74. איזון בין שני מלאכים
שיחה (18.8.02) על מאמר: "מהו 'לא תוסיף ולא תגרע' בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 18
"לא תוסיף ולא תגרע" - פירושו ללכת באיזון בין שני קווים. כלומר, שמור את עצמך כל הזמן בצורה מאוזנת. למה הכוונה ב"מאוזנת"? להפעיל את הקו האמצעי, להכין אותו, כדי שהבורא יוכל לעשות עליך תיקון. איך? קודם כל, לדאוג להיות בקו ימין, ובשום דבר לא להרשות לקו שמאל להתגבר עליך ולשלוט בך.
"קו ימין" קרוי חשיבות הרוחניות. להיות בקו ימין פירושו שרוחניות, שהמטרה, שהתכונות דלהשפיע, ושהבורא שהוא כוח ההשפעה - שכל זה חשוב לי. ואם זה חשוב, אז ללכת אחר כך לקו שמאל. חשיבות של קו ימין מקבלים רק למעלה מהדעת. בתוך הדעת לא משיגים אותה.
בתוך הדעת אפשר להשיג את חשיבות הרוחניות רק מעבר למחסום. זה נקרא "אמונה שלמה" - "אור חסדים בהארת חוכמה". למטה מהמחסום, יש ענף מאותו שורש של האמונה, מצב שכביכול אנו מצויים בתיקון של האמונה, שכביכול יש תחושה באיברי הגוף שלנו של נוכחות הבורא. את ה"כביכול" הזה משיגים במיוחד על ידי השקעת משאבים ומאמצים בחברה.
כשגומרים את העבודה הזאת ורוכשים בקו ימין אמונה לפי דרגתנו, אז הולכים לקו שמאל, ורואים שבתוך הדעת אין לנו דבר, שהמידות הן לא מתוקנות, שהמחשבות הן זרות - מרגישים שפלות כלפי קו ימין. ואז מגיעים לתפילה, ומתפללים שהבורא יעזור.
אם האדם הכין קו ימין, הוא רואה בחשיבות הרוחניות, המטרה, האמונה. ובקו שמאל הוא רואה, שהוא לא נמצא בשלמות, שהוא מצוי בחסרונות ובשפלות. כתוצאה משני הקווים הללו, נובע כוח התפילה, ועליה מלמעלה באה עניית התפילה - קו אמצעי.
ובעבודה הזאת צריכים כל הזמן להיות באיזון בין קו ימין לקו שמאל, "שלא תהיה חוכמתו מרובה ממעשיו". כלומר, שלא ייכנס אדם למצב שיגיד: "אני לא מסוגל לעשות שום דבר", או "אין לי כוח", או "הכול בידי שמיים, שיעזבו אותי, שום דבר לא תלוי בי", וכדומה. במילים אחרות, שלא יהיה קו שמאל יותר מקו ימין.
שני הקווים האלה חייבים להיות מאוזנים, כדי לא ליפול לקליפות ימין ושמאל. לאזן אותם, פירושו לגרום להם ליצור קו אמצעי, שבעצם לא קיים. יש קו ימין, תכונות הבורא, שמתגלות כלפי הנברא. וקו שמאל, תכונות הנברא, שמתגלות כלפי הנברא. והקו האמצעי הוא כבר התיקון, מידת יכולתו של הנברא להידמות לבורא.
את כל התהליך הזה הבורא עושה באדם על ידי זה ששולח "מאור המחזיר למוטב". ואז אדם שסידר נכונה את שני הקווים האלה - "בל תוסיף ובל תגרע" - נוצר בו הקו האמצעי. והקו הזה הוא הקרוי "אדם". כי תכונות הבורא ותכונות הנברא לא קרויות אדם. הן לא אנחנו, הן שני מלאכים. גם התכונות הרעות שלנו הן לא אנחנו, וגם התכונות הטובות של הבורא, שאנחנו חשים, הן לא שלנו. אנחנו - זה ההכנה לקו אמצעי.
ואז אדם צריך לבחון מהו השכר והעונש בכל מה שעובר עליו. ולא לעבוד על התכונות שלו. אלא לעמוד מן הצד, להיבדל מתכונות הבורא שבו, ומתכונות הנברא שבו, כדי לא להיות תחת שליטתן, ולעשות עליהן את העבודה "בל תוסיף ובל תגרע". כי אם הוא נמצא תחת שליטת תכונות הבורא או תכונות הנברא, הוא לא מסוגל לגרום להיווצרות הקו האמצעי.
