אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / זכות אבות על בנים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

זכות אבות על בנים

מגלות לגאולה

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

מדברי בעל הסולם עולים הדברים הבאים: א) מטרת הבריאה מיועדת לכל הנשמות, לכל אדם ואדם, ולכולם יחד. ב) להשיג את המטרה, לא יכולים כולם יחד, כי ישנם כאלה שבהם לא יכול להתעורר תנאי הערבות מלכתחילה, אלא רק בהקדם של עבודת נשמות אחרות.

בעל הסולם אומר, שהאבות לא היו צריכים את הערבות, מפני שהנשמות היו זכות. ומתוך הרוממות והזכות שלהן, הן היו כבר בדבקות בבורא, בלי לעשות שום פעולות או כמו שקורא להן בעל הסולם "מעשיות"; כלומר, בלי לעשות תיקונים מוקדמים, שקרויים "מצוות". וה"מעשיות" לפי דברי בעל הסולם הן הפעולות שמביאות לערבות.

לפיכך האבות גם לא היו צריכים להגיע לתנאי "נעשה ונשמע", מפני שמתוך זכות הנשמה והעביות הקטנה, נמצאו הנשמות שלהם מוכנות מלכתחילה להיות בערבות, בלי לעשות את כל היגיעה שנדרשת היום בעביות הקשה של דורנו.

אבל לאחר שהנשמות הזכות הללו מקבלות מתוך זכותן את התורה, כלומר את קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך", אז מתוך זכות מתקיימת בהם גם הערבות, ומתוך קיום הערבות, מתמלא בהם התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ובו מתלבש אור התורה, המביא לדבקות בבורא. ואחרי שהאבות כאמור קיבלו את התורה מתוך זכותם, מגיע שלב שנקרא "זְכות אבות על בנים", שאז באות נשמות "הבנים", בעביות יותר עבה, שמצטרפות לנשמות הזכות של "האבות".

על ידי התחברות עם האבות, על ידי התכללות אתם, הבנים משתמשים בנשמות הזכות הללו, כדי שגם בהם יוכל להתקיים חוק הערבות, אבל כאן כבר יש צורך בעבודה מסויימת שמלווה במעשים. אילו מעשים? כל אותן הפעולות שיכולות להביא להם את התנאי של הערבות. ולאחר שהם מגיעים לערבות, הם זוכים ל"קבלת התורה": לאור ולשיטה איך לתקן את העביות שלהם, כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לכלי משותף ביניהם, שבו ישרה הבורא.

במעמד קבלת התורה, מספיק שהתנאי הזה יהיה בעלמא, על ידי "נעשה ונשמע", על ידי הסכמה: שיהיה לנו כוח הערבות, שנרצה לקיים ערבות, שתבוא היכולת הזאת מלמעלה. וכאשר מקבלים את כוח התורה, מתחילים לממש אותו ונעשים "כאיש אחד בלב אחד", בכלי אחד, וזוכים לקבלת התורה. ואז צריכים לממש אותה, להתחיל בתיקונים.

וכמו האבות כלפי הבנים, כך גם עם ישראל כלפי כל אומות העולם, לאחר שמתקן את עצמו. כמו שכתוב, שהבורא לא יכול היה למצוא מיד את הכלי הכללי שיכנס לערבות, ולכן תיקון הנשמות מתחיל מהכלים הזכים ועובר לכלים העבים. קודם מקבל את התורה החלק הזך של הנשמות, שנקרא "ישראל". ואחר כך, על ידי התחברות והתכללות עמו, גם החלק העבה של הנשמות, שנקרא "אומות העולם", מקבל את התורה. "אומות העולם" זה חלק שבו כולם בלי יוצא מן הכלל מצטרפים לתנאי הערבות ומגיעים למצב "כאיש אחד בלב אחד". על המצב הזה מדבר רבי אלעזר בן רבי שמעון, שמדבר תמיד מצד דרגת גמר התיקון. כי "רבי שמעון" הוא שמה של המדרגה שלפני גמר התיקון, ולכן "רבי אלעזר", ה"בן", המדרגה הבאה, הוא מדרגת גמר התיקון.

בעבר, מאבות לבוא לבנים היו צריכים עביות נוספת, והשיגו אותה בהיותם בגלות מצרים. שם התערבבו עם המצרים ולקחו מהם את הכלים, וגם חלק מהמצרִים הצטרפו לישראל, שזה נקרא "התרבו", ואז נעשו ממשפחה לעם, כמו שכתוב שלא יצאו ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים. כך גם הגלות האחרונה בקרב אומות העולם היתה כדי לצרף לכלים הזכים את הכלים העבים.

