר, האדם נעשה יותר ויותר דומה לבורא. הוא לומד את תכונות הבורא מתשע הספירות ומאמץ אותן אליו.
מהבורא אל הנברא
שאלה: כמה עולמות מפרידים בין הנשמה לאור?
תשובה: הדרך עד אלינו ארוכה מאוד, אבל אנחנו כבר יכולים להגיע למסקנות מסוימות בנוגע לטבע הבריאה, לתכונות האור והכלי.
הנה מה שמתרחש מלמעלה למטה:
-
ארבעת שלבי ה"אור הישר";
-
הולדת מלכוּת של עולם "אין-סוף";
-
צמצום א' של המלכוּת;
-
הולדת עולם "אדם קדמון";
-
צמצום ב';
-
שבירת מסך המלכוּת;
-
בריאת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה;
-
בריאת הנשמה-נשמת "אדם הראשון";
-
שבירת הנשמה לחלקים;
-
ירידת החלקים עד לעולם שלנו;
-
התפתחות הנשמות, על-ידי ירידה לעולם שלנו, עד למצב הנוכחי שלנו.
מלכות ו"עולם אין-סוף"
שאלה: מהו "עולם אין-סוף" והיכן הוא נמצא?
תשובה: צריך להימנע מלפרש "אין-סוף" כמושג של זמן או של מקום. ה" אין-סוף" זהו משהו ללא סוף, ללא מגבלה של פעולה מסוימת או של תכונה מסוימת, ולכן זה נקרא "אין-הסוף".
לרוחניות אין מקום ואין זמן, ולכן שתי המגבלות האלה, של העולם שלנו, לא קיימות בעולם הרוחני. מהסיבה הזאת אנחנו לא יכולים לדמיין את הרוחניות באופן נכון. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו כוס, שלמרות שהיא מלאה עד שפתה, היא בכל-זאת נמצאת במצב של התמלאות מתמדת-אינסופית (ודאי שהכול נמדד יחסית לכוס עצמה, שכן אנו מודדים הכול יחסית למקבל).
מלכות, נשמה, מתקנת את עצמה באמצעות העולמות. העולמות הם מדרגות של העלמה או גילוי של האור. פעם אחר פעם הנשמה מקבלת מן המדרגות רצון, שזה הכלי, וגם את האור, הכוח לתקן את הרצון. באמצעות השימוש ברצון הזה ובאור התיקון, הנשמה, על-ידי תיקון עצמה, עולה כביכול כל פעם לאותה המדרגה שממנה היא קיבלה את הרצון ואת כוח התיקון. בסך הכול ישנם חמישה עולמות, בהם חמישה פרצופים, בהם חמש ספירות-שיחד מהווים 125 מדרגות. אך קיים עוד מספר עצום של מצבי מעבר.
שאלה: אתה כותב, ש"עולם" נקרא גם כל מצב של מלכות, של הנשמות, של הכלי הכללי. האם מלכות היא ספירה או עולם?
תשובה: מלכות-זוהי הספירה העשירית, הספירה האחרונה לאחר תשע הספירות של האור הישר, המתפשטות מן הבורא. המלכות מקבלת את האור מכל תשע הספירות, ומתחלקת לעשרה חלקים. עשרה חלקי המלכות האלה-הם העולמות וכל מה שנמצא בהם.
שאלה: אם הבריאה היא המלכות, מהן כל הספירות העליונות?
תשובה: כל תשע הספירות (ט' ראשונות) עד למלכות הן תכונות האור. על המלכות להידמות לתשע הספירות האלה. מידת ההתאמה בין המלכות לבין תשע הספירות, שהן תכונות הבורא, תלויה בכוח המסך שבמלכות. אך ההתאמה של המלכות לתשע הספירות קיימת, אפילו עם המסך הקטן ביותר שלה.
כלומר, אפילו מסך מינימלי צריך להתאים את המלכות לכל תשע הספירות הראשונות. לפיכך, כל השגה רוחנית מורכבת מתמונה שלמה (הכוללת את כל הספירות). אמנם תמונה בעלת מסך מינימלי יכולה להיות מורכבת מכמות קטנה של גוונים, או פרטים, אך היא מהווה תמונה יחסית של כל תשע הספירות. הדבר דומה לכך שבעולם שלנו אחרי שאנחנו נולדים, אנחנו קולטים באמצעות כל חמשת החושים, ללא הבדל אם אנו ילדים או מבוגרים. אבל עוצמת (העומק) ההשגה תלויה בכוח המסך.
התפתחות המלכות
שאלה: העולם כשלעצמו הוא משהו מגביל, מעכב. כיצד, אם כן, מתפתחת מלכות של עולם אין-סוף (הנשמה) דרך העולמות?
תשובה: עולם-פירושו העלמה, הסתרה, הגבלה של התפשטות האור. אבל כל מצב של מלכות, של הנשמה הכללית המשותפת, גם נקרא עולם. עולם אין-סוף-הוא מצב של מילוי בלתי-מוגבל של הנשמה המשותפת, ולא של נברא-נשמה בודדים. כל מה שממלא את הנשמה המשותפת נקרא " אור" או " בורא".
אבל כדי להתמלא בכוונה "למען הבורא" וכך להפוך לשווה לו, המלכות, הנשמה, מתקנת בהדרגה את הכוונה שלה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא": היא מרוקנת את עצמה-צמצום א', מסתתרת תחת חמישה כיסויים, עולמות, ובהדרגה, בהתאם לרכישת המסך, הכוונה "למען הבורא", נפתחת, חושפת עצמה לאור, לבורא, כמו כלה בפני חתן.
