כל מרכיבי הטבע פרט לאגו האנושי פועלים על פי חוק האלטרואיזם, נמצאים באיזון עם סביבתם ויוצרים מערכת הרמונית. כאשר מופר האיזון מתחיל האורגניזם להיהרס, ולכן היכולת לשחזר את האיזון מהווה תנאי להמשך קיום החיים. למעשה, כל כוח ההגנה של הגוף פועל לשמירת האיזון, וכשאנו מדברים על גוף חזק או על גוף חלש, כוונתנו ליכולתו לשמור על איזון.
שמירת האיזון מחייבת כל פרט לפעול בצורה אלטרואיסטית כלפי המערכת שהוא חלק ממנה, והיא העומדת בבסיסה של ההרמוניה הכוללת של הטבע ושל שלמותו. אם פרט מסוים אינו מציית לעקרון החיים, עקרון האלטרואיזם, הוא מפר בזה את האיזון. שני המונחים הללו, אלטרואיזם ואיזון, כרוכים אפוא זה בזה כסיבה ותוצאה.
בכל היצורים, פרט לאדם, מוטבעת תוכנת איזון הגורמת להם לבצע בכל עת פעולות הנדרשות לשמירת האיזון. הם יודעים תמיד כיצד לפעול, ולכן אין הם נתקלים במצבים לא ברורים שבהם אין הם יודעים מה עליהם לעשות בקשר לעצמם או בקשר לסביבתם. הם אינם חופשיים לפעול כאוות נפשם ומשום כך ודאי שאינם יכולים להפר את האיזון בטבע. רק בנו לא מוטבעת תוכנת איזון שכזו.
הטבע אינו מטביע בנו מלידתנו ידיעות ואינסטינקטים במידה מספקת המאפשרת לנו לחיות באיזון. כתוצאה מכך איננו יודעים בוודאות מהי הדרך לקיום נכון, היינו מהי הדרך לאיזון עם העולם הסובב אותנו.
היעדר תוכנת האיזון גרם לכך שהתפתחותנו נעה בכיוון אגואיסטי, והוא הלך והתעצם מדור לדור. הדבר ניכר בעיקר במישור החברתי: הדרך שבה האדם מנסה לספק את הרצון ליהנות שלו אינה מתחשבת בקיומם של האנשים האחרים ואינה משלימה אותו.
איננו שואפים להתחבר לזולת באופן אלטרואיסטי כנהוג בטבע. יתר על כן, איננו יודעים שבזה דווקא טמונה ההנאה המושלמת שאליה אנו כה שואפים, שכן מצב האיזון הוא המצב המושלם, המאושר ביותר, מצב שבו הכול מתנהל בהרמוניה ואין צורך בהתנגדות כלשהי או בבנייה של חומות הגנה למיניהן.
אם נתבונן בתוכנו פנימה ניווכח שכל אחד מאיתנו חושב על קיומו שלו בלבד, וכל יחסיו עם הזולת מכוונים רק כלפי שיפור המצב שלו עצמו. כדי לשפר ולו במקצת את חיינו היינו מסכימים לכך שהאנשים שאיננו זקוקים להם פשוט ייעלמו.
אף ברייה אחרת בטבע מלבדנו אינה מתייחסת לסובבים אותה בכוונה להסב להם נזק, לעושקם ולנצלם. אף ברייה אינה יכולה לחוש סיפוק מדיכוי הסובבים אותה ותענוג מסבלם. רק האדם יכול לשאוב הנאה מצערו של אדם אחר. אמרה ידועה טוענת כי בטוח הרבה יותר לעבור ליד אריה שבע מלעבור ליד אדם שבע...
השאיפה האגואיסטית שהתפתחה בנו מדור לדור, לספק את עצמנו על חשבון הזולת, מנוגדת לשאיפתו הבסיסית של כוח הטבע - להעניק לכל פרט חיים וקיום אופטימליים. מציאות ימינו מוכיחה כי למעשה האגואיזם האנושי הוא הכוח ההרסני היחיד בעולם, הכוח היחיד המפר את האיזון במערכת הכוללת של הטבע.
"הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו. ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו" - כך טוען בעל הסולם, והוא מוסיף:
"האדם מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להימצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור. וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכולתו" [i].
בעל הסולם מסביר, כי לאמיתו של דבר אין זה מקרי ואין זה מגונה שהאגו שבנו גדֵל עוד ועוד. מהלך זה מיועד להבהיר לנו מהי בדיוק הסטייה שלנו מן החוק הכולל של המציאות, חוק האלטרואיזם, העומדת בבסיס כל הבעיות שבחיינו, ולהניע אותנו לתקן אותה. מטרת התעצמות האגו היא להביא אותנו להכרה בהופכיות שבין האגו שלנו, הרוצה רק לקבל לעצמו על חשבון הזולת, לבין הכוח הכולל של הטבע, שתכונתו היא תכונת האלטרואיזם, תכונת האהבה והנתינה.
מכאן ואילך נכנה את ההופכיות הזו שבינינו לבין כוח הטבע בקצרה כ"חוסר איזון עם הטבע" או "חוסר איזון", ואת רכישת תכונת האלטרואיזם על ידי האדם כ"איזון עם הטבע".
מה גורם לנו הנאה?
כאמור, רצונות האדם מתחלקים לרצונות גופניים-קיומיים ולרצונות אנושיים-חברתיים. נתמקד עתה ברצונות האנושיים-חברתיים כדי להבין מה במערכת היחסים שבינינו לבין הזולת גורם לחוסר האיזון.
הרצונות האנושיים-חברתיים מחולקים לשלוש קטגוריות מרכזיות: רצון לעושר, רצון לכבוד ולשליטה, ורצון לידע. קטגוריות אלה מסמלות את כל הרצונות הלא-גופניים העשויים להתעורר בנו. טיבו של השם "רצונות אנושיים-חברתיים" נעוץ בשתי סיבות: (א) את הרצונות הללו האדם סופג מן החברה. אילו חי לבדו, לא היה האדם רוצה בדברים האלה; (ב) רצונות אלה יכולים להתממש אך ורק במסגרת החברה.
ביתר דיוק נאמר כי מה שדרוש לצורך הקיום נקרא רצון גופני, ומה שמעבר לו נקרא רצון אנושי-חברתי. כל רצון המתעורר בנו מעבר לצורכי הקיום - ביכולתנו לבקר את אופן השימוש בו, ולאמיתו של דבר לשם כך רצונות כאלה מתפתחים בנו.
בכל אחד מאיתנו קיימים רצונות אנושיים-חברתיים בהתמזגות שונה, והתמזגות זו עוברת שינויים גם במהלך חיינו. באחד גדול יותר הרצון לכסף (עושר), בשני - לכבוד ובשלישי הרצון לידע.
-
"כסף" מסמל את רצון האדם לרכוש כל דבר כקניין, שיהיה שלו. זהו רצון לקנות את כל העולם כך שיהיה שייך לו.
-
"כבוד" הוא רצון בדרגה גבוהה יותר. האדם כבר אינו רוצה לתפוס את הכול לעצמו כילד קטן, אלא מבין שמחוץ לו יש עולם גדול, והוא מוכן לעבוד במשך כל חייו כדי שיכבדו אותו. הוא מוכן אפילו לשלם כסף כדי שיכבדו אותו. הרצון לכסף פרימיטיבי יותר; זהו רצון לחטוף הכול ולחבר לעצמו. לעומת זאת, הרצון לכבוד אינו מעוניין לבטל את הזולת; הוא מעוניין בקיום אישיות או סמכות מחוץ לו שתכבד אותו, שתתייחס אליו כאל מי שנמצא למעלה ממנה. אם כן, "כבוד" מסמל את רצון האדם לקנות את כל העולם, אבל לא כְּשֶלו אלא להפך - שיישאר מחוץ לו ויכבד אותו.