בזמן הגלות, גם הכלים הזכים נמצאים בירידה ונפילה, אחרת המצב הזה לא נקרא "גלות" ולא היתה צומחת מזה שום התחברות. אבל לאחר הגלות האחרונה, יש לישראל של היום אותו תנאי כמו שהיה ביציאת מצרים, שכל אלה שיוצאים מהגלות, שמוכנים לצאת מהגלות, יכולים להגיע למעמד של "כאיש אחד בלב אחד", וגם בהם יכול להתקיים התנאי של הערבות וקבלת התורה.

מי חייב בערבות?

"וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה", להשיג רוחניות, תכונות רוחניות ומילוי, "הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל", כלומר, הם היו רק שבעים נפש, לכן לא יכלו לקיים את תנאי הערבות. וכדי להשיג את הערבות, הבנים היו צריכים לעשות פעולות שמביאות אותם לערבות ונקראות "פעולות מעשיות", שהאבות לא היו צריכים לעשות אותן, כי הנשמות היו זכות ותנאי הערבות ממילא התקיים בהם. כלומר, המצוות המעשיות האלה הן לא המצוות המוכרות לנו. גם מצוות רוחניות הן פעולות שמביאות לערבות ולרוחניות.

אותו חלק שחייב להגיע לערבות, כמו ביציאת מצרים וכמו עכשיו ביציאה מהגלות, אותו חלק חייב לקיים את תנאי הערבות. הנשמות שיוצאות היום מהגלות צריכות, כדי לקבל תורה, התגלות האלוקות, ולהגיע למימוש מטרת הבריאה, לקיים את התנאי של הערבות, בדרגה שלהן, בעביות שלהן, כמו אותן הנשמות שהיו אז במעמד הר סיני. התנאי הזה לא יכול להשתנות. הוא תנאי של השוואת הכלי לאור, לפי החוק הכללי של כל המציאות. רק לפי השוואת הצורה בין כלי לאור, האור שורה בתוך הכלי, הבורא מתחבר עם הנברא.

אחרי מעמד הר סיני, אחרי שהחלק הנקרא "ישראל" מגיע לערבות, החלק הזה מתרחב וכל העולם מצטרף אליו בהדרגה. לבוא לקיום תנאי הערבות, לא יכול כל העולם, אלא רק אלה שיוצאים מהגלות.

מדוע ביציאת מצרים דאז, לא באו מצרִים וגם לא כל העולם, אלא רק אותו חלק שיצא ממצרים, שהרגיש את עצמו שהוא יוצא, שיש לו דחף? כי ביציאה מהגלות יש פנימיות וחיצוניות. יש כאלה שמרגישים, שהם חייבים לצאת מהגלות, שמרגישים את הגלות, ויש כאלה שלא מרגישים את הגלות, עד כדי כך שחושבים אותה לחירות וחוזרים לפיזור שבין האומות.

אין להם משיכה לארץ ישראל לפי ענף ושורש, כדברי בעל הסולם, כי מי שמשתוקק לרוחניות נמשך דווקא לאדמת ארץ ישראל. ומי שאין לו שום קשר למטרת הבריאה, לא מרגיש שחובתו לקיים משהו, להשיג משהו בחייו, אלא נמצא עדיין בהתפתחות קודמת, שבה מספיקים לו תענוגי העולם הזה, ולא נמשך למילוי מעבר להם.

האם משיכה לרוחניות באה בתורשה?

כתוב, שהתורה לא עוברת בתורשה, ואם כך מהי "זכות אבות"? "זכות אבות" היא הניצוצות שישנם בעביות הגדולה, העבה, שעל ידם אפילו מי שנמצא בעביות הגדולה, מרגיש משיכה למה שנמצא מעל העביות הזאת.

כשנשמה נמצאת בעביות דשורש, אז היא מרגישה משיכה לרוחניות, לבורא, לדבקות, ומשיכה לערבות, לחיבור. היחס הזה לרוחניות פשוט ומובן, מתוך קירבה של תכונת הכלים לאורות. ואין צורך במעשים קודמים ובתנאים מיוחדים, אלא ברור שבתנאי כזה מתקיימים ומקבלים את התורה, התגלות האלוקות, חיים רוחניים. מגיעים להשפעה שמורגשת בכלי הזך כדבר מיוחד, גבוה.

ואם הכלי עבה, כלומר, יש לו רצונות דלקבל מפותחים יותר, קשה לו להבין שהשפעה יכולה למלא את הכלי, לתת סיפוק; שתנאי הערבות, של יציאה מעצמי לשרות הזולת, לחיבור עם הזולת, להתחברות דווקא עם הרצונות של הזולת, כדי למלא אותם במקום את רצונותיו עצמו, תנאי ערבות זה יכול להיות טוב ונעלה. התנאי הזה כלל לא מורגש בכלי העבה כמציאותי.

