בא אל פרעה - א'

תשמ"ה - מאמר י"ט,

1984/85 - מאמר 19

"בא אל פרעה". התמורה עבור עסק בתו"מ, שנבין, שכדאי לוותר על תענוגי הגוף, אם מבינים, שזה מפריע להגיע להמטרה, ונקבל מטרה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.

השכר שרוצים עבור קיום תו"מ הוא דביקות בה', השתוות הצורה. "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שבו יכולים לקבל מטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, שנקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".

עיקר העבודה היא בעשיית הכלי. והמילוי בא מהעליון, מרצונו להטיב לנבראיו, שמצדו אין שום מניעה לתת לנו. אלא לנו אין כלי לקבל את השפע, כי הכלים שבאים מהשבירה, הם לקבל בעמ"נ לקבל. וחייבים לבוש דלהשפיע להלביש על התענוג שצריכים לקבל.

אבל לא יכולים לשנות את הטבע, שהבורא ברא יש מאין. ועל זה נאמר "בא אל פרעה", שה' "אשנה את הטבע, רק שאתה תבקש להפוך אותו לרצון להשפיע". למה צריך הבורא, שיבקשו ממנו? שיהיה חסרון! כי בלי חסרון האדם לא יוכל לשמור. כדי שידע לשמור עצמו, שלא יאבד לו, הוא מוכרח לתת מקודם יגיעה, שמה שמקבל ע"י היגיעה, ישמור.

אולם אחר היגיעה רואה, כמה שהוא רחוק, ולפעמים בורח, ובא ליאוש. ואז צריך לחיזוק, להאמין שה' יעזור לו.

ואם העזרה לא מגיעה, זה מחוסר יגיעה באיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי. שאולי מילא את כמות היגיעה הנדרשת, אבל התרשל באיכות.

האדם בכוח עצמו לא מסוגל לצאת משליטת הקבלה העצמית. אבל ה' יכול להוציאו."אני... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

אדה"ר טען, מדוע מגיע לו לאכול עם החמור. טענה צודקת, וה' נתן לו עצה לאכול לחם. לאחר החטא נפל לאהבה עצמית, שבזה נעשה דומה לחמור, שמבין רק אהבה עצמית. ועל זה בכה. לכן העצה היא לאכל לחם, מאכל אדם - שע"י יגיעה ב"זיעת אפיך תאכל לחם", מאכל אדם, יצא מארציות ויקרא עם ישראל, ישר-אל.

שרק בכוח ה' יכולים לצאת ממצרים, לזכות ל"להיות לכם לאלוקים".