-
הרצון ל"ידע" מסמל שליטה גדולה עוד יותר. זהו רצון לרכוש חכמה, לדעת את כל פרטי המציאות, להבין כיצד הכול מסתובב, וכיצד אפשר לסובב את הטבע ואת הבריות לטובתנו. "ידע" מסמל את הרצון לשלוט בכול בעזרת השכל.
כל רצון שמעבר לרצונות הקיומיים מגיע אלינו מהחברה, וגם הצלחה או כישלון במילוי רצונות אלה נמדדים ביחס לחברה בלבד. המחקר על אודות האושר בראשות פרופ' דניאל כהנמן שהזכרנו לעיל גילה, שכאשר מבקשים מאנשים לכמת את מידת האושר שהם חשים, הערכתם מתבססת בעיקר על מדדים חברתיים. עוד התברר, כי האושר שלנו נובע פחות ממה שיש בידינו ויותר מהשוואת מצבנו לסובבים אותנו. זהו גם הגורם לכך שרמת האושר אינה עולה כשאנו מתעשרים למשל, שכן בכל פעם שאנו מתקדמים אנו משווים את עצמנו לסביבה עשירה יותר.
למעשה, הדרך היחידה שלנו לקבוע את מידת אושרנו או סבלנו היא על ידי השוואה לאחרים. אם האחרים פחות, אנו יותר. אם האחרים יותר, אנו פחות. כאשר האחר מצליח, מתעוררת בנו קנאה. בלבנו פנימה, ולעתים אף בגלוי, בלא שנוכל לשלוט בכך, מתעוררת תגובה אוטומטית טבעית - אנו מאחלים לו שייכשל. כאשר האחר נכשל, אנו מרוצים כי מצבנו היחסי משתפר מיד. "צרת רבים חצי נחמה" היא דוגמה בולטת ליחסיות הזו.
יוצא שההנאות האנושיות, ההנאות שמעבר לצורכי הקיום הגופני, תלויות ביחסנו לזולת, היינו בדרך המחשבה שלנו על מערכת היחסים שבינינו לבין האחרים. לא הדבר שהשגנו מעניק לנו הרגשה טובה, אלא העליונות על האחר, ההערכה החברתית (ולכן גם העצמית), וכוח השליטה שהוא מקנה לנו.
יחס אגואיסטי שכזה לזולת גורם לחוסר איזון, לחוסר התאמה, בינינו לבין החוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם. השאיפה האגואיסטית להתעלות מעל האחרים, ליהנות על חשבונם ולהיבדל מהם מנוגדת לשאיפת הטבע להביא את כל חלקיו לחיבור על ידי יחס אלטרואיסטי הדדי, ולכן היא המקור לכל סבל.
בטבע פועלים חוקים שונים. גם אם איננו מכירים אותם, הם עדיין פועלים עלינו, שכן חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים. אם אדם מפר אחד מן החוקים, סטייתו מן החוק "פועלת עליו" ומחייבת אותו לשוב לקיום החוק.
רבים מחוקי הטבע הפועלים בדרגות דומם, צומח, חי וכן בגופנו, אנו כבר מכירים. לעומת זאת, בדרגה האנושית, במישור היחסים שבין בני האדם, אנו טועים לחשוב שאין חוקיות. חשיבה מוטעית זו נובעת מכך שאיננו יכולים להבין חוקיות של דרגה מסוימת כל עוד אנו מצויים בתוכה, אלא רק מתוך דרגה עליונה ממנה. לכן איננו יכולים לקשור קשר ברור בין התנהגות אגואיסטית כלפי הזולת לבין תופעות שליליות בחיינו.
