אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 115. בעשרה מאמרות נברא העולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

115. בעשרה מאמרות נברא העולם

שיחה (8.12.02) על מאמר: "אני ראשון ואני אחרון"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, ישעיה, עמ' 1

עניין ייחודיות הבורא הוא העניין המרכזי, מפני שחוץ ממנו לא צריך לגלות דבר וחוץ ממנו אין דבר. רק מתוך הייחודיות של הבורא מגיעות אלינו כל ההשפעות ממנו, רק לייחודיות שלו עלינו להתאים את עצמנו. כוח אחד שפועל ומפעיל הכול. כוח אחד שברא, וכוח אחד שמביא לתיקון. אין דבר פרט לו.

בשבילנו, כל הבריאה כוללת אורות וכלים, שני דברים מנוגדים. פעם אנו מדברים מתוך הכלים, פעם מתוך האורות. פעם נדמה לאדם שהוא שולט במצב, לפי מידת ההסתרה, ופעם הוא מגלה שהכול עושה הבורא, לפי מידת הגילוי. ועד גמר התיקון הוא נמצא במבוכה, בלי יכולת התמצאות, והוא לעולם אינו יודע בדיוק עם מי הצדק. כמו שכתוב על שושן הבירה, שיש בה מלך ויש מרדכי ויש המן, ולא יודעים עם מי הצדק - "העיר שושן נבוכה".

כל העולם, שהוא כל הרצונות של האדם, כל מחשבותיו, כל מה שבו, נמצא בבלבול, בחוסר הבנה. וככל שאדם ראוי יותר לתיקונים, הבלבול הזה אצלו מתגבר והולך ומפריע לו מאוד. מפריע לו יותר מאשר לאדם רגיל הנמצא בניתוק מהבורא בשל ההסתרה, ואין לו שום בעיה כי הוא לא שואל את עצמו דבר. מי שרוצים להביאו לייחוד, לכניסה למקומו של האחד, לרשותו של האחד, מדרבנים אותו עם בעיות שנושאן הוא נגד האיחוד, כדי שירגיש אותן ושהבעיות הללו יכריחו אותו לחפש פתרון.

לכן כתוב: "אני ראשון ואני אחרון", שגם בהתחלת הבריאה וגם בסופה, בהתחלת הפעולה ובסופה, יש להגיע לפני הכול לאיחוד של שתי הנקודות הללו.

הפעולות שבין שתי הנקודות, התיקונים, מתרחשות בעליות ובירידות. לפעמים נמצאים ברשות הרבים, לפעמים ברשות היחיד. בזה דנה כל מסכת שבת: מקום פטור, רשות הרבים, רשות היחיד. איך האדם מעביר את עצמו ממקום למקום, ואיסורי השבת, שהיא כנגד גמר התיקון.

אם האדם עדיין לא הגיע לגמר התיקון, אלא נמצא במצב של כאילו גמר התיקון, מעין "עולם הבא" או שבת רוחנית, על ידי השפעת הכוחות העליונים, זאת אומרת שלא הוא עשה את השבת, אלא הכין את עצמו כך שכוח עליון (אתערותא דלעילא) ימשוך אותו למצב השבת. אדם כזה מביאים בתנאים הללו מרשות הרבים לרשות היחיד, כך שאסור לו לצאת מגבולות השבת.

כלומר, רק בתוך רצונות מסוימים יכול האדם להרגיש את הייחוד ולגלותו. וברצונות, במקומות של רשות הרבים, היכן שנראה לו שחוץ מהבורא יש כוחות נוספים הפועלים, כלומר הוא עצמו, עליו לבודדם ולא לשייכם למצב של שבת. לכך קוראים לא לצאת מתחום שבת, זאת אומרת לא יוצאים מהרצונות הללו לרצונות אחרים.

כל עניין השבת נועד לשמור עלינו במצב של כביכול גמר התיקון, בזמן שבו עדיין לא הגענו לגמר התיקון, כדי להקפיא את אותם הרצונות שעוד לא תיקנו בשלמותם וכדי לא להשתמש בהם. ובגמר התיקון כל הרצונות מגלים את הייחודיות, מגלים שיש רק שליטת היחיד, רשות היחיד.