הוא צריך להתבונן על שתי התכונות האלה של ימין ושמאל, שהן כשני מלאכים, שני כוחות, שניתנו לו באופן שווה מלמעלה:
קו שמאל - הטבע שלו, הוא לא שלו.
קו ימין - טבע הבורא, ודאי שלא שלו.
ולא להיות מושפע, ולא להיות קשור לאף קו. אדם חייב להעמיד את עצמו בין שני הקווים, ומנקודה זאת הוא יתחיל לגדול. כלומר, הוא חייב לא לתת לעצמו להיות מושפע מאף אחד מהקווים, כי הם לא האדם, אלא הם נקראים טבע, טבע להשפיע או טבע לקבל, ששניהם באים מלמעלה.
העבודה יכולה להיות תמיד רק בקו האמצעי, אפילו ש"האני" הוא רק נקודה אחת, רק נקודת התחלה, נקודה שבלב. אבל הנקודה מצויה בין שני הקווים, קו ימין וקו שמאל, ושניהם לא שייכים לאדם.
אם שני הקווים צריכים להיות מאוזנים, איך להתחיל מקו אחד?
להתחיל בקו ימין. אם האדם ממקומו חושב על עצמו: "מי אני, מה אני", ללא שום קשר לרוחניות, אז הוא רצון לקבל שרוצה רק ליהנות. באופן כזה הוא יכול להתבונן בעצמו, להיות 'הפסיכולוג' של עצמו, להבין את הטבע של עצמו.
אבל אם הוא רוצה להתייחס למציאות בצורה הכרתית, אזי הוא צריך להעמיד את עצמו לגמרי כלא שייך, לא שייך לבורא ולנברא, אלא מצוי באמצע, ביניהם. להיות נייטרלי, לא מושפע מהם. לראות מהצד את עצמו, את הטבע הבהמי שלו, שקודם הזדהה איתו. להסתכל עליו ולומר: "נכון, זה מה שיש בי, כך נולדתי, אלו התכונות שלי, זה אני. אבל מי זה אני?".
"יש לי גוף עם כל מיני תכונות, עם כל מיני מחשבות. את התכונות הבורא נתן לי מלידה. את המחשבות ואת כל ההבנות נתנו לי המשפחה, הסביבה, בית הספר, וכל האנשים שנמצאים סביבי. זה לא אני. אז איפה אני?". ואכן, ממתי האדם יכול לראות "מי הוא האני שלו"? הוא יכול מאותו רגע שהוא מגלה שהוא רוצה לבנות את "האני" שלו. אבל איך הוא יכול לבנות את "האני" שלו אם כל מה שיש בו זה לא הוא, כולל מה שהוא קיבל מהבורא?
אנחנו לא יודעים מה זה קו אמצעי. "האני" של האדם הוא חיסרון שלא היה מעולם במציאות, חיסרון להשפיע לבורא. הבורא לא ברא את החיסרון הזה, אלא האדם צריך להמציא אותו. לכן האדם שמעמיד את עצמו בקו ימין, צריך לקבוע מה הוא עושה. אז אומרים לו: "קודם צריך ללכת לקו ימין. מה זה 'קו ימין'? לראות עם מי יש לך עסק. מהו הטבע של הבורא, שהוא גדול, שלם, משפיע, ורוצה לתת לך שכר תמורת כל מיני מעשים. תחקור את כל הדברים האלה ובכך תרכוש אמונה".
מה פירוש "ובכך תרכוש אמונה"? יש לי כביכול הרגשת גדלות וחשיבות. כביכול. אבל אני יודע, שאני עושה את זה באופן מלאכותי, אני לא מרמה את עצמי. אני מערים על הכוח כביכול, אני מרמה את עצמי כביכול שזה ישנו, אבל על הרמאות הזאת אדם רושם שהוא מרמה בכוונה. זה נקרא, כמו שרב"ש כותב, כאילו שיש לאדם תחושה באיבריו, שהוא הגיע להרגשת הבורא, להרגשת החשיבות, הגדלות, הדבקות. הוא חש כביכול שהוא נמצא ברוחניות.