שימוש נכון ומושכל באגו
האגו יוצר את חוסר האיזון, אך אין פירוש הדבר שיש לבטלו, אלא רק לתקן את אופן השימוש בו. לכל אורך ההיסטוריה ניסתה האנושות להגיע לשוויון, לאהבה ולצדק חברתי בדרכים שונות, על ידי ביטול האגו או על ידי ניסיון להקטינו בצורה מלאכותית. מהפכות ושינויים חברתיים שונים רדפו זה את זה, אך כולם כאחד נכשלו. הסיבה לכך היא שאיזון יכול להיות מושג רק על ידי שילוב נכון בין מלוא העוצמה של כוח הקבלה ובין מלוא העוצמה של כוח הנתינה.
בפרק הקודם ראינו כי החוק הכללי הפועל בכל גוף חי הוא חיבור בין חלקים אגואיסטיים באופן אלטרואיסטי. שני כוחות היסוד המנוגדים הללו, האגואיזם והאלטרואיזם - הקבלה והנתינה - קיימים בכל חומר, בכל תופעה, בכל תהליך ובכל יצור.
אם במישור החומרי, אם במישור הרגשי, אם בכל מישור אחר, תמיד נמצאים שני כוחות ולא אחד. הם משלימים ומאזנים זה את זה, ובאים לידי ביטוי באופנים שונים: אלקטרון ופרוטון, דחייה ומשיכה, מינוס ופלוס, חומצה ובסיס, שנאה ואהבה. כל פרט בטבע מקיים יחסי הדדיות עם המערכת שהוא חלק ממנה, וביחסים האלה משולבות קבלה ונתינה בהרמוניה.
הטבע שואף להביא אותנו לשלמות ולהנאה בלתי מוגבלת, ומשום כך הוטבע בנו האגו-הרצון ליהנות, כדי שניהנה. מכאן שאין צורך או סיבה לבטל את האגו. כל שעלינו לעשות הוא רק לתקן אותו, או ביתר דיוק - לתקן את אופן השימוש ברצון ליהנות שבנו, משימוש אגואיסטי לשימוש אלטרואיסטי. התפתחות נכונה עושה שימוש בכל עוצמת הרצון ליהנות שנמצא בנו, אך בצורתו המתוקנת. יתר על כן, משום שהאגו הוא הטבע שלנו, לא ניתן כלל ללכת נגדו או להגבילו לאורך זמן, שכן זו פעולה שכנגד הטבע. גם אם ננסה לעשות כך, נגלה שהדבר אינו בידינו.
אמנם מצבנו הנוכחי אינו מעיד על כך ששאיפת הטבע היא שניהנה, אך זאת משום שבשונה מכל הדרגות האחרות בטבע, האגו שבנו עדיין לא סיים את התפתחותו, עדיין לא "הבשיל". בעל הסולם מסביר זאת כך:
"זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול איטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך" ]סיבה ותוצאה[, כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.
וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעיניים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו" [ii].
למעשה, כל עוד ברייה אינה מגיעה לגמר צורתה ובשלותה, אין ניכרת בה שלמותו של כוח הטבע. במקרה שלנו, בני האדם, מצבנו הנוכחי עדיין אינו המצב הסופי והשלם, ולכן הוא נראה לא טוב. עם זאת, בדיוק כמו בפרי שגדֵל, דבר אינו נמצא בנו כדי שנהרוס אותו, שאלמלא כן הוא לא היה מוטבע בנו מלכתחילה.
כוח האגו הוא כוח נפלא. בזכותו התפתחנו עד היום ובזכותו נגיע לשלמות. האגו הוא שדוחף אותנו קדימה ומאפשר התפתחות בלתי מוגבלת. ללא האגו לא היינו מתפתחים כחברה אנושית ולא היינו נבדלים מבחינה מהותית מבעלי החיים. בזכות האגו שלנו, אין אנו מוכנים עוד להסתפק בהנאות המוכרות והזמניות, ודורשים להשיג כיום את אשר מעבר להן.