ברשות היחיד נמצאים למעלה מכל הייסורים, למעלה מכל התרוצצות פנימית בחיפוש אחר הכוח הפועל היחיד ולאיתורו. והכול נמצא בקו אמצע אחד, המאחד את שני הקווים. כלומר, גם מחשבות בעד וגם מחשבות נגד מסייעות לקו האמצע, מתחברות אליו ובונות את המצב המתוקן. ואז "אני ראשון ואני אחרון" חוברים יחדיו. ובמצב כזה אין כל קושי והאדם אינו שואל מי הפועל ואיך הוא פועל.

בעל הסולם שואל שאלות רבות על הנושא הזה ב"הקדמה לספר הזוהר": איך הבורא ברא קליפות ועוד מקיים אותן? למה ברא את כל הרע? איך הוא מסוגל לברוא רע ולקיימו? האם כשהוא נסתר הוא פועל או לא פועל? האם קיים משהו כנגד יחידותו?כולם שואלים את השאלות הללו - איפה בעל הפעולה? האם גם אנו פועלים במשהו? כל זאת עד שמגלים, לפי התיקונים, שהבורא הוא "אחד, יחיד ומיוחד", פועל, פעל ויפעל.

בזמן שהאדם לא מתוקן, אין הוא יכול לומר שקרא ושמע שהכול פועל הבורא ולכן אין לו דבר לעשותו. אם האדם לא גילה זאת עדיין, לא תיקן את הכלים שלו שבהם הוא מרגיש את ייחודיות הבורא, ואז אכן פועלת עליו יחידותו של הבורא, עליו לפעול לבדו. עליו להשלים בעצמו את מה שעדיין לא תיקן בכליו.

לכן האדם צריך לחיות ולפעול במצבים כמו "ניתן לרופא רשות לרפא", "אם אין אני לי מי לי" וכולי, עד שישלים את כולם, יחברם, ילכדם ויכניסם לרשות היחיד. עליו לחבר יחדיו את כל הרצונות, המחשבות וההחלטות לייחוד. ואז הכול מתחבר שוב בטיפת הייחוד, ב"זיווג דלא פסיק" - בכל תכונות הבורא ובכל תכונות הנברא, כשני פרצופים זו"ן דאצילות.

על ייחודיות הבורא נכתבו מאמרים רבים גם בחסידות, על ידי כל אדמו"ר. הבירור הרגשי שלה החל מהבעל-שם-טוב, וגם בעל הסולם כותב עליה במאמר "אין עוד מלבדו", במכתב בדף ס"ד, בדף כ"ה, בדף ע' ועוד. יחידות הבורא היא הדבר היחיד שיש לגלות, וכל יתר הדברים מתחברים למטרה הזאת, גילוי האחד. לכן בזמן הלימוד ובזמן שמתמודדים עם בעיות חיי היומיום, יש לברר עד כמה נמצאים או לא נמצאים בייחוד העצמי עם הדרך, עם הפעולה שנמצאים בה ועם המטרה, שהיא אחדותו ויחידותו של הבורא.

אי-אפשר לכוון למטרה, לבורא, בעזרת מצפן או באמצעות חישוב זוויות. כדי לכוון למטרה עלינו לדמיין לעצמנו מצב שבו אנו מאחדים כל מה שקורה לנו, סיבות, מצבים, מחשבות ורצונות, לאחד, יחיד ומיוחד. המהות הזאת נקראת "בורא" וכלפיה האדם מכוון את עצמו ורואה עד כמה הוא רחוק מההחלטה, מההרגשה ומהחשיבה הזאת. הוא רואה שהוא נמצא במקום אחד והבורא במקום אחר.

האדם רואה אילו רצונות ומחשבות הוא אינו מאחד עדיין לכל והכול. הוא רואה דרך בין שתי מהויות. מהות אחת היא שאין עדיין "אחד, יחיד ומיוחד" במצבו הנוכחי, ומהות שנייה היא, ש"אחד, יחיד ומיוחד" כבר נמצא בגילוי השלם ומאפשר לו להתחבר עם יחידות הבורא. זה כל מה שעל האדם לתאר לעצמו. גם בזמן הלימוד, כשמדברים על האור המחזיר למוטב ועל התורה שהיא "לכל בשרו מרפא", יש להתכוון למה שצריך להתרפא בנו. המחלה שיש לרפא היא האני, האישיות שלנו, הבולטת ומסתירה את הבורא כאילו יש לה קיום בזכות עצמה.