אם אדם עבד על עצמו ורכש את התחושה הזאת, עליו ללכת לקו שמאל ולראות מה אפשר לעשות בשמאל. שם ודאי יתגלה לו המצב ההפוך: "מי אני, מה אני", כלומר, הטבע שהבורא השריש בי, שאני אין ואפס, וכדומה.
ומתוך שני הדברים האלה עושים תשלובת, חיבור כזה, שממנו נוצרת התפילה. כך שלא קו אחד יהיה גדול מהקו השני. שמהחיבור ביניהם יהיה חיסרון אחיד. שהחיסרון הזה יהיה שאני בחיסרון, שאני בעצמי הוא החיסרון, ורוצה להיות כמו הבורא בשלמות. זה נקרא שבתפילה של האדם מחוברים שני דברים, שני הקווים יחד: מצד שמאל - חיסרון, תחושת הרע, הכרת השפלות. מצד ימין - הכרת הבורא, הכרת הטוב.
אם האדם מחבר את שני הקווים נכונה, באופן כזה שהם משלימים זה את זה, ואף אחד מהם לא שולט על השני, זה נקרא שהוא הגיע לתפילה האמיתית.
האדם צריך לדאוג ששני קווים אלה יהיו בהתמזגות נכונה, ובעוצמה המרבית שהוא מסוגל לה. אז זה נקרא תפילה. על התפילה הזאת הוא מקבל משהו שקרוי "קו אמצעי". מה זה קו אמצעי הוא לא יודע. זהו דבר חדש שנולד. לחבר בי תפילה אני יכול, אבל לקבל עניית התפילה, אני מקבל מלמעלה משהו שלא היה בי מעולם. מה שאני מקבל מלמעלה, זה כלי של נשמה. כלומר, רצונות רוחניים ששייכים לי, לא לבורא, או לקו ימין, ולא לקו שמאל, או לנברא, או לטבע שהייתי בו, אלא זה משהו חדש, זה באמת אני, חלקי בעולם הרוחני, התחלת הנשמה, כלי חדש.
וכך האדם מתחיל לגדול. הכלי הזה הוא האני של האדם. ואז הוא מסתכל על שני הקווים האלו ומתייחס אליהם, כמו לשני מלאכים, שני נתונים, שני כוחות, שני סוגי טבע: טבע של בורא וטבע של נברא, שנתנו לו אותם כדי שיעשה בהם שימוש נכון, בהתמזגות הנכונה. ושיוליד, שיברא משהו שלישי. קו אמצעי הוא ממש דבר שלישי, שלא היה קודם, שאותו רק האדם מוליד. ודאי שהבורא עושה את זה על ידי האור, אבל החיסרון צריך לבוא מצד האדם. הרגשת החיסרון, הכרת החיסרון, ההכנה צריכה להיות מצד האדם. כל עוד אין באדם הכנה, קו האמצעי לא יכול להיוולד.
הכלי שנולד בקו האמצעי הוא משהו שלא היה קודם במציאות. ובו הנברא מרגיש את עצמו, את האני שלו, הוא חש עצמאי. הכלי הזה הוא מסך ואור חוזר, והוא באמת האני. אבל הנברא חש שהאני שלו, הוא בעצם רצונו דלהשפיע, בלהידמות לרצונות של הבורא. אין שם לא בושה ולא אי נעימות, ולא תחושה של שפלות. כל הרגשות השליליים הם לא על האני של אדם, אלא הם על חיסרון של קו שמאל, שנתון לנו מלכתחילה, שהוא לא אנחנו, אלא הבורא ברא אותו כיש מאין, רק כדי שאנחנו נוכל להיעזר על ידיו, ולראות את ההפך מהבורא.
מהי הבחירה של האדם?
הבחירה היחידה שבאדם היא להגיע למיזוג הנכון של ימין ושמאל, כך שתיווצר התפילה. מה היא תפילה? שייווצר החיסרון, שעליו מקבלים את הענייה מלמעלה. שמלמעלה בא האור לחיסרון הזה, ואז מהחיסרון הזה נוצר כלי, מסך ואור חוזר. ומסך ואור חוזר הם כבר הכלי שאיתו הנברא מתחיל לפעול בכוחות עצמו.