אבל אם הכלי העבה בא כתוצאה מהתפתחות בכלים הזכים, קיים בתוכו חלק זך שהיה בקרבה לאור, ובמימוש תנאי הערבות בדרגה של עביות דקה מאד, עביות דשורש. ואז אפילו הכלי נמצא בעביות א', ישנה בתוכו הכנה שנקראת "אבות", שאותה אפשר לעורר. אפשר בפעולות, שבעל הסולם קורא להן כזכור, "מעשיות", לדכא את א' דעביות וכביכול לחזור לעביות דשורש, שזה נקרא להשתמש בזכות האבות.

אם לזמן מה עושים פעולה כזאת, לזמן מה מסכימים לא להשתמש באגו הגדול שבוער, אלא להגיע לשימוש ברצון לקבל הזך, אז שוב מגיעים לתנאי הזה הנקרא "ערבות", אבל לא בכלים של עביות שורש, אלא בעביות שורש של א' דעביות, שנמצאת בתוך עביות א'.

וכדי להגיע לתנאי הערבות בכלים הללו, אנו עושים מעשים על עביות א' כדי לנטרל אותה כדי שלא תפריע, כך שהיא תשתתף בערבות, בלי שהיא תצא לשימוש בכלים דקבלה שלה. וזו כבר ערבות שבאה אחרי המעשים ונקראת "נעשה ונשמע". ואז מקבלים מלמעלה כוח שמחבר וממלא, שנקרא "תורה".

עם הכוח הזה מתחילים לאט לאט לתקן את הכלי דעביות א' עצמו. וזה נקרא ש"יוצאים למדבר סיני", ותוך ארבעים שנה מעלים לבינה את המלכות הזאת, את העביות הזאת, ומתקנים אותה. ובתום ארבעים שנה מגיעים לארץ ישראל, למלכות מחוברת עם בינה, ל"ארץ" "ישראל", לרצון ישר לאל. ואז זוכים למצב שבונים את בית המקדש. כלומר, יש כלי שיכול להכיל בתוכו את האור העליון. כלי שהבורא מתגלה בו ושורה בתוכו.

ובינתיים כשעוברים במדבר, אוכלים רק מ"ן, ויש "ענני כבוד": תיקונים למיניהם, שהבורא כביכול מתגלה, רוכב עליהם. אבל זה עדיין לא התגלות ולא בית המקדש, שכבר יכולים להתחיל לעבוד עם עביות עוד יותר גדולה. שאז מתחיל כל עניין הקרבת הקורבנות, פעולות מיוחדות בבית המקדש, שעל ידי הקרבת הרצון לקבל מתקרבים לבורא. "קורבן" בא משתי מילים, להקריב ולהתקרב.

כל הפעולות הללו הן המשך מאותו כוח, שמשיגים בערבות. כוח הערבות משיגים על ידי זה, שישראל מעוררים בתוכם את זכות האבות. מתחילים ממצב, שמעוררים רק את החלק הזך שבנשמות, ואחר כך על ידי זה שמקבלים מלמעלה את כוח התורה, מתחילים לתקן חלקים יותר ויותר עבים.

בעל הסולם מסביר עניין זה גם בסוף "הקדמה לספר הזוהר" )ראה נספחים(. הוא אומר שגם בימינו תיקון העולם מתחיל ממי שנקרא "עם ישראל": מאלה בעם ישראל שמתעסקים בתורה, ושיחליפו את ההתעסקות שלהם בחיצוניות התורה בעיסוק בפנימיות התורה. ובכך יתקנו אותו קלקול שנעשה לפני אלפיים שנה, מאז חורבן בית המקדש השני, שעד אז עסקו רק בפנימיות התורה, ברוחניות.

מה פירוש "עסקו ברוחניות"? מתוך זכות הנשמות, היה ידוע לכל אחד ואחד על העולם הרוחני. והמנהיגים הרוחניים של העם היו "נביאים", אנשים שנמצאו בקשר עם הבורא, עמוק יותר וגבוה יותר מהעם כולו. אבל לאחר שהעם נפל מדרגתו, נעלמו הנביאים מקרבו והתחילה תקופת חז"ל, שהעם החל לעסוק רק בחיצוניות במקום בפנימיות. וכך זה נמשך עד ימינו אלה.

העיסוק בפנימיות התורה בכוחו להביא אותנו לערבות הדדית בינינו; אותה ערבות שאבדה לעם בימי בית ראשון ושני, ואובדנה נקרא "חורבן פנימי" של בית המקדש הראשון והשני; ועל ידי התעסקות בפנימיות התורה, יבוא המאור שיביא אותנו לקיום הערבות.