כל החכמה היא להבין מהי הדרך להשתמש בכוח האגו בתבונה ולהסתייע בו להתקדמות אל עבר חיבור אלטרואיסטי לזולת. השיטה המסייעת לנו בכך היא חכמת הקבלה, ומכאן שמה - החכמה איך לקבל הנאה ותענוג בצורה מושלמת. חכמת הקבלה אינה ממליצה לאדם לדכא את הכוחות והדחפים האגואיסטיים הטבעיים המולדים; להפך, היא מכירה בהם ומסבירה לאדם כיצד להשתמש בהם בדרך נכונה ומועילה כדי להגיע לשלמות. במהלך התפתחותו האדם מרכיב בצורה נכונה והרמונית את כל הנתונים והנטיות שבו ורותם אותם לתהליך.
לדוגמה, נהוג לחשוב שקנאה, תאווה וכבוד הן תכונות שליליות, וידוע לכול הפתגם "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" [iii]. מה שפחות ידוע הוא המשמעות הפנימית של הפתגם שחושפת בפנינו הקבלה: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם שלנו - אל עולם עליון יותר, אל דרגה עליונה יותר של הטבע. זאת בתנאי שמנתבים את הנטיות הטבעיות הללו לכיוון חיובי ומועיל, כך שידחפו אותנו לעבר השגת איזון עם כוח הטבע האלטרואיסטי.
המשבר הוא הזדמנות להשבת האיזון
"כשהיא כתובה בסינית, המילה משבר מורכבת משני סימנים, אחד מסמל סכנה ואחד מסמל הזדמנות".
ג'ון פ' קנדי
הטבע שואף לאיזון ועושה הכול כדי להביא את כל חלקיו לאיזון. נתבונן למשל בהתפרצות הר געש: הלחץ הפנימי במעמקי האדמה הולך וגובר עד שהקליפה החיצונית של כדור הארץ אינה יכולה עוד לאזן את הלחץ. זהו מצב של חוסר איזון בדרגת הדומם, והוא נפתר בהתפרצות הר הגעש המאזנת את הלחצים. זוהי דרך הטבע: לאזן את אשר מתגלה כלא מאוזן.
הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר או אובייקט, כפי שמסבירים חוקי הפיזיקה והכימיה, היא השאיפה לאיזון. שאיפה זו יוצרת תופעות של השוואת לחצים, היקוות מים במקומות נמוכים, פיזור של חום וקור וכן תופעות רבות נוספות. בשפה מדעית קרוי מצב האיזון בשם "הומאוסטזיס" ("הומו" פירושו דומה ו"סטאזיס" פירושו מצב), ואליו נמשכים כל האובייקטים הקיימים במציאות.
אולם בדרגת האדם יצירת האיזון כרוכה בהשתתפות מודעת. מכאן מובן שכל עוד איננו מודעים לעובדה שיחס אגואיסטי לזולת מסב נזק לעצמנו ולכל העולם, אי אפשר לדרוש מאיתנו דבר. במקום זה בא הטבע לסייע לנו ולאותת על חוסר האיזון, ולכן הוא מוביל אותנו לנקודת משבר כולל בהתפתחות האגואיסטית.
תכלית המשבר היא להביא אותנו להכרה בכך שאנו מצויים בדרך לא נכונה ועלינו לעלות על נתיב חדש. המשבר אינו עונש; הוא נועד להביא אותנו לשלמות. לאמיתו של דבר, אין כלל עונשים בעולם, שכן איננו אשמים בכך שנוצרנו כאגואיסטים. בעולמנו יש רק אמצעים להביא להתפתחות האדם.
יש לזכור שהאדם, כחומר שמהותו רצון ליהנות, אינו יכול לזוז, להתקדם או לפעול שלא מתוך הרגשת "חיסרון": אנו פועלים רק מתוך תחושת חוסר מילוי של הרצון ונעים כלפי מילוי עתידי. כאשר חסר לנו דבר-מה, כאשר איננו מסופקים, אנו סובלים ומתחילים לחפש פתרון. זו הדרך שבה אנו מתפתחים ומתקדמים. במילותיו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר מתואר הדבר כך: "למראית עין אנשים נמשכים לנוע קדימה; למעשה, הם נדחפים מאחור".