מדרגות התיקון שלה, התגלותה, התמלאותה באור, הן חמישה עולמות הכוללים חמישה פרצופים בכל עולם, הכולל חמש מדרגות בכל פרצוף, סך הכול 125 מדרגות. ואפשר גם לחלק את התיקון, את המרחק הרוחני, ל-613 מדרגות, (תרי"ג) מצוות. לכן המצווה נקראת הלכה, מהמלה הליכה-התקדמות. ואפשר לחלק את אותו המרחק ל-6,000 מדרגות, שלוש קבוצות, שבכל אחת 2,000 מדרגות. אבל המרחק עצמו -מידת התיקון של המלכות - אינו משתנה. כל העניין הוא, שכל אחד מבטא את המדרגות-את מידות התיקון-בדרך הנוחה לו.
אורות המלכות
שאלה: איזה אור ממלא את המלכות, האם זה אור אחד או חמישה אורות?
תשובה: לפי כוח הרצון לקבל, מתחלקת המלכות (הנשמה) לחמישה חלקים (מהזך ביותר אל העב ביותר): כתר, חוכמה, בינה, זעיר-אנפין, מלכות-כשדווקא הרצון לקבל החזק ביותר הוא שתופש את החלק האחרון-את המלכות שבמלכות. לרצונות אלה מתאימים חמישה תענוגים-אורות שממלאים אותם בהתאמה: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. מלבד זאת מתחלקת המלכות בסדר הפוך (מהעב ביותר אל הזך ביותר): דומם, צומח, חי, מְדבּר, אלוקות. מכאן שהרצון החזק ביותר (המלכות שבמלכות) נקרא דומם-ומסופק על-ידי האור החלש ביותר, אור ברמת הדומם, אור הנפש (נפש דנפש).
בעולם הרוחני פועל חוק הנקרא " ערך הפוך אורות וכלים": ככל שהרצון עב יותר, זה השואף לקבל תענוג גדול יותר, הוא מושך יותר אור. אבל האור נכנס לא אל הרצון העב, אלא דווקא אל הרצון הכי זך, אל הרצון לתת בלי לקבל תמורה. כי האור והרצון הכי זך לתת נמצאים בהשתוות הצורה. כמו כן, נהוג לומר ש"האורות נכנסים בהדרגה אל הפרצוף". אבל כל שינוי באור פירושו שינוי בכלי ומכאן במבנה כל הפרצוף כולו. בכל פעם הכול חדש, כל חמש הספירות וחמשת האורות.
ספירות, מהן?
שאלה: מה מתארות ה"ספירות" שבספרי הקבלה?
תשובה: ספירות הן תכונות, אשר ניתנות לנברא, לתחתון, כדי שבעזרתן הוא יחוש את העליון שלו, את הבורא. לכן הספירות מבטאות עליונות-תכונות של הבורא, תכונות שהבורא רוצה שהנבראים ישיגו על-מנת שירגישו אותו.
כמו שאנו תופשים את האדם לפי שכלו, שהוא הדבר העיקרי-והגוף הוא רק לבוש חיצוני, כך גם תופשים את הרוחניות דרך לבוש, שכן העיקר הוא התכונות הפנימיות שעומדות מאחורי הלבוש. והחיצוניות נחוצה לנו רק למטרות היכרות ולא למען עצמה היא. זה מתבטא, למשל, אצל נשים, שדורשות מהגברים עומק רגשי והערכה על-פי תוכנם הפנימי ולא על-פי חיצוניותם, למרות שבדרך-כלל החיצוניות חשובה לאשה.
את הבורא עצמו האדם משיג דרך הספירות, כלומר דרך ההופעות החיצוניות שלו. גם אנחנו מכירים אדם בוודאות רק אחרי שאנחנו מכירים את כל התכונות והתגובות שלו במצבים שונים. וכך לבסוף נכיר את כל המציאות, שהיא כולה "לבוש" של הבורא, כמו שהגוף הוא "לבוש" הנשמה.
הבורא הוא זה שפועל בתוך נשמת האדם, ולכן מי שלומד להשיג את הבורא, מכיר ומשיג אותו על-פי מעשי הבורא בנשמתו-על-פי פעולות האור על נקודת המלכות שלו. הנקודה הזאת אינה ריקה, למרות שהיא מורגשת כך על-ידי האדם, אלא מלאה בטוב-אבל כדי לחוש את זה צריכים לעבור את כל התחושות, ורק אז האדם לומד להרגיש את האור שנכנס לנקודה מסוימת של הנשמה.
שלמות היא תענוג שמורגש רק לאחר רעב לדבר ומחסור בו-במידת אי-השלמות שהורגשה לפני קבלת התענוג.
בעולם הזה לא ניתן לחוש תענוג תמידי, כי מדרך הטבע, הרעב והתענוג לא מופיעים יחד בעת ובעונה אחת. ודווקא התכונה הזאת מועברת לנשמה-כדי לחוש רעב, שאיפה לתענוג, כדי שהאדם ילמד, שלמרות שבכוחו למלא את תחושת הרעב-הוא לעולם לא ישביע אותו.