ואם נחזור לקיומה של אותה ערבות, אז נתקן את עצמנו, כלומר, נגיע בינינו לתנאי הערבות ונזכה ל"קבלת התורה", לאור העליון שישרה בינינו, בין הכלים, בין הנשמות. ומתוך הערבות שתתרחש בינינו, יצטרפו אליה כל העמים. לאחר הגלויות נעשתה התערבבות, עירוב בין כל הנשמות, לכן היום אם החלק הקטן, הזך, מחליף חיצוניות לפנימיות וזוכה להגיע לערבות ולקבלת התורה, אז כל העולם יכול להצטרף אליה, ולקבל דרך החלק הזך את האור שיתקן גם אותם לתנאי הערבות. ואז האור העליון, הבורא, ישרה בכל הנשמות.

מכאן אנו רואים, שהכלל נשאר כפי שהיה: הכוח העליון פועל על החלק הזך, לפי השוואת הצורה. והחלק הזך, מתוך שהוא מעורב עם החלק העב, עושה אחר כך תיקון הדדי. כלומר, הוא מעביר לחלק העב את ה"תורה שלו": הכוחות, האורות, השיטה, והחלק העב עובד כלפי החלק הזך, שכן על ידי החלק העב מגיעים למימוש עמוק יותר של הערבות ולקבלת התורה, לדבקות עם הבורא.

הדברים הללו פשוטים. פועל בהם רק כלל אחד. בכל התורה, בכל הקבלה, בכל המציאות, פועל חוק אחד פשוט. אלא קשה לנו לראות אותו דווקא בגלל הפשטות שלו, כי בפשטות שלו הוא רחוק מאוד מאתנו, מפני שהוא פשוט בהשפעה, ולא בקבלה.

איך ישראל נחשבים לחלק הזך, אם הם יותר עבים מכולם?

ישראל הופך לחלק הזך במציאות, רק לאחר שמתקן את עצמו. הוא נראה העב מכולם, מפני שמתגלה בו עביות לצורך תיקון, שבאומות העולם עדיין לא התגלתה. וכאשר יגיע תורן של אומות העולם לתיקון, תתגלה בהן יותר ויותר עביות. ובינתיים אין בהם גילוי של העביות האמיתית.

איך ישראל מגיע לערבות? על ידי זה שהם מדכאים בתוכם את הכוחות של אומות העולם, ומעוררים את החלק הזך, משתמשים ב"זכות אבות". אבל זכות האבות הזאת היא בהעלם. לכן הם צריכים לעשות מעשים בחלק הזך, כדי להגיע אתו למצב הנקרא "ערבות", להכנה פנימית של החלקים הזכים שבין כל הנשמות. אם משתמשים רק בהם ובצורה נכונה, כלומר, מביאים אותם לתיקון הנקרא "ערבות", אז בהתחברות בין החלקים הזכים הללו נבנה הכלי הראשון, שבו יכול לשרות האור העליון ויכולה להתרחש קבלת התורה.

ממה נובעת הנכונות בעם ישראל להגיע לקבלת התורה?

הנכונות בעם ישראל להיות הראשון להגיע לקבלת התורה, נובעת מהיותו החלק הזך מכל הנשמות בעולם, וכבר בימי אברהם אבינו התחיל להתברר כחלק זך, שמרגיש קשר לאור עליון ולמילוי שלו, לקיום בהשוואת הצורה, בהתאם לאור העליון.

וכך מכל הנשמות התחילה להיראות לעין קבוצה קטנה, קומץ נשמות, שלפי זכות הנשמה הרגישו צורך בקיום כזה והתחילו לתקן את עצמם על ידי קשר עם האור העליון. הקבוצה הזאת לא התגבשה לפי לאומיות אברהם לא היה יותר מאשר אחד מאנשי אוּר כַּשְדים הקדומה אלא לפי זכות הנשמות.

אם כך, מי נקרא "בני אברהם"? מיהי הקבוצה שבגשמיות יצאה מאברהם? אלה ה"צאצאים", תוצאות ותולדות מהנשמות הזכות, רק בקומות יותר עבות. ובעולם שלנו התהליך הזה ממשיך להתבצע: אותן הנשמות שבאות מאברהם, מתלבשות דור אחר דור בגופים של צאצאיו (כולל הדורות שהיו במצרים). זה נקרא מאבות לבנים. אלא שהיום, מתוך התכללות, יש גם באומות העולם נשמות זכות, שמרגישות את חלק ישראל שהתערב בהן.