מהם שני הקצוות האלה?
הנקודה שבלב היא נייטרלית, היא התחלת הקו האמצעי. היא כנגד האור. האור תמיד בא בקו אמצעי. ושני הקצוות הם: צד ימין, תכונות הבורא, וצד שמאל, תכונות הנברא, כביכול תכונות הנברא. את שני הכוחות האלו, השפעה וקבלה, נתנו לאדם כדי שיתחיל בתוכו בהקשר הנכון ביניהם: ליטול לפי יכולתו מקו ימין, לעומת יכולתו ליטול מקו שמאל, לעשות את המיזוג הנכון, ולא להיות מושפע, לא זה ולא מזה, אלא כל הזמן להיות בהכרה, ולשאול את עצמו: בשביל מה אני צריך את הכוחות האלה בתוכי? כדי להגיע למטרה!
רק באופן הזה יש להתייחס לשני הכוחות האלה, אחרת לא צריך את התכונות דלהשפיע, וכן לא את התכונות דלקבל. אם נוטלים אותן ללא התייחסות למטרה, אזי נמצאים או בקליפת ימין או בקליפת שמאל. למעשה, נוטלים אותן כשעומדים באמצע ורוצים להגיע למטרה בקו האמצעי. הקו האמצעי פירושו, שאני, והמעשה שאני עושה עכשיו, של חיבור ימין ושמאל, והבורא, שאליו אני רוצה להגיע - כולם מחוברים כנקודה אחת. אז פירושו שהאדם אכן בונה מעשה נכון בקו האמצעי. בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות" בעל הסולם מדבר על כך.
מהו המיזוג הנכון?
התמזגות נכונה היא שאדם נוטל תכונות של הבורא ותכונות של הנברא, כדי להגיע על פניהן לבורא. מה הוא יהיה בגמר התיקון? כל הקו ימין וכל הקו שמאל, הכול מה שמתגלה בהם. ומה הוא עושה עכשיו? הוא נוטל לפי המידה שיוכל לפנות לתיקון, לבקשת התיקון.
איך לעשות מיזוג נכון?
רב"ש אומר, שהאדם צריך בתוכו לחבר יחד את התכונות שלו: מי אני, מה אני, ואת התכונות של הבורא: מי הוא ומה הוא. המעשה העכשווי שלו צריך להיות ששניהם יהיו יחד. אם הוא מתחיל לנסות לחברן יחדיו, הוא מתחיל להרגיש בתוכו התנגשויות, 'פיצוצים'. בכך מתחיל להיווצר בו כוח התפילה. כשהוא מנסה לחבר בין התכונות, ורואה שהוא לא יכול, זו כבר תפילה. התפילה היא לא שהאדם מחבר את התכונות ושולט במצב, אלא גם כל המצבים שקודמים לכך.
האם גם ברצון להשפיע יש חיסרון?
ברצון להשפיע יש חיסרון, כך שהאדם לא ייפול לקליפת ימין. לא סתם נאמר, שצריך להיות בהתמזגות נכונה של שני הקווים. כל קו הוא מסוכן בתכונות שלו, כי האדם יכול ליפול תחת התכונות שלו ולהיכנס למצב שנדמה לו שהוא נמצא בשלמות. כל קו יכול לבטא שלמות משלו.
מה היא קליפה? קליפה היא שאדם נכנס לכיוון אחד. לא שהוא נמצא שם, זה לא חשוב. החשוב הוא, שבזמן שנמצא שם הוא מרגיש את עצמו שכביכול הוא נמצא במצב הנכון, במצב השלם, ואז אין לו שום הכנה, שום דרך לצאת.
האם חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, או שיש גם מצב שהיא בתוך הדעת?
חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, מפני שאין לאדם במה לראות את הבורא ולהרגיש אותו. אמנם הוא יכול לקבל את חשיבות הבורא מחברים, ואז לעשות בה שימוש, אבל הוא צריך בתמורה להשקיע בחברים, כי רק אז זה בא ככוח שאפשר להשתמש בו.
ומה קורה לאחר המחסום?