אלא שהבורא משתוקק לענג אותנו, ולכן הוא שולח מילוי מיוחד. הנשמות מנסות לא לקלקל את המילוי הזה ולא לעבור את הגבול. רק כך הן מגיעות לשלמות. הרעב והשאיפה לא נעלמים, נהפוך הוא, וכתוצאה מזה הנשמות מושכות לעצמן מילוי משלמות שלא נעלמת, משלמות נצחית. ידוע לנו, שאנחנו מרגישים תענוג מאכילה מפני שקדם לו רעב-חֶסר, ובאותה מידה שהחֶסר נעלם-כך גם נעלם התענוג. הבורא העביר לנשמות "פטנט" מצוין, שמונע מהן להגיע לשובע, למרות שהן מקבלות הנאה, וככל שהן מרגישות מלאות יותר, כך הן נשארות רעבות יותר-זוהי שלמות פעולותיו של הבורא.
פנימיות היא כל מה ששייך לגוף, ללא תלות וחשבון עם מה שמתרחש בחוץ. למשל, הרעב הוא תכונה פנימית-שכן, גם אם האדם היה לבדו בעולם הוא עדיין היה חש את הרעב. לעומת זאת, קנאה וכבוד הם תכונות חיצוניות הנובעות מכך שהאדם נמצא בין אחרים שדומים לו.
כיווני התפתחות
שאלה: כשאמרת, שהכול נע מלמעלה למטה, מהשורש למלכות, הבנתי שדווקא המלכות נמצאת בתוך כל הבחינות, וכל הזרימה מתרחשת בכיוון מעלה. וממה שקראתי, מסתבר שכל הזרימה צריכה להיות לכיוון האמצע, לתוכך, לבחינת השורש שנמצאת בתוך האדם. האם "למעלה"-משמעו "פנימה"?
תשובה: בעולם הרוחני אין נפח ואין מקומות. הדבר דומה לתיאור התחושות שלנו, כאשר אנו אומרים: "רגש עמוק", "צליל גבוה", "שמחה גדולה" וכדומה. ניתן לתאר את הבריאה, כמתפשטת מהבורא מלמעלה למטה. מהעליון, מהתכונות הנעלות, אל התחתון, לתכונות הנמוכות. אך ניתן גם לראות את התפתחות הבריאה מבפנים, מהבורא החוצה, לנקודה שמתרחקת ממנו, כמו לנוע מהדבר הפנימי-האישי ביותר והנסתר, למשהו חיצוני ולא כל-כך חשוב. ניתן גם לדבר על התפתחות הבריאה כך, כאילו הבורא מקיף את כולה, "עוטף" אותה במטרתו, ושולט בה מכל צדדיה. הבריאה מצידה נמצאת בפנים, כמו ביצה בתוך תרנגולת דוגרת. מצויים עוד תיאורים רבים אחרים, המתארים כולם דבר אחד בלבד: היחסים בין הבריאה לבורא. הכול תלוי על אילו תכונות, מאפיינים, איכויות ויחסים ביניהם, אנחנו מדברים.
מהו כלי רוחני?
שאלה: אם כלי נועד לקבל אור, מהי המשמעות של "כלי נותן" ואיך בכלל יכול ה"רצון לקבל"-לתת?
תשובה: הבורא ברא רצון ליהנות-כלומר, רצון לקבל תענוג. תענוג אמיתי הוא נצחי ושלם כל עוד הרצון אינו נפסק, כלומר: אינו יודע שובע. אבל כשהרצון ליהנות מקבל, הוא חש בושה. לכן תענוג נצחי אי-אפשר להשיג על-ידי קבלה, כי קבלה מצמצמת את התענוג ואפילו מכבה אותו-ובאופן כזה היא מבטלת את עצמה.
לכן הדרך היחידה ליהנות היא ליהנות לא מהתענוג עצמו, אלא מהקשר עם נותן התענוג, מהנתינה לו. אם התענוג של הנותן הוא מזה שאתה מקבל ממנו, התענוג שלך לא נעלם ולא מקטין את הרצון שלך ליהנות. אלא להפך, ככל שאתה מקבל יותר, אתה נותן יותר ונהנה יותר, והתהליך הזה נמשך ללא הפסק.
יחד עם זאת, התענוג שהאדם מקבל מזה שהוא מרגיש את הנותן, גדול לאין שיעור מהתענוג שהוא מקבל רק לסיפוק עצמו, כי סוג זה של הנאה קושר את האדם עם הנותן השלם, הנצחי.
לכן, סתם רצון לקבל או ליהנות עדיין אינו "כלי", כי הוא לא מתאים לקבלה. רק אם הרצון ליהנות מקבל מסך (הכוונה "למען הבורא"-כלומר, הוא מוכן לקבל תענוג רק במידה שהוא גורם הנאה לנותן, לבורא), הרצון נעשה ראוי לקבלה, לתחושת תענוג וראוי להיקרא "כלי". מכאן מובן שכל המשימה שלנו היא לרכוש מסך!
"כלי נותן" הוא כלי, שעדיין לא מסוגל לקבל למען הבורא, אלא מסוגל רק לא לקבל, שכן אם יקבל הוא יקבל לטובת עצמו.
אבל כאשר הרצון ליהנות מקבל ומרגיש את הנותן, הוא מרגיש גם הנאה וגם בושה, כי בהיותו מקבל הוא הֶפכי בפעולתו לנותן. נוכחותו של הנותן גורמת בושה אצל המקבל, והבושה אינה מאפשרת לו לקבל הנאה. המקבל מרגיש שהוא מוכרח לתת לנותן בחזרה, להשתוות עם הנותן כדי לא להרגיש רק מקבל.