כל מכתבו של בעל הסולם בדף ס"ד הוא תיאור עניין היחידות. גם "אין עוד מלבדו", המאמר הראשון בספר "שמעתי", הוא המאמר העיקרי, הכתר, וכל הספר נובע ממנו. כל הפעולות, העבודה והשיטה קשורות רק לגילוי האחדות. שיטת הקבלה היא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", כשאלוקותו הוא הכוח והפועל שהם אחד. והאחד הזה כולל אותנו.

למה נכתב שבעשרה מאמרות נברא העולם, כדי להיפרע מרשעים ולתת מקום עבודה ושכר לצדיקים?

מי שאחרי עשרה מאמרות תופש את עצמו כמבולבל ומנותק מהבורא, וחושב שאין לו כוח או דחף לחברם לבורא, לכתר, ואינו מבין שהכול קורה למטרת גילוי אחדותו - נקרא "רשע". אותו רשע, באמצעות מכות וכישלונות, ועל ידי כך שהוא מנסה ומשתדל בעצמו, "חוזר בתשובה", כלומר מתחיל לתקן את כל אותם מכות, כישלונות, זדונות ושגגות, והופך לצדיק.

אם לא היה רשע, לא יכול היה להיות צדיק. בכל אחד ואחד מאיתנו ישנם שני המצבים. ההבדל בין אנשים הוא רק בקצב ההתקדמות וביחס למה שקורה. אבל כל אחד חייב לרדת לעמקות כל השבירה, בכל הכלי שיש בו, ולהרגישה בכל מרירותה ובכל היפוכה מהבורא, ולהגיע מתוך עצמו להחלטה הנכונה מה היה רוצה, ואז לבקש ולקבל כוחות, ולתקן. כל אחד ואחד חייב לעשות זאת עם כל המשקעים שלו, ואז יהפוך לצדיק ויקבל באותם הכלים התגלות האלוקות הנקראת "שכר".

מה הם "עשרה מאמרות"?

"עשרה מאמרות" הם עשר הספירות, שמצד אחד הן כיסויים המנתקים את המלכות מכתר ומאפשרים לה להתקיים במצב הגרוע ביותר, ומצד אחר הן מספקות למלכות השפעות שונות שבאמצעותן היא יכולה להתעורר לתיקונים ולהגיע לכתר. מלכות בעצמה לא יכולה לתכנן את הדרך, ההשפעות שיורדות מכתר למלכות דרך עשרה מאמרות, הן המביאות למלכות פעם אחר פעם, בזה אחר זה בשרשרת, כל מיני מעמדים ומצבים שבאמצעותם היא מגיבה כך או אחרת, בהתאם למצב שבו היא נמצאת כלפיהם.

וכך האדם מתגלגל ומשתפר, מלקט התרשמויות, התפעלויות, ולומד מהן, עד שמגיע לכל הרשימות בכל הבחנה והבחנה, בכל מצב ומצב שעבר, ואיתן הוא מגיע לגמר התיקון. האדם מרגיש גמר תיקון בכל ההבחנות שצלח, ואף לא אחת מהן תחסר. ואז הוא מרגיש בכלי שלו כולו איך הבורא, שהיה מנוגד ומנותק, שתמיד היה בו כשני מצבים מנוגדים, ושהוא רצה להסתירו ולסתור אותו, להעלימו ולהיות ההיפך ממנו, פעל במאבק הזה לבירור כל התכונות הפרטיות של הכלי, עד שהתחבר לכלי שלם.

"עשרה מאמרות" הופכים לעשר ספירות שמגלות את ייחודיות הבורא. כל ספירה וספירה חייבת להיות כגילוי, ואז מגיעים לשם הכללי "טוב ומיטיב" ומבינים עד כמה כל הספירות הללו, כל השמות הקדושים שהם ההרגשה בכל תכונה ותכונה, בכל הסתרה והסתרה שהופכת לגילוי, נכנסים ובונים את האחדות. יש בכך פירוט אינסופי של הבחנות שונות וטעמים, אבל בסופו של דבר הכול נקלט ב"טוב ומיטיב". זה הגילוי.

