פעם כשהיינו קטנים חגגנו את חנוכה בפשטות: הדלקנו נרות צבעוניים וקינחנו בסופגנייה קלסית במילוי ריבת תות. זו המטוגנת והמשמינה עם החצי-קילו אבקת סוכר עליה.
ואז גדלנו. וכל אחד הפך דעתן. זה בקטע של סופגנייה עם קרם שוקולד-חלב וצ'ייסר אגוזי-לוז. זו בקטע של סופגנייה עם מרמלדת פטל-ורדים בציפוי פירות אדומים, וזה בכלל לא עובר את החג בלי סופגניית ריבת חלב בציפוי סוכריות קופצות.

כל אחד מנופח כמו הסופגנייה שלו, מצופה בייחודיות משלו. והכול טוב. לכל אחד טעם והעדפה משלו. אולם הקושי התחיל כשכל אחד שכנע את האחרים שרק הטעם שלו גן-עדן. שהוא הצודק וכולם צריכים להיות מצופים כמוהו. ואז מתחילים להכפיש זה את הסופגנייה של זה. מועכים חזק עד שכל הקרם יוצא.

ותכל'ס כולנו עשויים בצק, טבולים עמוק בשמן; אלא כל אחד עשוי מרקם אחר, מתהדר בצבע משלו. ואין צורך לכפות את טעמינו על האחר, בטח לא לדכא את טעמם של האחרים. כל הרעיון של החג הוא לא לבטל את השוני אלא להתקשר מעליו. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. כי דווקא בחיבור בינינו מעל הטעמים המנוגדים נוצרת הרגשה של שלמות והתחשבות. וכל אחד מתענג מהציפוי המתוק של האחר במקום לבלוס את הסופגנייה שלו ולמרמר.