ויהי ערב ויהי בוקר

תשמ"ה - מאמר ל"ו,

1984/85 - מאמר 36

ויהי ערב, נמשך מחושך, ממלכות. ויהי בוקר, נמשך מאור, מז"א. יום אחד, להורות שערב ובוקר גוף אחד, ושניהם עושים את היום. לדעת, שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ואין פירוד זה מזה. אי אפשר שיארע פעם אור היום בלי הקדם חושך הלילה. ולא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא מתפרדים לעולם.

מאור וחושך יוצא יום אחד. יום מתחיל מחושך. שמתחיל חושך סופרים תחילת היום.

לאחר צ"א, צ"ב, שבירה, יצאה מערכת הקליפות, מקום בי"ע נתחלקה לחצי למעלה בי"ע דקדושה, וחצי למטה מדור הקליפות. מזה לאדם בעולם הזה אין שום חסרון לרוחניות. שמתחיל להרגיש חושך לילה, שמרוחק מה', כבר מאמין במציאות ה', אחרת ממי מרגיש שמרוחק – כל זה ע"י הארה מרחוק, שמאיר לו, ובשיעור הזה מרגיש שמרוחק מה'. נמצא שהרגשת החושך באה כשמאיר. כי הארת היום ניכר רק משלילה, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שהאור מאיר לו חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה', הנקרא יום. ולמי שלא מאיר אור היום, הוא לא יודע שיש חסרון לאור ה', הנקרא יום.

ה' גורם לו חושך, שידאג על רוחניות. שעתה ה' מרחם עליו, ומאיר לו בחינת יום, שמתחיל מלילה. ומזה מתחיל להאיר בלבו חושך, וזה תחילת זריחת היום. אז מתחיל להתרקם בו כלים, שיוכשרו להאיר בהם היום בחיוב, שהוא אור ה', שמתחיל להרגיש אהבת ה' וטעם תו"מ.

אבל אם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, שכל החיים שיזכה לדביקות ה', ולזה מתחיל להרגיש יסורים, שמרוחק מה' - ופתאום נופל לשפלות, לתאוות בהמיות.

שאדם מתחיל לעבוד בע"מ להשפיע באה שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם", למה אתה עובד? אם מתחיל להרהר, שלא כדאי לעבוד, חושב, אולי באמת הצדק איתו, אז נופל ברשות שלו. אם לא שומע בקולו, מתחזק בעבודה, עכשיו אני הולך בדרך האמת, ולא מתבלבל, מתגבר, נעשה מאושר.

הדרך האמיתית היא ללכת בלמעלה מהדעת, באמונה, ההפך מידיעה, שהגוף מבין. ותמיד, שאין לו ברירה אחרת, אלא רק להאמין בבחינת למעלה מהדעת.

וכשמרגיש טעם בעבודה, לא לקחת את זה לתמיכה, שעכשיו לא צריך אמונה, היות שיש לו כבר בסיס, כי אז תיכף נופל ממדרגתו. ואם נזהר אפילו לרגע לא להחליף אמונה לבסיס ידיעה, אז מאושר שבדרך החטאים לא הלך.