אחרי המחסום יש חשיבות שהאדם רוכש. הוא כבר מקבל את הרגשת הבורא, והיא זו שמביאה לו חשיבות. זה נקרא אמונה, כוח דלהשפיע. ואחר כך יש לו אפילו אפשרות לקבל על מנת להשפיע, אז יש לו אמונה שלמה. כי האמונה, חשיבות הבורא, באה למימושה.
מה זה בדיוק "כקליפת ימין"?
"כקליפת ימין" אלה הן המחשבות שאומרות לאדם, שהוא בסדר גמור, שהוא שלם, שעשה דברים טובים, שיכול בהחלט להסתפק במה שהוא. נגיד שזה ימין.
למה כתוב, שאדם צריך להיות בקו שמאל רק חצי שעה ביום, ובשאר היום בקו ימין?
"להיות חצי שעה בקו שמאל וכל השאר בקו ימין", מראה בעצם עד כמה שיש לנו בעיה להתמזג מקו ימין. זאת אומרת, לבלוע, לקבל, את ההתרשמות על חשיבות הבורא, על חשיבות המטרה, ואת העבודה על זה שהוא טוב ומטיב, ורוצה ביגיעה שלנו, וכדומה. יש בזה הרבה דברים. זאת אומרת, ממש חצי שעה כנגד עשרים ושלוש וחצי שעות.
אם אדם לא עושה עבודה נכונה?
אם אדם לא יכול לעשות עבודה בהתמזגות נכונה בין ימין ושמאל, אז הוא לא שולט בעצמו, הוא נמצא כל הזמן בטבע שלו, זה נקרא "כף הקלע": או זורקים אותו לימין - "הה, כל כך טוב", או שהוא נמצא ביאוש - מי אני, מה אני, ושום דבר לא שווה.
במצבים האלה האדם נמצא לא בזה ולא בזה, זאת אומרת, הוא אף פעם לא הוא עצמו. הוא נמצא או תחת טבע הבורא, או תחת טבע הנברא, שני המלאכים ששולטים עליו, ואז הוא מלאך. ברגע שאדם יושב ובוכה הוא מלאך, שולט עליו קו שמאל, ואז הוא נשאר תקוע בו. או הפוך, בקו ימין - רק חסרות לו כנפיים והוא מוכן לעוף.
גם ימין וגם שמאל הם לא מצבים שלי. "האני" יכול להיות ממשי רק כשהוא ממוזג בשניהם, כדי להתקדם וליצור משהו חדש, לגמרי חדש. האדם לוקח חלק מהטבע הבהמי, רצון לקבל, וחלק מהטבע האלוקי, רצון להשפיע, ומשניהם הוא רוצה לבנות משהו חדש. המשהו החדש הזה, השלישי, הוא באמת חדש, הוא דבר כזה שלא היה במציאות.
בקבלה אומרים, שחיסרון, רצון, זה מה שקיים ברוחניות. וכאן בא חיסרון, רצון חדש לגמרי, שהוא רק נבנה על שניהם, אבל הוא חדש. מזה יוצא, שאדם מוליד את הנשמה שלו, הוא מוליד את המצב החדש הזה. האדם הוא בעל הפעולה. ודאי שהבורא נותן לו את הכוחות, מביא לו את כל המרכיבים של אותו הכלי, אבל האדם בונה את הכלי הזה, ואז אין לו בושה. אחרי זה אין לאדם בושה כי מלכתחילה הוא גרם, הוא עשה, הוא פעל, לבניית הכלי הזה.
איך אפשר במצבנו הנוכחי לשלוט על מה שעוברים?
אפשר להיות בכל המצבים האלה ולהיות בפיקוח עליהם, ולא לתת לעצמך להיות בהרגשה רעה או טובה. חייבים להיות כל הזמן עם השכל ליד הרגש. כך גם השכל וגם הרגש באים לאיזון, שלא יהיה אחד יותר מהשני.
אם השכל הוא יותר מהרגש, אז האדם נעשה חכם: "בשביל מה לי לעשות את כל הדברים האלה, אני בכל זאת לא יכול, הבורא יותר גדול, הוא יעשה. ואם לא, אז לא. מה אכפת לי". ואם הרגש יותר מהשכל, אז הוא נמצא שקוע בתוך הרגש, והשכל פשוט לא יכול להפעיל את הראש. מה צריך לעשות? לחפש בחברה כוחות שיעזרו להגיע לאיזון. אין ברירה. צריך חברה כדי למצוא כוחות לאיזון.
