אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / הערבות ועבודת האדם מול בוראו / החיבור בעבודה בקבוצה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

החיבור בעבודה בקבוצה

שיחה (29.1.2004) על מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

(בעל הסולם, "פרי חכם מאמרים")

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיתעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

(בעל הסולם, "פרי חכם מאמרים", "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראיו. "ליהנות לנבראיו" משמע לספק להם אותו מצב, אותה עמדה, שיש למאציל, כי רק המצב הזה הוא שלם ונצחי. ומרום גובהו לא יכול להוות פחות מדרגת עצמו, שפחות ממנה לא נקרא "ליהנות לנבראיו". השלם יכול לתת רק שלמות. והשלמות היא דרגתו.

השאלה היא איך הנברא יוכל לקבל את השלמות הזאת, אותו מצב שקיים בבורא? כלומר, הכלי של הנברא, הרצון שלו, החיסרון שלו, עומק ההרגשה שלו, ההשגה שלו כל מה שניתן לתאר כמקום שבו מקבלים ומרגישים את השלמות חייב להיות בכל התכונות כמו הבורא עצמו.

לכן הנברא חייב לעבור שינויים רבים והכנות, שכל הכנה והכנה מכוונת למצב הסופי, שבו יצטרפו יחד כל ההבחנות שהוא עובר בדרך ויתחברו לכלי שלם, שרק בו ניתן להבין את מה שנקרה בדרכו של כל אחד ואחד: הזדמנויות, הרגשות והבנות. לפני כן לא מבינים, כי כלי מתגלה רגע לפני שהמילוי מתגלה, ממש בסוף הדרך. ולכן הכלי שנוצר מלמעלה, נקרא "אבות". ותיקון הכלי, היינו, מה שהתחתונים חייבים בהרגשתם לעבור על עצמם, נקרא "בנים".

"אבות" הוא אותו הכלי שהבורא בורא, ומקדיש לו מילוי מצדו, לפני שהכלי בעצמו מתחיל להרגיש ולהשתכלל. ול"אבות" אי אפשר לתת תורה, כלומר, לתת להם אותו מילוי, אותו מעמד, שיש במאציל, כי חסרות להם הבחנות. יש להם זיכוך מלמעלה, יש להם השגה מלמעלה, הכל, אבל מלמעלה. הם אמנם נמצאים בגובה המאציל, אבל כמו שמסביר בעל הסולם, הדורות הקודמים היו חזקים במעשה, ודורנו חזק בכוונה.

לדורות הראשונים, "לאבות", היה כלי זך, ו"בנים" זו העבודה מלמטה, שמתחילה לאחר שהכלי מתחלק לפרטים רבים ויורד לעמקי התהום של הרצון לקבל המקולקל, שאינו זך, אלא עב ועכור, ומתקן את עצמו על ידי החיבור בכל חלק וחלק. וכל התיקון הוא איך כל אחד מתחבר עם החלקים האחרים, כלומר, איך כל אחד מתקן את האגו, את הרצון לקבל לעצמו, כלפי כל יתר החלקים, כרצון להשפיע לאחרים, כדי להידבק במאציל.

כל הדרגות מתייחסות לתיקון הזה ולא קיים תיקון אחר. אם בודקים איך בעל הסולם מבטא את התהליך הזה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", רואים שכל העבודה הזאת של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית, היא עבודה שבין האדם לסביבתו, כדי להגיע לכלי אחד כללי, שיהווה מקום להשראת האור העליון.

אין עבודה אחרת. "כלל גדול בתורה" הוא החיבור עם יתר הנשמות. לכן לא ניתנה תורה לאבות. היא אמנם נמצאת בהם, אבל אין בכוחה להתגלות בכל הגובה שלה, מפני שהכלי לא גילה עדיין את כל העומק שלו. אם האבות הם למשל עביות דשורש עם אור דנפש, אז כאשר מתגלה כלי בכל ארבע דרגות העביות עם כוונה על מנת להשפיע, בגובה כל הדרגות, מתגלה בתוך הכלי במקום אור הנפש, אור דנרנח"י, הנקרא "תורה".

לכן האור שניגלה לאבות לא נקרא "תורה" אלא רק "גילוי הבורא לנברא". כמו שמתואר בכתובים, שהתגלה הקב"ה לאברהם, ליצחק, ליעקב, למשה. אבל הגילויים האלה הם לא תורה, מפני שמתוכם לא ניגלה הכלי בכל עומקו, לכן לא יכולים לראות באור הזה את אור הדבקות של הנברא בבורא.