הבורא עשה במכוון שקבלה תהיה מלווה בתחושת הבושה. אמנם הוא יכול היה גם לא לעשות כך, אבל תופעת הבושה נבראה דווקא באדם, ובמיוחד בו, כדי שילמד להשיג מהבורא, לקבל תענוג בלי תחושת הבושה. לכן הנברא (הרצון ליהנות), מיד כשנברא והרגיש את עצמו כמקבל מהבורא, החליט ועשה צמצום (הגביל את רצונו) על קבלת האור. מעשה זה של הנברא נקרא "צמצום א" (צ"א).
תחושת הבושה מכונה גם "אש הגיהינום". אין דבר חמור יותר מהרגשת הבושה, מפני שהיא הורסת לחלוטין, באופן ישיר, את הדבר היחיד שיש בנברא-את ה"אני" שלו.
הנברא יכול להתקיים גם בלי לקבל את האור, מפני שהרגשת הבושה מוציאה את כל התענוג מהקבלה, והופכת את הקבלה מתענוג לייסורים.
כאשר הנברא מרגיש את רצון הבורא לגרום לו תענוג, הוא מחליט שלמרות תחושת הבושה הוא יקבל את התענוג, מהסיבה שכך הבורא רוצה וכך הוא מסב תענוג לבורא-למען הבורא, ולא למען עצמו. המעשה נשאר כקודם, הנברא מקבל כקודם, כפי שהיה בזמן הרגשת הבושה, אך כוונת הקבלה השתנתה.
אמנם ההחלטה התקבלה רק מתוך הרצון לתת תענוג לבורא ולמרות הרגשת הבושה, אבל הנברא מגלה שבמעשה למען הבורא הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל, אלא כנותן ושווה לו: שניהם נותנים זה לזה, ומראים בזה אהבה אחד כלפי זולתו.
הנברא, מתוך השתוות צורתו לבורא, מרגיש את עצמו כבורא: נמצא בשלמות מלאה, בנצחיות, בתענוג ובאהבה נצחיים.
אבל ההחלטה לצמצם את קבלת האור (צמצום א'), לקבל אור עם הכּוונה "למען הבורא", תבוא רק אם הנברא ירגיש את הבורא, את הנותן, כי רק הרגשת הבורא מסוגלת לעורר החלטה כזאת אצל הנברא.
אבל אם הימצאות הבורא היא שמביאה להרגשה כזו, איך אפשר להגיד שההחלטה היתה באמת "למען הבורא"? הרי צמצום א' נעשה כתוצאה מהבושה, וקבלת האור היתה לכאורה כתוצאה מ"לחץ" הנותן.
לכן, כדי לקבל החלטה עצמאית לקבל "למען הבורא" וכדי להידמות לבורא, שברא את הנברא כדי לתת לו תענוג, הבורא חייב להיות בהֶסתר, על-מנת שנוכחותו לא תהיה כפייתית כחרב על צוואר הנברא. לכן יש ליצור לנברא מצב שבו ירגיש שהוא היחיד שקיים, ואז כל ההחלטות יהיו שייכות רק לו עצמו.
אור התיקון ואור המילוי
שאלה: קראתי על ה"מסך" והתבלבלתי. תמיד אמרת, שהאור אינו יכול להיכנס לכלי לא-מתוקן, שקודם צריך לבנות "מסך", כלומר לפתח בי רצון לקבל אור "למען הבורא" ולא "למען עצמי" ורק אז אפשר לקבל את האור. ואילו בספר כתוב, שעל-מנת לבנות מסך צריך קודם שהאור ייכנס לכלי, מפני שהכלי לא יכול לבנות את המסך בעצמו.
תשובה: ישנו אור, שממלא את הרצון ליהנות, כלומר את הכלי, וישנו אור שמתקן את הכלי, כלומר את הרצון. זהו האור, שנותן לכלי את הכוונה "למען הבורא" ובונה לרצון את המסך. שני אורות אלה שונים לגמרי בפעולתם על הכלי: האור שמתקן נקרא "אור תיקון הבריאה", והאור שממלא נקרא "אור מטרת הבריאה". אור התיקון יכול להיכנס אל תוך הכלי, עוד לפני שנבנה בו מסך, ודווקא כדי לבנות בו את המסך. הוא נותן לכלי הרגשה שהבורא הוא עליון ואדיר, ומתוך ההרגשה הזאת הכלי מסוגל להכניע את הטבע שלו-כדי להיות קרוב לעליון. וכך הכלי רוכש את המסך. ואז, לפי כוח המסך שלו, לפי הכוונה שלו "למען הבורא", נעשה זיווג דהכאה (זיווג רוחני), והכלי מתמלא באור.
שני מסכים
שאלה: למרות כל ההסברים, עדיין לא הבנתי: האם הכלי הוא רצון או כוונה?
תשובה: כלי-הוא רצון שמקבל אור, תשובה מהבורא. הכוונה לפעול "לא למעני" אלא מעבר לאינטרסים האישיים שלי. לכן, אנחנו לא מחשיבים לְכלי את הרצון אלא את המסך, את הכוונה האלטרואיסטית להשפיע, לתת, את האור החוזר.
שאלה: האם קיים דבר שלא נותן לאור להיכנס לכלי אלא רק פותח פתח, ושבלעדיו האור בכלל לא יכול להיכנס?