אבל בחברה אדם מושפע מאחרים וזה מפריע לו.
אדם מצוי תמיד תחת השפעת החברה, הסביבה. יחד עם זה הוא חייב להשתדל כל הזמן לחבר את שלוש הנקודות: אני, הוא, והמעשים שלי - המצב הנוכחי שלי, כך שיהיו כאחד.
אם האדם עושה איזון בין קו שמאל לקו ימין, זה נשאר בו בקביעות?
איזון בין קו ימין וקו שמאל צריך להתחדש כל שנייה. אף פעם אי-אפשר לשמור על איזון. רוחניות היא דבר שכל הזמן משתנה. ברוחניות אין רגעים שמגיעים למשהו ומתרווחים, ונחים. אין דבר כזה. אם אדם מתרווח הוא כבר לא במצב שהשיג.
איך אפשר להיות בשליטה על הקווים?
אם האדם מלכתחילה יודע בשביל מה הוא הולך לימין, זה נקרא ימין. אם הוא לא יודע, אלא נמצא בהרגשה ששולטת עליו, לא נקרא שהוא נמצא בימין. אולי אפשר לקרוא לזה קליפת ימין, אבל פשוט מגלגלים עליו כל מיני מצבים ללא שליטתו. ימין ושמאל זה שהאדם קובע, שזה ימין בשבילו, והולך לזה.
מאיפה לו לדעת שהוא נכנס לימין, הרי לא כתוב על הדלת "זה ימין, תיכנס!"? האדם בוחר לעצמו מסך כל הדברים שמתגלים לפניו, או שרוצה לגלות אותם, שהדברים האלה שייכים לימין והדברים האלה שייכים לשמאל. לא שהם נמצאים בצד ימין או בצד שמאל שלו, שום דבר לא נמצא שם, אלא הכל זה רצונות, תכונות, מחשבות, שהאדם בעצמו מחלק אותם לימין ושמאל.
למה קו ימין נקרא למעלה מהדעת?
קו ימין נקרא למעלה מהדעת, למעלה מההכרה, למעלה מההשגה, למעלה מההרגשה, מפני שקו ימין נקרא חשיבות הבורא, רצונו להשפיע לנבראיו, ההבטחה שיהיה לנו שכר, שהעונשים שלנו הם תיקונים. האדם לא רואה זאת במו עיניו, זה לא מתגלה לו בחוש.
לכן, יש כאן משהו שצריך לסמוך עליו ולא נמצא בתוך החושים שלו. האדם צריך למלא את החושים שלו כאילו בידיעה, כאילו שהוא מלא בהרגשת הבורא. ואז הרגשת הבורא נותנת לו בטחון, חשיבות הבורא. הרי האדם לא נמצא בהרגשה הזאת, הוא צריך למלאות את ההרגשה שלו כאילו הוא מרגיש את הבורא, כאילו הוא הגיע להרגיש אותו.
האם גם הקו האמצעי שאדם משיג הוא "כביכול"?
אם האדם כביכול נמצא בקו ימין, ואיתו הוא הולך לקו שמאל, ונגיד מגיע לאיזו תפילה, ומגיע לאיזשהו מצב שנקרא קו האמצעי, האם הקו האמצעי הזה הוא גם "כביכול", או לא? כן, גם הקו האמצעי שלו יהיה עדיין "כביכול".
אבל אחרי שהאדם משקיע בזה מאמצעים, הבורא פותח לו את עצמו, ואז הוא באמת מרגיש את החשיבות והגדלות של הבורא, וזה נותן לו את כוח האמונה האמיתי, ואז הוא רואה גם את התכונות שלו, שהן ממש קליפות, ממש הפוכות מהבורא.
במידה שאדם מרגיש ורואה את הבורא האמיתי, הוא גם רואה את עצמו בצורה אמיתית, ואז יש קדושה כנגד קליפה. ואז יש קו אמצעי אמיתי, שהוא כוח הנשמה, רצון לקבל בעל מנת להשפיע, רצון לקבל עם מסך, עם אור חוזר. צריכים לנסות כמה פעמים, עד שזוכים שהקו האמצעי יהיה אמיתי, ולא כמו במשחק ילדים. למרות שגם ילדים משחקים ב'כאילו' ומזה הם לומדים איך פועלים בפעולות אמיתיות.