וגם אין לדעת אם יש פזורות וקיים קשר עם כל השבטים שאבדו ברחבי העולם והיכן הם. ובשנים הקרובות עוד צפויות להתגלות פזורות נוספות, שאיש לא מתאר לעצמו איך נוצרו ומנין באו. אבל אותו חלק שכבר היום מזוהה בעולם הזה כיהודי, חייב, מתוך שורש נשמתו, מתוך שהוא התפתחות ישירה מאותן הנשמות, מתוך החיוב, החוב שיש עליו, להגיע לערבות.

ואותו חלק מהאומה שאין עליו חוב, הוא לכן לא מוכר ולא ידוע לנו, ויכול לפתע להתגלות כמו יהודי אתיופיה ועוד רבים אחרים, שחלקם לא התגלו עדיין, כי עוד לא הגיע זמנם, כך גם בתוך עם ישראל וגם בקרב אומות העולם. את החשבון הזה לא עלינו לעשות, כי אין לנו שום מושג באשר לתמונה הכללית, ואין טעם לעסוק בניחושים בהשערות; מה גם שלא נמצאת לכך שום הצדקה, לא בכתבי בעל הסולם ולא בכתבים אחרים.

מכל האמור יוצא, שבימינו התנאי להגיע לערבות הוא תנאי שחייבים יהודים לקיימו. ולפי מידת התרשלותם בקיום התנאי הזה, פועל עליהם הכוח המחייב, שדוחף על ידי יסורים. וכל העולם, מפני שהוא ממתין לעם היהודי, גם כלפיו מתגלים צרות ויסורים כאלה, שגורמים לו סבל, ומתוך הסבל משיג העולם מה סיבת הסבל. לשם כך בא הסבל, כי הפיתרון לו הוא בחיפוש הסיבה שלו.

הדבר דומה לתיאור של בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", לדרך שבה הבורא מכוון את האדם לגורל הטוב. הוא שולח לחייו המלאים יסורים ניצוץ קטן, שמאיר לאדם מבין החרכים, מרחוק, מתוך החושך הגדול. כך הוא פועל כלפינו וכלפי אומות העולם.

וכל היחסים שמתגלים היום בין ישראל לאומות העולם, הם רק כדי לחייב אותנו לעסוק ב"מעשיוֹת" אומר בעל הסולם כדי להגיע לערבות. והכוח המחייב חייב לגלות לנו נחיצות דווקא בערבות. וגם אומות העולם מתוך היסורים שהן עוברות, משיגות לאט לאט איפה נמצא הפתרון; שהפתרון נמצא בישראל. שישראל הוא החלק הגרוע, שגורם רע לכל העולם. הגילויים האלה הם גילויים מתקדמים מאוד, ממש עיקבתא דמשיחא (פעמי משיח).

מסתבר שה"מעשיות" הללו מתבהרות בלימוד, בקיום הקבוצה הפנימית ובהפצה חיצונית. ה"מעשיוֹת", הן האמצעי להגיע לקיום הערבות בין החברים.

וכל אמצעי נוסף שמתגלה, כדאי לבדוק. כי בסיכומו של דבר המטרה היא אחת: שאותה קבוצת לומדים שמתעניינים ונמשכים למשהו, תבין שחובתה להגיע לערבות, והחיוב הזה יהפוך אצלה לנחיצות כזאת שתזמין מלמעלה אור, שיתקן אותם לדרגת הערבות, לְמה שנקרא "נעשה ונשמע", שהם מוכנים לכל דבר, רק שיתקיים בהם התנאי הזה.

הצמצום

הפעולות המעשיות, שבהן מצמצמים חלק מהנטיות, מהרצונות הגרועים והעבים, ומשתמשים רק בזכים, הנקראים "ישראל", הם החוקים שרוצים לממש אותם בקבוצה במסגרת התקנון. בהתאם לחוקים האלה בוררים את חלק ישראל, החלק הזך ביותר, הקרוב יותר למושג הערבות, להתחברות, להידבקות בחלקים אחרים. ואת כל יתר הרצונות העבים, התכונות הרחוקות מנתינה, מצניעים, ומאוחר יותר מפעילים אותם בהדרגה.

לא כל העם בא לקבלת התורה. קודם באים משה ואהרון, שהם כנגד זו"ן דכלים. "משה" ו"אהרון" הם נצח והוד, באים ל"פרעה", למלכות עצמה, ורואים שהם לא יכולים להוציא אתם יחד את פרעה ממצרים לקבלת התורה, שהיא המטרה. במצרים נמצאים משה ואהרון ו"עם ישראל", "יסוד" )הסיכום של נצח והוד( וצריך לקחת את פרעה בשתי ידיים ולהוציא אותו ממצרים לקבלת התורה. לשם כך לא צריך להרחיק עד הר סיני, אלא מספיק שישרה האור ב"מצרים", במקום הנמוך ביותר. אבל משה ואהרון לא מסוגלים לכך, ולכן הם בורחים ממנו, ומוציאים רק את החלק הנקרא "עם ישראל", שבינתיים נעשה במצרים עבה. מתוך האבות נעשו כבר בנים, שזו עביות שונה לגמרי. "אבות" הם חג"ת (ספירות של חסד, גבורה, תפארת) ו"בנים" הם נה"י (ספירות של נצח, הוד, יסוד).