תשובה: האור הוא הבורא. אנחנו תמיד מדברים מנקודת-מבט של תחושת הכלי-הנברא. כל דיבור אחר שלא מתוך תחושת הכלי הוא חסר בסיס. (עיין ב" מבוא לספר 'הזוהר", שם הכול מתואר כמו שהכלי מרגיש ולא באופן אובייקטיבי). במצב "אין-סוף", אחרי שהכלי קיבל את האור למען עצמו ("על-מנת לקבל"), הוא החליט שלעולם זה לא יחזור-הוא עושה צמצום על קבלת האור לתוך רצונו לקבל למען עצמו, הנקרא צמצום א'. מהמצב הזה ולמטה ממנו עד לעולם הזה, כל סוגי הכלים לא רוצים לקבל אור על-מנת לקבל. במלים אחרות, חוק צמצום א' נשמר בכל הדרגות והמדרגות. הכוח לשמור על הצמצום נקרא "מסך", מכיוון שהוא מגן על הרצון מפני השימוש "למען עצמי".
אבל חוץ מזה, יש גם מסך נוסף: כוונת הרצון "לקבל אור למען הבורא". כלומר, אחרי הצמצום, המסך הוא כוח נוסף-לא רק כדי לקיים את תנאי הצמצום, אלא גם כדי לקבל אור למען הבורא.
רוחניות ואהבת הזולת
שאלה: מהי אהבת הזולת במובן הרוחני?
תשובה: מעשה אמיתי של אהבת הזולת הוא, שאני עושה טוב למישהו שאני אוהב, רק מפני שאני רוצה להיטיב אתו, אפילו שהוא לא יידע שאני הוא זה שגרמתי לו הרגשה טובה. ואפילו אם אני לא אקבל מזה תענוג ישיר, אלא רק האהבה כלפיו תניע ותחייב אותי לפעול. התורה מסבירה לאדם, שמעשה אמיתי של אהבת הזולת הוא זה, שנעשה כאשר צד אחד אינו יודע על הצד האחר, אם הוא נותן לו או לאו, כי אחרת מופק מזה תענוג.
אם הבורא יודע על מעשה הזולת, זה כבר שכר, אבל על פעולת נתינה אמיתית לא צריך להיות שכר בשום אופן. תמיד מדברים מנקודת-מבטו של האדם המרגיש, ולא באופן מופשט. חייבים להגיע לתחושה הזאת של נתינה אמיתית, שלב אחרי שלב, כלומר להגיע לרמה הרוחנית של מעשי הנתינה, ובינתיים אנחנו מקיימים אותם באופן טכני, אבל בה-בעת, אנחנו צריכים להיות ערים ומודעים לכך, שקיום כזה הוא רק טכני לפי דרגת העולם הזה, שבו אנחנו שרויים כרגע.
מה זה "בינה"?
שאלה: המושג "בינה" נגזר מהמלה הבנה. האם נובע מכך, שבינה היא אחת מהתכונות השכליות?
תשובה: בעולם הרוחני לא קיים מושג שנקרא שכל. השכל הוא החיפוש המתמיד אחר תענוגים "למען עצמי", במסגרת מוסכמות מקובלות. לעומת זאת, המצב בו הנשמה אינה רוצה לקבל למען עצמה נקרא " בינה".
מהן "6,000 שנה"?
שאלה: מה הן 6,000 שנה המוזכרות בספרי הקבלה?
תשובה: בספרי הקבלה מדובר על 6,000 שנה, שהן בשפת הענפים 6,000 מדרגות, שאותן צריכה כל נשמה לעבור, והן בכלל לא קשורות ללוח-השנה שתולים על הקיר. יש נשמות צדיקים, שהגיעו לגמר התיקון-האלף השביעי, כבר לפני הרבה מאות שנים. את הלידה והמוות בעולם שלנו השווה הרב ברוך אשלג להחלפת לבוש. ההחלפות האלה הינן הדרגתיות מדור לדור, כל פעם בגופים בעלי רצונות ומוחות מפותחים יותר. אין קשר בין הדרגות בעולם הרוחני לבין התחלפות הגופים. יש כאלה, שגם אלף שנות חיים לא מספיקות להם כדי להיכנס לעולם הרוחני, ויש נשמות שמסיימות את תיקונן במהלך אותם חיים.
סדרי חלוקה רוחניים
שאלה: למה בעולם הכול מתחלק ל-7 או ל-10 או ל-12?
תשובה: הבריאה-רצון אחד ליהנות-התחלקה בתוך עצמה לתשע תכונות הבורא שקיבלה ממנו: תשע הספירות הראשונות והיא עצמה-הספירה העשירית, מלכוּת. מכאן שהכול במציאות מתחלק מלכתחילה לעשר, ואחר-כך יש כבר חלוקות אחרות: פרצוף מתחלק לשלוש ספירות של הראש ושבע ספירות של הגוף. אחר-כך חלוקה ל-12, הנובעת ממספר הפרצופים בעולם האצילות וכדומה. בחוכמת הקבלה אתה תמצא את ההסבר לכל חלוקה ויחסי-הגומלין ביניהן.
משמעות האות "ה"
שאלה: למה בינה ומלכות מוגדרות באותה אות "ה"?