כשאדם מנסה שוב ושוב, הוא הופך לבעל ניסיון, כמו בבית ספר שלומדים ולומדים, ואחר כך יכולים ללכת לעבוד.
האם לפני המחסום אי-אפשר לעשות קו אמצעי?
לפני מחסום כאילו משחקים, לכן המצב הזה נקרא "זמן ההכנה". לפני שעוברים את המחסום לא יכולים לעשות קו אמצעי אמיתי. הוא לא יכול להיות אמיתי. "אמיתי" פירושו שבאמת יש לאדם תכונות של להשפיע ולקבל. ולפני שעוברים את המחסום אין תכונות כאלה, הטבע הוא טבע בהמי, טבע דעולם הזה. שהוא לא אמיתי.
האם יש דוגמאות כאלה בחיים?
כשאדם נמצא באיזה מצב מסוים והוא פתאום תופס את עצמו, עוצר את עצמו: "איפה אני נמצא?" ואז הוא מסתכל ושואל: "מי ישנו?"יש בורא, מטרה, חשיבות, דבקות, רצון להיטיב לנבראיו, שכר ועונש - כל הדברים האלה שיכולים לדבר על הבורא, מה הוא יודע, מה הוא מכיר, מה הוא מבין מהבורא.
והאדם חושב על זה, התרשם מזה. עכשיו הוא הולך לקו שמאלמי אני, מה אני, לעומת התכונות של הבורא, ובהתאם למה שהוא מרגיש ורואה בתוכו, הוא מתחיל להשוות זה עם זה, ובכל פעולה של השוואה בינו לבין הבורא, הוא שומר על האיזון ביניהם, כך שמזה תיווצר תפילה, שאני עם הדברים השליליים שלי רוצה להיות כנגד הדברים החיוביים של הבורא.
בצורה כזאת כדאי להתחיל לחבר בפנים את הדברים האלה, ואז נמצאים כאילו באמצע בין שמאל לימין, אם אפשר לקרוא לזה שמאל וימין. להתחיל לבנות דמה כמו שילדים בונים בתים מחול. לא אמיתי, אבל לבנות. בזה האדם מתחיל לראות, איך הוא כל הזמן יכול לשמור על עצמו, שאני, והמטרה שלי להיות כמו בורא, והנתונים שהבורא נותן לי, בצד ימין ובצד שמאל, יהיו יחד. שאחד לא יהיה יותר מהשני. ושכל פעם הוא ישלוט במצב הזה.
ואחר כך כשמתרגל לעשות את המצב הפנימי הזה, שהוא כל רגע בונה, וכל רגע הוא משתנה, והוא שוב צריך לבנות, והוא שוב משתנה, ושוב. כמו טיל שמתביית על מטרה. הוא משתדל לשמור אותו בכל המצבים שנמצא בחיים: בעבודה, בחנות, במיטה, בלימודים, לא חשוב איפה ומה. כדאי לנסות. זו דוגמה מהחיים.
מה פירוש לקבל כוח אמונה אמיתי?
כל דבר שמתעורר באדם שהוא הפוך מהבורא, שהוא לא מתוקן, האדם יכול לתקן על ידי כוח אמונה הזה. כוח האמונה הוא הרגשת האלוקות, הרגשת השלמות, הרגשת הנצחיות, הרגשת החשיבות בעל מנת להשפיע. כל הדברים שמרגישים ברוחניות, או בבורא, הם "משפיע" - סך הכל תכונת המשפיע. מה שנראה טוב, חם, רך, או איזו צורה אחרת שבה מרגישים דברים טובים, מתרגמים למילה אחת: "המשפיע".
לא שמשפיע עלי, אלא תכונת המשפיע היא דבר רך, דבר טוב. וזה דבר רך וטוב לא כלפי, שאז אני המקבל, אלא התכונה בעצמה היא כזאת. ואם אני רוצה את התכונה זאת, כך אני צריך להיראות. זאת אומרת, לקבל על עצמי את תכונת המשפיע, להיות המשפיע, ולהרגיש רך, חם וטוב, זה אותו דבר.