וגם כאשר באים להר סיני, רק משה לבדו עולה לארבעים יום להר סיני. כלומר, רק החלק הזה, "משה" מיתקן. ומיהו משה? משו אותו מן המים, לא ידוע היכן נולד, גידלה אותו בת פרעה, התחתן עם בת כוהן מדיין? "משה" זו הבחנה. וכל התיאורים של "בת פרעה", "בת כוהן", כולם הבחנות ב"משה", שמוציאים את החלק הזך, שיכול להיות בקשר עם האידיאל הזה של "כאיש אחד בלב אחד", ובהן יש התחברות, קיום של הערבות. ורק אחר כך יכולים לצרף להן את כל העביות, עד העבה ביותר; כל העם מסכים לקבל את הערבות ומקבל במידה כלשהי, ומיד נופל, ושוב מקבל, ונכנס למדבר, היינו כבר נכנס לתיקונים.

לכן בקבוצה רוחנית שרוצה להתחבר לפי חוק הערבות, כל אחד חייב לדכא בתוכו את הרצונות העבים, ולטפח ולהבליט את הרצונות הזכים. ועושים זאת כזכור על ידי פעולות הנקראות "מעשיוֹת": הפצה, לימוד, חברה, שדרכן רוצה כל חבר לקבל עדות, כוחות, להשתמש רק בחלק הזך, להעלות את חשיבותו, ההשפעה, להגיע למצב שיכבד את המטרה, שבינתיים הוא לא מכבד אותה, כך שתהיה לדבר גדול בעיניו. כלומר, כל חבר עושה בירור בתוכו של החלקים הזכים שהם הבנים מאותם האבות כדי שיוכלו להתחבר.

איך פעולות צמצום חיצוניות גורמות שינויים פנימיים?

כל הפעולות שמבצעים בחיצוניות, נועדו לגרום לשינוי פנימי; כי שינוי פנימי, האדם בעצמו לא מסוגל לחולל; הוא לא יכול לגעת שם. לכן נכתב: כי אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים, מפני שכוח התיקון נמצא בבורא, באור; ועל האדם לבצע פעולות שונות כדי להזמין את האור הזה על עצמו. והפעולות הללו הן בעיקרן לימוד, ובזמן הלימוד יש לחשוב על הכוונה, איכות היגיעה: בלי הרף לחשוב מה אני צריך מהלימוד, שאני צריך את האור הזה שמתקן אותי.

וכדי לגרום לרצון שהאור יבוא ויתקן, צריך לבצע פעולות חיצוניות, שיגרמו לגירוי הרצון, שיתנו הרגשת נחיצות לתיקון. ובנקודה הזאת דרוש כוח הקבוצה ופעולות חיצוניות של הפצה, כדי שיהיה חשוב לאדם לקבל תיקונים, ושתהיה חשיבות של מטרת הבריאה. אבל גם המעשים מתחלקים ליותר פנימיים ויותר חיצוניים. והמעשה הפנימי ביותר הוא הלימוד, שבו, על ידי הרצון, האדם מעורר מלמעלה את הכוח המתקן. אבל כדי לעורר אותו, כדי ליצור בנו נחיצות לעורר את האור, חייבים לעסוק בפעולות רבות מסביב.

בזמן הלימוד התפילה הנכונה ביותר היא אות י"ז מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת [...]" וכן הלאה, כלומר האדם פותח את הספר כדי לקבל את כוח האמונה. "כוח האמונה" נקרא כוח ההשפעה, הכוח שמאפשר לאדם להיות מעל הרצון לקבל שלו ולצאת לחיבור עם האחרים, עם נשמות אחרות, ולקיים את תנאי הערבות.

האם הערבות היא תיקון שמיועד לאומות העולם?

הערבות היא תיקון על עביות של אומות העולם, אבל לא אומות העולם שנכללו בבני ישראל, שהתערבו, התערבבו, התהוו, על ידי המצרים. מה ההבדל? שעביות א' ועביות ב' לא נחשבות עביות של אומות העולם, אלא רק עביות ג' ועביות ד'. לכן בכללות אי אפשר לומר שהערבות היא תיקון של אומות העולם, אלא הערבות היא תיקון על הרצון לקבל. כי למשל בעביות דשורש כמו של האבות, שמלכתחילה היא ממש להשפעה, לא צריך ערבות, משום שהיא מתקיימת מאליה. ולכן יותר נכון לשאול, איזה סוג ערבות צריך להיות בכל דרגה ודרגה של עביות, איזו עוצמה, איזה אופי.