תשובה: מקור האותיות הוא צמצום ב', כאשר מלכות עולה לבינה. כתוצאה מכך, מלכות נמצאת בבינה, ובינה נמצאת במלכות. ואז, מופיעה תכונה חדשה, משותפת לשתיהן, שהיא: חיבור בין תכונת ההשפעה של בינה (ה"טבע לתת") לבין תכונת הקבלה של מלכות (ה"טבע לקבל"). זהו כלי מלכות חדש-עם הכוונה של בינה "למען הבורא", שאפשר לקבל בתוכו תענוג.
כל האותיות יוצאות מנקודה, מקו ומעיגול. שלושת המרכיבים האלה כוללים בתוכם את כל תכונות הבריאה. שילובים שונים של נקודה, קו ועיגול יוצרים את הצורות השונות של האותיות, המבטאות את תכונות הכלי, שכן אות היא כלי. האותיות מתחילות מבינה-9 אותיות, זעיר-אנפין-9 אותיות, מלכות-4 אותיות, סך-הכול: 22 אותיות.
האות "ה" מורכבת מהאות "ד" ומהאות "ו" שבתוכה, כשהיא ללא ראש, כיוון שאין בה (בזעיר-אנפין) אור חוכמה אלא רק הארת חוכמה. לבינה ולמלכות אותן אותיות "ה" כיוון שמלכות היא המשך מן הבינה, היא "תולדה" שלה.
התיקון במלכות נעשה דווקא על-ידי תכונות הבינה, הכלולות בתוכה. הבינה קיבלה על עצמה את תכונותיה והגבלותיה של מלכות, ולכן מבינה אותה ויכולה להגביל את עצמה ולתת למלכות לפי מידת תיקונה. זוהי הסיבה לזה שמלכות ובינה פועלות יחדיו ומשלימות זו את זו.
ספירת יסוד וזעיר-אנפין
שאלה: למה זעיר-אנפין מחולק לשישה חלקים במקום החמישה הרגילים? לשם מה קיימת ספירת יסוד?
תשובה: זעיר-אנפין צריך להיות בקשר עם המלכות כדי להעביר לה את האור. לכן הוא צריך לבנות ספירה מיוחדת, אשר תקשר בינו לבין המלכות, כלומר, שתכלול בתוכה תכונות דומות.
לכן ישנם בזעיר-אנפין:
חסד - כתר
גבורה - חוכמה
תפארת - בינה
נצח - זעיר-אנפין דזעיר-אנפין
הוד - מלכות דזעיר-אנפין
יסוד - סכום של כל הספירות הקודמות (כמו 'סלט', שכולל חמישה חלקים מקוריים אך כאשר הם חוברים יחד מתקבלת תכונה חדשה).
אחרי היסוד באה המלכות הכללית-הנברא, הנשמה, מה שצריך להתייחד על-ידי השתוות הצורה לבורא-פרצוף זעיר-אנפין.
מלכות היא הנברא, וזעיר-אנפין הוא הבורא. זעיר-אנפין נקרא גם " קדוש-ברוך-הוא", אליו מפנים את כל התפילות להתעלות, והוא, לפי בקשת המלכות (עליית מ"ן), בונה איתה קשר-מגע וזיווג-על-ידי ספירת היסוד שלו.
מהי נשמה?
שאלה: מהו אותו חלק רוחני שנקרא נשמה?
תשובה: בספר " הזוהר" מדובר על היחסים בין כל חמשת פרצופי עולם האצילות, שהוא העולם שמנהיג את כל המציאות. על-פי הכתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו"- תהפוך הנשמה לעצמאית, לפרצוף עצמאי מאבא ומאמא, שיגיע לשלמות וזיווג עצמאי עם המלכות, לייחוד עם הבורא, ויוליד פרצופים חדשים- נשמות מתוקנות. נשמה היא פרצוף המלכות של עולם האצילות. זעיר-אנפין, הבורא, הוא בעלה. פרצוף "אבא ואמא"-חוכמה ובינה-נותנים לנשמה את כל מה שהיא זקוקה לו.
מהי "אתערותא דלתתא"?
שאלה: מהי "אתערותא דלתתא" (התעוררות ה"תחתונים"), האם בכלל קיים עוד מישהו שמסוגל לפעול באופן עצמאי מלבד הבורא?
תשובה: בקבלה מתואר הכול מתוך תחושותיו והשגותיו של המקובל והאופן בו הבורא מתגלה אליו. אפילו כאשר אנחנו מדברים על הבורא, וכביכול רק עליו, מבלי להתייחס לעצמנו, אנחנו בכל-זאת מסתמכים על הבנתנו-על איך שאנחנו מבינים אותו.
הרצון להתעלוּת רוחנית שמופיע בתחושתנו נובע:
1. מלמעלה (מהבורא).
או
2. מלמטה (מתוכנו).
ודאי שרק האור הוא זה ש"מנענע" ומעורר את הכלי. ואז, או שהכלי מרגיש זאת בבהירות, שהבורא הוא זה שמעורר אותו מלמעלה, או שהכלי לא מרגיש את השפעת הבורא, אלא רק את תוצאת הלוואי שלה-את הרצון הפנימי שלו: ש"פתאום" נוצרה בתוכו שאיפה לבורא, שכן הבורא עורר אותו באופן נסתר.
פה כבר מתעוררת שאלת חופש הבחירה, החלוקה ל"אני" ו"הוא". עיין גם בספר ' הזוהר' עם פירוש הסולם" במאמרים " עליית התפילה" ו" עניית התפילה" (פרשת "ויקהל").