כשמגיעים ל"טוב ומיטיב", אחרי כל השמות, אחרי תיקון כל הכלים, יודעים מהו. זה ההבדל בין "עובד ה' ללא עבדו" לבין מי שאומר "טוב ומיטיב", אבל מרגישו לפי הכלי הקטן והלא מתוקן שלו. כל אחד יכול להגיד "טוב ומיטיב", השאלה היא אם שבר את עצמו על כל מחשבה ועל כל מעשה שהגיע אליו, נכשל בהם ואחר כך תיקן את המצבים הללו - כי "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". "מצווה" היא שימוש נכון בכל רצון ורצון, וייחודו עם הבורא.

מה עומד בין "אני ראשון ואני אחרון"?

באמצע, בין "אני ראשון ואני אחרון", נמצאת עבודת האדם. ההתחלה והסוף של הדרך חתומים והאדם לא קובע אותם. את האמצע בוחר האדם או דרך תורה או דרך ייסורים. גם את ההתחלה והסוף של כל מצב פרטי לא האדם קובע, אלא הרשימות. אם יש באדם רשימו, הוא מתחיל בעבודה ועליו להגיע לרשימו הבא אחריו, שגם הוא חתום מראש. הוא לא מחליט דבר פרט לצורה שבה יעבור מרשימו לרשימו, מדרגה לדרגה.

לכן אין טעם לדאוג להתחלה ולסוף. יש לדאוג רק ליחס ולעולם לא לחשוב מה עלינו להיות או לדאוג לתוצאה הסופית. אין להסתכל על היוצרות, לחשוב מאין יצאנו ובאילו תכונות, שזה בבחינת "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אם נתבונן בעבר נהיה "אשת לוט" ונהפוך לנציב מלח, לדבר שאינו משתנה לעולם.

עלינו רק לקבוע יחס למצבים המשתנים בנו ולא לשנות את המצבים עצמם. עלינו לשנות את היחס אליהם ולייחדם לבורא. נותנים לנו מכות - לייחד לבורא. נותנים לנו דברים טובים - לייחד לבורא. אם מאחדים את המכות לבורא הן מומתקות מיד.

בעייתנו המרכזית היא שאנו תופשים את עצמנו כבעלי הפעולה וחושבים שבכוחנו לשנות את המצב. אבל העבודה שלנו היא לא לשנות את המצב עצמו, אלא את היחס אליו. הכול יתברר בכוונה, ביחס כלפי כל המצבים. בגלל שאנו חושבים שאנו פועלים בעולם שלנו ומשתדלים כל הזמן לעשות, מגיעים קלקולים - ודרכם מגיע הגילוי שלא צריך לעשות את שעשינו.

האדם לא צריך לעשות דבר פרט לייחוד הכול לבורא ולשינוי יחסו למה שקורה. לא לפעולה עצמה, את הפעולה עצמה הבורא עושה, עליו לשנות את היחס למה שנעשה, ואז הכול יסתדר לו. לכן כל ההתקדמות, התהליך של כביכול התפתחות האנושות, היא גילוי הדרך הרעה שהלכנו בה. לאחרונה רבים מגלים שהיו שמחים יותר לשבת במערות או לחיות ביערות, בין העצים, ושהאושר הפנימי שלהם לא תלוי במקום ובדרך שהם חיים.

כלומר, אם היינו מטפלים רק ביחסנו למה שקורה לנו, היינו מייצרים רק דברים הנחוצים לחיינו ואת כל היתר היינו משייכים לאחד. אבל המחשבה שאנחנו מבצעי הפעולה מביאה להתפתחות העולם כפי שהתפתח ולגילוי הקלקול, הגילוי שההתפתחות אינה מביאה כל תועלת לאדם, אלא מביאה את ההיפך מכך, מפני שהיא באה מתוך יחס מוטעה למציאות.

ככל שנעזוב את המציאות לנפשה ולא נשתתף בהתפתחותה, אלא נחשוב רק איך לקבל אותה, נהיה במצב מתוקן יותר, נכון יותר. לבסוף נגיע למצב שאין בו שום שינוי, אור אין-סוף הנמצא במנוחה מוחלטת. מתי מגיעים למצב הזה? כשהאדם מתקן את היחס שלו לכל המצבים, שרק הבורא יכול לשלחם אליו, כדי שיקבע את היחס שלו כלפיו.