האם עלינו לגלות תחילה את ה"אבות" שבנו?

להסכים ל"ואהבת לרעך כמוך" בעביות הזכה ביותר, בכלים הזכים ביותר, הוא תנאי הכרחי לעבור למילוי הרוחני. כי "ואהבת לרעך כמוך" בעביות העבה ביותר, היא הדרגה האחרונה ולא הראשונה. כל הדרגות, מהדרגה הראשונה כאשר עוברים מחסום ונכנסים לרוחניות, ועד לדרגה האחרונה שמגיעים לגמר התיקון, הן כולן "ואהבת לרעך כמוך": יציאה מעצמי וחיבור עם הזולת, תלוי רק על איזו עביות הן רוכבות כולן. למשל, עם התנאי הזה של "ואהבת לרעך כמוך" בעביות שורש, עוברים מחסום לא בכל העולם אלא בקבוצה קטנה. ובהמשך, התנאי הזה חייב לגדול לעומק של כל הנשמות האלה, כלומר, בהתגלות העביות שבהם, וגם בהתרחבות, בהתכללות עם הנשמות האחרות.

אנחנו חייבים להבין ולהסכים, שחלק גדול מאוד מהרצונות שלנו יימצאו במעבר המחסום תחת הצמצום, ורק אחר כך יתחילו להתגלות בעביות שורש כמו של עוּבּר, עביות א' ב' וכן הלאה. אבל לא עלינו לעשות את התיקונים האלה, אלא עלינו לרצות שהם יקרו בנו, ורק לרצות. כי אם חושבים לרגע, האם אי פעם נהיה מסוגלים לקיים "ואהבת לרעך כמוך" אפילו בקבוצה הקטנה, אפילו אני ועוד מישהו, הדבר הזה נראה לגמרי בלתי מציאותי, מעבר ליכולת של מישהו לבצע אותו. וזה אמנם נכון. אלא שביכולתנו להגיע להחלטה אמיתית, שרק את הקיום הזה אנחנו רוצים, ולהגיע לדרוש אותו עד כדי כך, כמו שאומר בעל הסולם, שהאדם מסתובב סביב הציר הזה כל היום וכל הלילה. וזה מספיק.

כדי לסייע לעצמנו להגיע להחלטה אמיתית כל רגע צריך לברר עד כמה נמצאים בכוח המושך למרכז הקבוצה. צריך לברר שכל החיצוניות נשארת מאחור וכל הפנימיות מתחברת פנימה למרכז הקבוצה. ואת הנתונים האלה כל חבר וחבר מברר בתוך עצמו. האדם בודק את עצמו והקבוצה בודקת את עצמה, עד כמה האדם דואג מבחינה כמותית ואיכותית לראות את עצמו ואת כולם מחוברים בנקודה המרכזית של הקבוצה.

תחילת תיקון האנושות

אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן, )כנ"ל "הערבות" אות י"ט(. כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ')

לאומה הישראלית, מפני שהיא באה מהאבות, ממקובלים, יש מבנה שאינו דומה לשום מבנה של עם אחר. אפילו המלכים והשרים שלה לא היו אצילים אריסטוקרטים כמו בכל האומות, אלא מלכתחילה, כאומה שמקורה בקבוצה, קבוצת מקובלים. היא התנהלה תחת חוק ברור שכולם שווים. להבדיל מכל העמים האחרים, לאף אחד אין זכויות יתר עקב יחוס שזכה בו לא בכוחות עצמו.

מעולם לא היתה בעם הזה עבדות או דיכוי של חלק אחד ממנו על ידי החלק האחר. ומזמנו של אברהם ואילך לא היה בעם מצב כזה, שלא חינכו כל אחד ואחד להגיע לרוחניות. לא היה מצב שילד לא ידע לקרוא ולא למד לדעת בשביל מה הוא חי. מדובר במאות רבות של שנים לפני חורבן בית המקדש. כלומר, מלכתחילה ביסודו של העם היו תנאים, חוקים, משימות, של גמר התיקון.