המשבר הוא גילוי ה"ליקויים" שהוטבעו בטבע האדם מלכתחילה ובכוונה, כדי לתת לנו אפשרות "לתקן" אותם בעצמנו ולהעפיל מעלה על ידי פעולת התיקון. בעבר, לפני מאות ואלפי שנים, כאשר האנושות סבלה לא היה ביכולתה להבין מהי סיבת הסבל. עתה אנו כבר בשלים להבין את הסיבה ולהבחין שהסבל מכוון אותנו ישירות אל עבר רכישת תכונת האלטרואיזם, תכונת האהבה והנתינה של כוח הטבע.
משום כך, את האדם בן זמננו כבר יכול הטבע לשאול כביכול: "האם אתה מגיב נכון למה שנמסר לך?". כיום, בצד המכה, הטבע מוסר לאדם גם מודעות לסיבתה.
עד כה התייחס הטבע לאדם בפשטות: הוא דחף את האדם להתפתחות על ידי הרצונות שעורר בו, והאדם רץ להתפתח באין-ספור אופנים - בחברה, בתרבות, בחינוך, במדע ובטכנולוגיה. אלא שלפתע הגענו למבוי סתום, ואנו נעצרים ומתחילים לבקר את עצמנו. למעשה, מנקודה זו קיבלנו יכולת להתחיל לבחון את הרצונות שלנו, ומרגע זה אנו גם מחויבים לכך.
איננו יכולים להמשיך לפתח את המודעות רק לגבי השאלה איך להפעיל טוב יותר את הרצונות שבנו. עלינו להתחיל לחשוב על רצונותינו ולבקרם מהצד: "אני אדם. יש לי רצונות. מה אני עושה בהם ולשם מה?". כל אחד מאיתנו נדרש להתבונן על עצמו מן הצד ולנסות לשפוט את עצמו.
למעשה, כוח הטבע הוא כוח אלטרואיסטי קבוע ובלתי משתנה, והוא לוחץ עלינו דרך קבע להגיע לאיזון עימו. הדבר היחיד המשתנה וגדל על פי התכנית הטבועה בו הוא האגו שבתוכנו. הניגוד ההולך וגובר בין האגו לבין כוח הטבע הוא שמגביר את חוסר האיזון. חוסר איזון מורגש בנו כלחץ, כאי נוחות, כסבל וכמשברים. מידת התופעות השליליות הללו תלויה במידת חוסר האיזון, ומכאן מובן מדוע הייתה הרגשת הלחץ וחוסר המנוחה קטנה יותר בעבר, ומדוע מיום ליום היא גוברת.
יוצא שאנו עצמנו, במידת חוסר האיזון שלנו עם הטבע קובעים את עוצמת הסבל או האושר שנחווה. במילים אחרות, היותנו חלקים אנטי-אינטגרליים במערכת אינטגרלית היא היא סיבת הקשיים ושורש כל המשברים.
כאשר נקשור את כל תופעות המשבר ברמת הפרט וברמת הכלל אל הגורם לחוסר האיזון במערכת, אגו האדם, נוכל להתקדם לעבר פתרון. כאשר מכות מלוות בהבנה מנין הן באות, כאשר מורגשת המטרה שבהן, הן מועילות, כי הן הופכות להיות כוחות להתקדמות. אם כן, המשבר אינו משבר, אלא מצב מתקדם יותר של התפתחות האנושות, המתגלה בתחילה דרך שלילת המצב הנוכחי. אם רק נשנה את יחסנו ואת מודעותנו ונתבונן אחרת בדברים הקורים לנו, נראה כי מה שנראה לנו עתה כמשבר הוא הזדמנות יקרה מפז.