מה השוני בתפישת הקבלה את אחדות הבורא לבין תפישת השיטות האחרות?

בכל השיטות הרוחניות כביכול, ההודיות והדומות להן, קיימת נטייה להתייחס למה שקורה, ולא לפעול בתוך מה שקורה. זהו ההבדל, באופן כללי, בין תפישת המזרח לתפישת המערב.

אבל השוני בין שיטת הקבלה לבין יתר שיטות המזרח הוא בכך, שבגישות הרוחניות האחרות אין מסך. אין בהן בניית שיטה, כלי שבאמצעותו יכול האדם לייחד. הגישות הללו לכאורה נכונות, אבל אין בהן כלי ואז האדם נותר פסיבי לחלוטין. ובקבלה, לעומתן, על האדם לשנות את היחס שלו באופן פעיל כך שהוא כל פעם נכנס לייחוד באמצעות המסך ועם כמה שיותר רצון לקבל. הוא לא מסיר את הרצון ואז נכנס לאיחוד מעצם היותו דומם וחסר תנועה, אלא נכנס לייחוד מפני שהתעלה מעל כל הבריאה, ואז הוא עצמו ואחריו הבריאה כולה מתאחדים.

למה מתכוונת הקבלה ב"ביטול הישות"?

"ביטול הישות" פירושו שעל האדם להביא רגשות כמו גאווה, קנאה ושנאה לדרגתם הגבוהה ביותר, למאה אחוזים, וכך גם את הרצונות הגדולים ביותר לכסף, כבוד, השכלה ותאוות בהמיות. ומהגובה של כל הרצונות הללו לייחד אותם עם הבורא. הוא לא פועל להפחית את הרצונות, להיות כטיפת זרע, ואז להיכלל בבורא כ"מת" ומבוטל. המגמה הזאת שייכת לשיטות רוחניות אחרות, לנתק שייכות, לא להתקיים, והיא ניגוד מוחלט למגמה של שיטת הקבלה. אין דמיון בין שיטות המזרח לשיטת הקבלה.

האדם לא יכול לגלות בעצמו עביות ומסך, ואפילו יגלה אותם, הוא לא יידע איך לעבוד איתם. לשם כך נחוצה שיטה מלמעלה. כי גם מי שהולך בדרך הקבלה, ומספרים לו על הדרך והוא מעוניין לקלוט את השיטה, נתקל כל הזמן בפיצול פנימי בין כלי לאור. בין שני החלקים הללו נמצא רצון לקבל, ועליו המסך, ככל שרכש רצון להשפיע. הפיצול הזה לא נותן לאדם מנוחה, וממנו באים כל יתר המצבים. הודי היושב בישיבת לוטוס לא צריך שום דבר, הוא באמת מאושר. זאת טכניקה שבה האדם מדכא את עצמו עד הסוף.

איך יכול אדם הנמצא בקנאה או בתאווה גדולה, ומרגיש דווקא את עצמו, לייחדם עם הבורא?

כל אחד מאיתנו מולבש על נשמה, על חלק גדול מאוד ממלכות דאין-סוף, אבל מגלים לנו רק חלק זעיר שאיתו אנו יכולים להתמודד ולשייך אותו לייחוד. מהי "שבירת הכלים"? שבירת הכלים היא שבירת המסך, שבירת הייחוד, שבירת השתייכות הכלי לבורא. בפני האדם נפתח רק את אותו חלק מהכלי השבור, שאותו הוא יכול לאחד.

ובתוך הכלי הזה נכנס אור. בתוך הרצון לקבל יש אור ישר ואור חוזר, שהופך להיות אור פנימי. ובמקום שבו נמצא האור הפנימי הזה - מפה עד הטבור של הפרצוף - שם נמצא האיחוד. שם בורא ונברא מתאחדים. נרנח"י הפנימי הזה בכל חמשת החלקים של האדם. במקום שבו האדם אינו מסוגל לייחד, שם סוף הפרצוף, ובמידה שבה הוא מגולה לאדם, כך האדם "מקפיא" אותו.