מהו ביטחון?
שאלה: מהו ביטחון, ומהן הדרכים להשגתו?
תשובה: ביטחון הוא היכולת לסבול, להיות כל הזמן מוזן מהמטרה. השגת הביטחון תלויה רק בהשגת " אור מקיף". האור הזה מוכן לנשמה וימלא אותה כאשר היא תגיע לתיקון המלא שלה. ולכן עכשיו, כשהאור הזה מאיר לנשמה, הוא נותן לה הרגשה מלאה של הגנה וביטחון.
רק הרגשה ישירה ומוחשית של האדם את הבורא, נותנת לו ביטחון ואפשרות לשאת את כל מדרגות התיקון. הדבר נעשה באופן מכוון על-ידי הבורא, כדי שהאדם לא יוכל להתגבר בעצמו אפילו על המכשול הרוחני הקטן ביותר, אלא בכל מצב יצטרך לבורא. בעולם שלנו אנחנו יכולים להתקיים בלי הרגשת הבורא. אבל במרחב הרוחני זה בלתי-אפשרי. מידת הרגשת הבורא, זוהי מידת הביטחון האמיתית של האדם, והייתי אומר: היכולת להתגונן מפני הפרעות.
מיהו חבר?
שאלה: המלה "חבר" משמעותה ידיד קרוב, ובתורה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך". האם "רע" ו"חבר" הם שמות נרדפים?
תשובה: המלה " חבר" נגזרה מהשורש "חיבור", התאחדות, והחיבור אפשרי רק אם קיים דמיון בתכונות, במחשבות ובפעולות. כך, לפי מידת השוויון של התכונות, חבר יכול להיות קרוב יותר או רחוק יותר. " רעך" הוא משורש "רע", שמשמעותו "קרוב".
מהי צניעות?
שאלה: מהי "צניעות" מצד הבורא?
תשובה: "צניעות" זו התכונה הכי חשובה. בספר " הזוהר" יש פרק מיוחד, הנקרא " ספרא דצניעותא"-ספר הצנועים, ספר של בעלי המסך. בעזרת המסך הופך הנברא להיות דומה לבורא, דווקא בתכונת הצניעות! מפני שהוא מדכא את הטבע שלו ומעמיד את הבורא מעליו. הצניעות דורשת מהאדם להיות מודע לשפלות טבעו הפנימי, ולשאוף לרכוש את תכונת הבורא-התכונה לתת, להשפיע. צניעות היא היכולת להפעיל את הטבע שלך ליהנות עם הכוונה "לא למען עצמי".
צדיק ורשע
שאלה: הסבר לי בבקשה מיהו צדיק ומיהו רשע.
תשובה: כל מדרגה רוחנית מתחלקת לשניים: רשע וצדיק. אם האדם מצדיק את הבורא הוא נקרא "צדיק"; אם האדם מרשיע את הבורא הוא נקרא "רשע".
-
אדם שנמצא בעולם העשייה נקרא רשע.
-
בעולם היצירה הוא נקרא רשע וצדיק.
-
בעולם הבריאה הוא נקרא צדיק.
לפני שאדם נכנס אל העולמות הרוחניים הוא לא שייך לאף אחת מההגדרות האלה, שכן מההיבט הרוחני-הוא לא קיים. הרבה בקריאה בספרי בעל-הסולם והרב"ש (הרב ברוך אשלג) וקבל מהם את ההגדרות הנכונות, וכך לא תתבלבל עם הידע הקודם שלך.
מיהו צדיק?
שאלה: מיהו צדיק ומה הכוונה ש"צדיקים יורשים את הארץ"?
תשובה: צדיק הוא אדם שהשיג דרגה רוחנית שנקראת " צדיק". כלומר, השיג את המסך שעומד ומונע מכל תענוג להיכנס ולמלא את ה"רצון ליהנות", ולכן הוא תמיד יכול להצדיק את הבורא. ולגבי "צדיקים יורשים את הארץ"-בכל מדרגה חדשה, הצדיק יורש, כלומר מקבל רצונות חדשים (רצון מהמלה "ארץ"), ומרכיב עליהם מסך חדש הנקרא: לקבל "למען הבורא".
טוב ורע
שאלה: האם זה נכון שהחוקים האנושיים והמובנים הגשמיים של טוב ורע, תואמים, כל אחד מהם, לחוקים הרוחניים? ואם לא-מהו המקור של המעשים הטובים בעולמנו?
תשובה: המובנים הרוחניים והגשמיים של טוב ורע לא תואמים זה לזה כלל. זה לא אומר שהם מנוגדים, כלומר, זה לא אומר שמה ש"רע" בגשמיות זה "טוב" ברוחניות. לא! אבל מה שנכון הוא, שמעשים טובים של אדם בעולם הזה לא מקרבים אותו לרוחניות. בית-המקדש הוא תוצאה של חוקים עליונים, הוא מקור הטוב בעולם הזה. אבל גם זה מותנה. הרי שמעת בוודאי, שבורא נחשב לכולו טוב, שהוא יוצר הכול ויוצר רק טוב. אז איפה הטוב הזה? מה אנחנו רואים מסביבנו? התשובה היא שהקשר בין עולמות רוחניים והעולם הזה אינו ישיר, אחרת כולם היו באים בעצמם לבורא, ולא היינו צריכים תיקון מלמעלה.
מהו עונש?