אלא, שכוח השבירה פעל, וכמו שכתוב, קיבלו על עצמם את נימוסי השכנים, ומתוך כך התפורר הכל. אבל עם כל ההתערבבות בקרב אומות העולם, משך אלפי שנים, מיוון, דרך רומי, סוריה, פרס, במהלך מלחמות רבות ואין ספור גלויות, לא רק גלויות שהוציאו את העם מארץ ישראל, אלא שלטון של עמים אחרים בארץ ישראל, בכל זאת בתוך האומה עצמה לא התרחש שינוי מהותי ולא התפתחו חוקים שאיפשרו למישהו לרדות באחרים, לא בחינוך ולא בתפקידים בחברה. וזאת מפני שביסודו של העם עמדו מקובלים. ובכך גם נעשה יסוד לתיקון הזה, שאותה קבוצה יכולה להביא את כל האנושות לתיקון; לא לגרום לעמי העולם תיקונים, אלא לעורר בהם צורה נכונה של תיקונים.

למה אברהם אבינו היה צריך לעסוק בקבלה?

משום שאברהם אבינו הוא התפתחות של עשרים דורות מאדם הראשון. אדם הראשון היה הראשון שהתחילה להתברר בו הנקודה שבלב, שדרגת "חי" הפכה ל"אדם". ועשרים דורות אחריו )עשרה דורות מאדם הראשון עד נוח, ועשרה דורות מנוח עד אברהם(, הם התפתחות של אותו רצון לקבל, אותה נקודה שבלב ורצון לקבל שנמצא ליָדה. ומאז אברהם, האדם מתחיל לדרוש את האלוקות, רוצה להשיג אלוקות, מתוך זה שמתעורר בו חיסרון, הרגשת ההסתרה.

ומה קרה באותו זמן באומות האחרות? גם יתר האומות היו בהרגשה מסויימת של קירבה לאלוקות. לכן לא היה צורך בדתות. הדתות התחילו גם אצל היהודים, וגם באומות העולם, רק לאחר חורבן הבית, לא לפני כן. לפני כן כל אחד התפלל מתוך עצמו, כל אחד הרגיש בפנימיותוֹ, כל אחד השתוקק בעצמו. גם באומות העולם הרגשות היו אחרים מאלה שלאחר החורבן. במשך ההיסטוריה גדלה בכולם העביות, גדלו כל פעם הרשימות.

ובהיסטוריה השוואתית ניתן לאפיין את התקופות ולראות איך ישראל ואומות העולם התפתחו בהתאם לרצון לקבל, ואיך השינויים התחוללו בצורה הדדית בעם ישראל ובתוך העמים. בזמן נפילת בית המקדש החלה הפילוסופיה היוונית, וכשנגמרה תקופת חז"ל החלה באירופה חשכת ימי הביניים. הרצון לקבל שגדל בתוך האנושות, הוא שגורם לשינויים בעם ישראל ובאומות העולם.

ומעניין לבחון את השינויים המקבילים הללו בין עם ישראל לאומות העולם, כי הם שני נתיבים שונים של התפתחות. עם ישראל מתפתח מזכות, מהאבות, לקראת התערבבות עם העמים וקלקולים. ויתר העמים מתפתחים בצורה טבעית ללא התחברות קודמת עם הבורא, ובמשך תקופות שנחשבות ברבריות, אבל לא היו ברבריוּת בכלל, פיתחו תרבות בפני עצמה. מתקופת אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש התפתחה תרבות יוון העתיקה והמיתולוגיה היוונית. ובתקופת המעבר של ישראל אחרי חורבן בית ראשון עד חורבן בית שני, התרבות הרומאית החליפה את תרבות יוון.

כל התהליכים בישראל ובאומות העולם מתרחשים במקביל, בהתאם להתפתחות הרצון לקבל. ואם מתבוננים בהתפתחות האנושית מתחילתה ועד סופה בפרספקטיבה היסטורית, אפשר, בהתבסס עליה, להסביר את התקופה המיוחדת שבה אנו חיים.

מה אברהם אבינו הנחיל לעולם שהוא רלוונטי לדורנו?

אברהם לא הביא לעולם את שיטת התיקון. את שיטת התיקון לרצון לקבל הביא משה. מאברהם אבינו קיבלנו רק את הקשר בין האדם לבורא. לכן הוא נקרא ה"יהודי" הראשון: מי שהגיע ליחוד מתוך עצמו, מתוך התגלות, התגלות מתוך הסתר. כי הדורות לפניו נמצאו בהרגשת האלוקות ללא הסתר. בדורות האלה מאדם הראשון עד נוח, ומנוח עד אברהם אבינו, שנקראו "דורות הרשעים", לא היתה אף התגלות של עביות נוספת שהובילה לתקופה של הסתר אלוקות על מנת לעורר בדורות אלה תשוקה להתחיל בגילוי האלוקות מעצמה וזאת במטרה לתת לאדם הסתר מאלוקות ותשוקה להתחיל בגילוי האלוקות מעצמו. אבל אברהם הוא התוצאה של הדורות האלה.

חזרה לראש הדף
Site location tree