ברוב הפרצוף ישנם עוד המון רצונות וכלים שאותם האדם אינו מרגיש כלל. אבל סוף הפרצוף הם הכלים שעליהם האדם מסוגל לעשות צמצום. אם היו מגלים לו את כל הכלי, הוא לא יכול היה לעשות עליו צמצום. כך מגלים לו מידה מסוימת ועל המידה הזאת הוא עושה צמצום, ועל חלק ממנה הוא אפילו יכול לעשות ייחוד

השיטה היא להשתמש כמה שיותר ברצון לקבל כדי לייחדו לאחד, לבורא. זאת הקבלה עצמה.

מה פירוש לקבוע יחס?

בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות" כותב בעל הסולם, שקביעת יחס פירושה שאני והבורא והפעולה שאני עושה, המצב שאני נמצא בו, הם אחד. אז האדם נמצא בכיוון נכון, קובע את עצמו במצב הנכון. ובדף ע' הוא אומר, שישנם ג' נתונים - עולם, שנה, נפש - שאותם על האדם לייחד. שגם עולם וגם שנה וגם נפש יהיו לאחד. ואז, אם האדם קושר לבורא את ההצטברות שלהם בו כאחד, סימן שגם הוא עצמו נכלל בבורא.

אם יש לאדם רצון לקבל, מתי יוכל לומר שהרצון הזה נמצא בדבקות עם הבורא? בדף ס"ד אומר בעל הסולם, שזה קורה כשהרצון עצמו, היחס של האדם אליו ומה שהוא מתאר כבורא נמצאים יחד. ובדף ע' הוא אומר, שזה קורה כשהאדם אומר שהמצב שלו מחולק לשלושת הנתונים, עולם, שנה, נפש, ובשלושתם יחד הוא מגלה את הבורא. כשהאדם מייחד את הבורא עם שלושתם, זה נקרא שהאדם והבורא מתייחדים.

מהו תהליך הייחוד של עולם, שנה, נפש?

הבורא הוא הסיבה לשלושת הנתונים עולם, שנה, נפש, וכל מה שקורה לאדם בשלושת הנתונים הללו, הכול הוא הבורא. וכשאדם מייחד את שלושתם יחד, זה נקרא שהאדם נכנס לבורא או שהבורא נכנס בתוכו או שהם נמצאים יחד. שלושת הנתונים הללו לא נמצאים סתם כך במקום כלשהו, הם נמצאים בתוך האדם, ואיתם הוא נדבק לבורא. דרושים שלושת הנתונים הללו כדי שכולם ייכנסו זה בתוך זה.

עולם, שנה ונפש לא קיימים מחוץ לאדם. האדם מרגיש בתוכו את קבלת המצב הרוחני בתוך הנשמה כעולם, שנה ונפש. ואם האדם מייחד את שלושת הנתונים הללו עם הבורא, הוא בא עמו במגע, מגיע להתחברות. כך הוא בכל מצב ובכל דרגה, עולם, שנה ונפש מייחדים כל רצון ורצון.

אם מייחדים לבורא כל אחד מהנתונים בנפרד, עולם, שנה ונפש, כשמאחדים את שלושתם יחד זה נקרא שמגיעים לייחוד. ב"נפש" צריך להגיע לדרגת "כהן הגדול". ב"שנה" צריך להגיע למצב הנקרא "יום הכיפורים", ו"עולם" הכוונה שגם כל התנאים הסביבתיים יהיו בדרגה הזאת. כלומר, כך מתבטא היחס שלי לכל יתר הנשמות.

כשהאדם נמצא בדרגה הנקראת "יום הכיפורים", הוא מגלה בעצמו כלי של גמר התיקון, והיתר כבר תלוי בבורא, אם ייתן לו תיקון עליו או לא ייתן. גילוי הכלי כולו וייחודו לבורא נקרא "הכהן הגדול" ב"יום הכיפורים" ב"קודש הקודשים". לא לחינם נותן רב"ש את הדוגמה הזאת, כך נקרא המצב עצמו.

לאט לאט מתגלה לאדם מה פירוש להיות "הכהן הגדול" ומה נקרא "יום הכיפורים", אילו תנאים סביבתיים הם, ומהו המצב עצמו הנקרא "בית המקדש", "קודש הקודשים", כל התשלובת הזאת, אוסף התנאים הפנימיים בתוכו והתנאים החיצוניים שסביבו.