שאלה: מהי שיטת ה"שכר ועונש" שנהוגה בקבלה?
תשובה: ברוחניות לא קיימת ענישה, אלא תיקון לנברא שמביאו להשגת השלמות. בדרך-כלל, במצב שלנו, בדרגת ההתפתחות הנוכחית שלנו, אנחנו תמיד מתארים לעצמנו שהשכר הוא-לקבל את מה שרוצים. לכן, השכר תלוי במדרגה בה נמצאת נשמת האדם. נחוץ להשיג מצב, שבו השכר יהיה לעשות משהו למען הבורא: או-אז המאמץ להוסיף כוונה "למען הבורא" לא נחשב לעבודה שדורשת שכר, אלא העבודה עצמה היא השכר. הסיבה-הרצון לקבל שכר, והמסובב שלה-השכר, אחד הם. הזמן והייסורים נעלמים, ובמקומם באה הרגשה של שלמות מלאה.
מהו חטא?
שאלה: "שפיכת זרע" היא חטא, וגם "השתכרות" היא חטא. האם כל תענוג או מעשה כדי לְהַנות את עצמך הוא חטא?
תשובה: קודם כול, אני רוצה לתקן ולומר, שכל מה שקורה בעולם שלנו אינו קשור ישירות לעולם העליון, שכן האדם לא גורם לשום מעשה רוחני באמצעות הפעולות הפיזיות שלו.
כאשר האדם נכנס לעולם העליון, כלומר רוכש מסך, הוא באמת עושה מעשים רוחניים. כלומר, הוא משתמש בכל תרי"ג הרצונות שלו עם כוונה "למען הבורא", החל מהרצון החלש ביותר, המדרגה הראשונה של העולם הרוחני, ועד לרצון החזק ביותר, המדרגה הכי גבוהה של העולם הרוחני.
קיימים שני סוגי תענוג:
-
אור החוכמה, שמורגש בתוך הרצון ליהנות.
-
אור החסדים, שמורגש בתוך הרצון להַנות.
את שני סוגי התענוג ניתן לקבל עם הכוונה "למען עצמי", או עם הכוונה "למען הבורא".
בסך-הכול, אפשר לבצע ארבע פעולות עם הכוונה שמשתנה לפי מידת התיקון:
-
לקבל תענוג למען עצמי.
-
לתת תענוג (להשפיע) למען עצמי.
-
לתת תענוג (להשפיע) למען הבורא.
-
לקבל תענוג למען הבורא.
שפיכת זרע-במובן הקבלי, היא מעשה בו מקבלים תענוג-אור חוכמה, לתוך המלכות הלא-מתוקנת-ללא מסך-תוך שימוש עם הכוונה "למען עצמי". שימוש נכון של אור החוכמה משיגים רק באמצעות זיווג נכון בין ה"גבר" ל"אשה": הזיווג בין ה"רצון לתת" וה"רצון לקבל", בין זעיר-אנפין (ז"א), ומלכות של עולם האצילות. הנשמות מחייבות אותם להזדווג על-ידי זה שהן מעלות אל ז"א ומלכות את הרצון להיתקן שנקרא "עליית מ"ן".
רק בגמר התיקון, כאשר יהיה מסך על כל הרצונות, ניתן יהיה לקבל ללא מגבלות. לכן בחג הפורים קיימת מצווה להשתכר עד לאיבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, כי זה מסמל את גמר התיקון.
אבל קיים הבדל במידת החומרה בין חטא שפיכת הזרע לבין חטא ההשתכרות, עד לאיבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, עד לאיבוד היכולת לתקן. במקרה של השתכרות, אדם יורד מרמת " אדם" לרמת " בהמה", שבה הוא לא נחשב חוטא, אלא הוא פשוט מנתק את עצמו ממודעות, מהתיקון. ואילו הפעולה של שפיכת זרע ללא מסך - היא חטא. ניתן לומר, שהשכרות עצמה אינה חטא, אלא החטא הוא הסטייה ממטרת הבריאה שנגרמה בשל השכרות. לפי ההתאמה בין הענפים לשורשיהם הרוחניים, לשפוך זרע במקום להזדווג עם הנוקבא המתוקנת (מקווה וכדומה) ולהתרבות-הוא מעשה, שמנוגד ישירות לתיקון, וההשתכרות-מנוגדת באופן עקיף. בנוסף לכך, שפיכת זרע רוחנית-היא חטא גם ביחס לחוק של "צמצום א" וגם ביחס לחוק של "צמצום ב".
מהו גיהינום?
שאלה: האם אנחנו שרויים בגיהינום?
תשובה: הגיהינום הוא הרגשת הבושה-ההרגשה היחידה, שהאֶגו שלנו לגמרי לא יכול לסבול אותה, מפני שהיא משפילה אותו ומבטלת אותו לחלוטין. הרגשת הגיהינום מציבה את הנברא בדרגה הנמוכה מ"האחד-והיחיד", מהבורא-שקיים חוץ ממנו, ומגלה לו שהוא הכי נמוך והכי שפל מבין שתי הישויות הקיימות. האגואיזם לא מסוגל לסבול את זה עד כדי כך, שהוא מוכן לוותר על תכונתו. זו הסיבה שאת ה"גיהינום" חשים דווקא אלה שנקראים " רשעים", כלומר, אלה שמרגישים עצמם רשעים, בגלל שהם רוצים להיות " צדיקים"; הרוצים להצדיק את פעולות הבורא עליהם.