בענין הויכוח בין יעקב ללבן
תשמ"ה - מאמר י"א,
1984/85 - מאמר 11
הויכוח בין יעקב ולבן שונה מהוויכוח של יעקב עם עשו:
לבן: הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא.
עשו: יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך.
יש לקליפות אחיזה ויניקה. אחיזה - שאוחזת ולא נותנת לעשות השפעה.
טענת לבן: אתה עובד בשבילי ולא לה'. לכן לא יהיה לך עולם הבא. לכן אל תטריח את עצמך בחינם - לקום ללמוד - אומרת "אתה עייף".כדאי להתייגע בעולם הזה, בכדי לזכות לעולם הבא - אבל אתה לא לש"ש. הקליפה אוחזת אותו ולא נותנת לו לעסוק בתורה ומצות. מחזיקה את האדם, ולא יכול לצאת מהשפעתה, ולעשות משהו אחר נגד רצונה. ולא תהיה לו היכולת לעסוק בתו"מ.
אם מתגבר על טענת לבן, אומר שעוסק לש"ש, ומאמין שההפרעות הנשלחות הם טענות צודקות, כדי שהוא יתגבר ויעסוק בתו"מ. אז באה הקליפה בצורה אחרת, וטוענת שאין אנשים כמוהו, שיוכלו להתגבר על היצר הרע, לכן לא כדאי להתחבר עמהם ומכניסה אותו לגאווה.
ואם האדם מתגבר, שהוא כמו כולם, ושהוא עוסק בתו"מ לעצמו, ולכן אני יותר גרוע מכולם, –אז זוהי טענת יעקב לעשו: קח הכל, ואני רוצה להתחיל מחדש לעסוק בתו"מ, ועד עכשיו לא עשיתי לש"ש. אבל עשו אומר, יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך, שלא רצה לקבל, רק אחרי יגיעה רבה, אז לקח מיעקב. נמצא שלאחר המעשה, התהפך הענין.
טענת לבן (שהכל שייך לקליפה) - טוען יעקב (קח הכל, שיעקב שולח לו הכל בתור מנחה, היינו שהוא אומר, שזהו רכוש הקליפה). ומה שיעקב היה טוען אצל לבן, היינו קודם המעשה כנ"ל, שיעקב היה טוען, שהכל שייך לקדושה ולא להקליפה, זה טוען עכשיו עשו, כמו שכתוב: "ויאמר יהי לך אשר לך".
והתקין עצמו לדורון, לתפילה, ולמלחמה. דורון ומלחמה שייכים לעשו. תפילה לה'. בכל שלושת הדברים הנ"ל כוונתו לה' - "הנה מקום אתי". את"י - אמונה, תפלה, יגיעה. בכדי לזכות לכבוד ה', צריכים להאמין בה'. ואח"כ להתפלל לה', שיקרב אותו אליו. ואח"כ לתת יגיעה, להכניע את יצרו, שירצה לבטל את עצמו לטובת ה'. ולאחר ג' פעולות אלו זוכה לכבוד ה'. וזאת התשובה על "הראני את כבודך".
מלחמה - מלחמת היצר. תפילה - בכדי להגיע לשלמות. לדורון - אמונה, נתינה, צדקה.
נמצא שע"י דורון, תפילה, מלחמה הוא ינצח את עשו. והם גם בין אדם למקום. ולכן אין זה שהתפילה היא רק בין אדם למקום, אבל דורון ומלחמה הכוונה על עשו, אלא הכל מייחס לה'.
והעיקר לדעת מהו "עשו", שצריכים לתקן אותה. שהוא נגד הקדושה, וכולל הרבה קליפות. הקדושה נקראת בעל מנת להשפיע, אהבת הזולת. הטומאה נקראת בעל מנת לקבל, אהבה עצמית.
כשהאדם מקיים תו"מ לקבל עולם הזה או עולם הבא - נקרא "שלא לשמה". אם מקיים תו"מ מטעם גדלות ה' - נקרא "לשמה", בעל מנת להשפיע ולא לקבל תמורה. עבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך מקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. אבל אם לא יכול להגדיל חשיבותו, בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כוח לעבודה. כי בטבע הקטן מתבטל לגדול, אלא כל העבודה להגדיל את מקבל העבודה, שיכיר את חשיבותו. ואם אין במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז העבודה היא באמונה למעלה מהדעת.
כי מרגיש שהקדושה בעפר. לכן צריך לכוון בעסק התו"מ, להקים את הקדושה מעפר. ואז יהיה לו כוח לעבוד, כי נטבע בטבע שקטן מתבטל לגבי הגדול. וכל עבודתו רק לעבוד שיכיר את גדלות ה'.
האדם יכול להרגיש שחסר לו כל דבר, חוץ מגדלות ה'. ולא מבין, שרק זה חסר לו. ואם מרגיש התרוממות ה', אז מבין שכדאי לעבוד על רוחניות, וכדאי להתייגע על רוחניות ולא על גשמיות, משום שהגשמיות אבד ערכה אצלו, והרוחניות עלה אז ערכה.
נמצא, שכל העליות הירידות הן על הערך של הקדושה, שנעשה אצלו יותר או פחות חשוב.
ובענין שהקטן מתבטל לגבי הגדול, אנו מצאנו שמובא (וילקוט חדש ופר"א) כי לאחר שהבורא הגדיל את שמעו של אברהם, כי ראו כולם את גדלותו של אברהם, העניק פרעה לשרי נערה, שהיתה בתו, כדי שתהיה לשפחה בבית אברהם. הגם ששפחה היא מדרגה פחותה מאוד, כי לעבד ולשפחה לא היה אז שום זכויות של אדם, וכמו בהמות נדמו אז, מכל מקום נתן את בתו להיות שפחה לשרי, והיה מפייס אותה באומרו, בתי, מוטב לך להיות שפחה בבית אברם הברוך, ולא להיות מטרונה בביתי.
הבדל שעובד: 1. בהשפעה מטעם שכר, או 2. לשמש את ה' מטעם חשיבותו – 1. אם מוכן לשנות מקום עבודה בכדי לקבל שכר טוב יותר. 2. אם לא יעבוד בגלל השכר, כי השכר שלו הוא עבודת המלך. לכן שיראה את האמת, מהי מטרת עבודתו, אם מטעם שכר או מטעם גדלות הבורא.