בסופו של דבר זהו יחס של האדם אל עצמו ואל מי שנמצא סביבו. האופן שבו הוא מתייחס אל עצמו ואל כל מה שהוא מרגיש סביבו. אין ברגשות של האדם, בתפישה שלו, יותר מהוא עצמו והעולם שלו. אם האדם יכול לייחד את שניהם יחד עם הבורא, הוא הגיע לייחוד עם הבורא.

מה פירוש לייחד?

לייחד פירושו לגלות שהבורא יצר הכול והוא הפועל בתוך זה, והוא שהביא הכול למצב כפי שהוא. ומי אני? אני רק מי שגילה כל זאת. האדם עושה רק זאת, ודבר פרט לכך. כלים לא נשברים וכלים לא מיתקנים. היחס של האדם בכל רצון ורצון צריך להתייחד עם הבורא, להתחבר אליו.

הרצון עצמו אינו טוב או רע. הוא רע רק אם אינו מחובר לבורא, והוא טוב רק אם הוא מחובר לבורא. לכן לא מכוונים רצונות אל הבורא, אלא את היחס מתוך הרצון. למשל, אם נמצאים ברצון מסוים כמו שתיית קפה. לפני שנשתה עלינו לומר "ברכה". מהי ברכה על הקפה? ייחוד הכלי שלנו והתענוג שהתגלה בו עם הבורא. זה עניין של פעולה. מסך ואור חוזר מייחדים עם הנותן את הכלי ואת המילוי שבו, התענוג שבו.

זה נקרא גילוי הייחוד.

מהי הרגשה?

ההרגשה שלנו היא תוצאה של פער בין איחוד לבין פירוד. האדם מרגיש רע או מרגיש טוב רק כתוצאה ממידת הקרבה שלו לבורא. רק אותה הוא מרגיש. מידת הקרבה מתבטאת בו בכל מיני אופנים: קר לו, חם לו, הוא רעב, כואב לו, צועקים עליו וכולי. כל התחושות הללו הן בסופו של דבר לבושים של ריחוק מהבורא או קרבה אליו. הכלי לא מרגיש אחרת פרט לתחושה של יותר אור או פחות אור.

לכן המאמר "אני ראשון אני אחרון", כמו המאמר "אין עוד מלבדו", הם היסוד של כל העבודה שלנו. הם העיקרון שעליו נבנה העולם הזה, ואנו רק מגלים אותו דרך כל מיני חוקים. אפילו בחוקי הפיסיקה והכימיה מתבררים רק כל מיני אופנים של איחוד או פירוד. החוקים הללו מצביעים על המידה שבה הדברים מתחברים ונמשכים זה לזה או מתרחקים ונדחים זה מזה. כל חוקי הטבע נשענים על העיקרון הזה, ברמות שונות. כל מה שיש בין מחשבות, בין שדות כוח למיניהם, בין תדרים למיניהם הם חיבור או ריחוק הנובעים מתוך העיקרון הזה.

האם האדם מסוגל לברר את הרצונות שלו לפני מחסום?

האדם אינו צריך לברר את הרצון עצמו, אלא לברר מתוך הרצון את היחס לבורא. הרצון עצמו לא צריך תיקון, רק המחשבה על הרצון צריכה תיקון, או המידה שבה משתמשים בו על מנת להשפיע.

לפני המחסום אי-אפשר לעשות בירור כזה. לפני המחסום ניתן רק לברר את המצב ולבדוק עד כמה אני מרוחק, מבולבל ולא מתמצא. המחשבות הללו, מצבי ההסתרה, מביאים את האדם לזדונות ושגגות - לעבירות. עבירות הן התרשמויות מחוסר היכולת של האדם לייחד את עצמו במאומה עם הבורא.

אחרי המחסום, לפי המידה שבה האדם מסוגל לייחד את עצמו לבורא, נקבע מצבו כצדיק גמור או כצדיק לא גמור. וזה נקרא "מדרגות", גובה המדרגה - מידת השוואת הצורה. המידה שבה האדם מתאחד עם הבורא. והכול לפי אותו עיקרון שאין אחר לו: האחדות היא הכול. בעל הסולם כותב על כך ב"הסתכלות פנימית" (תלמוד עשר הספירות, חלק א').

חזרה לראש הדף
Site location tree