יוצא מזה, שגם אנו חייבים לעזוב את כל העבודות המדומות, ולהיצמד לעבודת החיבור בין החברים. לא מפני איזו סיבה הנראית לעין, אלא רק מתוך כך, שאחרת לא יווצר באף אחד מאיתנו כלי לקבלת התורה, לקבלת גילוי הבורא לנבראים.

אף כי בעל הסולם אומר, שחיבור חייב להיות בין כל הנבראים, בכל ההיקף של הבריאה, האדם עצמו חייב לעשות את המוטל עליו, בהזדמנות הראשונה שמתגלה לפניו, בלי חשבונות מיותרים. לכן עלינו לדבוק בעצת המקובלים, ולראות בחברה שמזדמנת לאדם, בקבוצה, מקום שהוא כל עולמו, כל עמו וכל הנבראים.

כמו שכותב הרב"ש, כל אחד צריך לכבד את חברו כאילו הוא נציגם של מיליונים, ואת כל חבריו, כיחידים ששווים בחשיבותם לכל יתר האנושות. ואם האדם מחשיב את החיבור כהזדמנות האחת והיחידה שהוא מקבל ליצירת כלי על מנת להשפיע, ואחרת לא תהיה לו אפשרות לבדוק ולעשות את הכוונה על מנת להשפיע, אז אותו אדם מקבל יכולת לבצע את החיבור.

אדם שלא משתמש בהזדמנות הזאת, אין לו במה לקבל את התורה, את גילוי הבורא לנברא. אין לו שום אפשרות ליצור את הכלי, להכין את הכלי לגילוי האלוקות. האלוקות מתגלה בכוונה על מנת להשפיע, ואת הכוונה הזאת אפשר לגבש רק מתוך הקשר עם החברים.

מה פירוש "עד שלא ניגלה הכלי"?

הכלי הוכן לנו בכל צורתו המקולקלת. ה"אבות" הם הכלי מצד הבורא, רצון לקבל, שאין בו עדיין שום כוונה אלא רק זיכוך: אור הכלי דעביות דשורש עם דבקותו בבורא. כלומר, נמצא בכוונה על מנת להשפיע, אבל עדיין על פני עביות דשורש. או בדומה לאדם הראשון לפני החטא, לכלים דהשפעה ללא כלים דקבלה. גם עביות א', ואולי חלקית עביות ב', הם כלים שבאים מצד הבורא, כלים דהשפעה.

אחר כך העם עובר מאורעות שונים במהלך ההיסטוריה, שבמקביל גם האנושות עוברת אותם לאט לאט ("אנושות" הכוונה, שאין בהם חוץ מהתגלות הרצון לקבל). אבל בעם, בנוסף לרצון לקבל שמתגלה בהדרגה, יש התגלות של נקודת השבירה, כאשר בכלי מתגלה עביות ד'; לא בעוצמתה הרוחנית, אלא בעוצמתה הגשמית. אחרי תאוות בהמיות, ותאוות לכסף, לכבוד ולמושכלות, מתגלה נקודה שמחפשת אלוקות.

האדם שמתחיל לעסוק בחיפוש האלוקות, הרצון לקבל שלו מתחיל להתגלות כלפי האלוקות, בעביות שורש א' ב' ג' ד'. ועל אותו רצון לקבל שמתגלה בו, אם הוא מסוגל להמציא כוונה על מנת להשפיע, אז מיד מתגלה בו רצון לקבל נוסף, יותר גדול ויותר עמוק, ששוב הוא צריך להמציא עליו כוונה על מנת להשפיע, וכך הלאה.

וההזדמנות הזאת, לעשות כוונה על מנת להשפיע, מהקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר, היא רק כלפי החברה, כלפי יתר הנשמות, שמייצרים את הכוונה על מנת להשפיע בהתחברות עם האחרים השווים לו, כדי להיות כלי של דבקות בבורא. העבודה הזאת היא מתחילת העיסוק בכוונה כדי לתקנהּ, מרגע שמקבלים נקודה שבלב, ועד שמגיעים לגמר התיקון, כשכולם מחוברים לכלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד", שאז העבודה נגמרת כי רוכשים כוונות על כל העומק הרצון לקבל שבהם.

קשה ביותר להגיע להבנה הזאת, שיש רק "כאיש אחד בלב אחד", שנחוץ רק הכלי הזה, וחוץ ממנו אין שום דבר. אבל אם האדם מסוגל להגיע להַכְוָונה פנימית, שזו הבעיה היחידה שניצבת בפניו, ואין חוץ ממנה, הוא כבר ניצב בתחתית הסולם, שהמבנה שלו הוא של פירמידה. ככל שהאדם יותר מחובר עם נשמות אחרות בכלי אחד, בביטול עצמו, ומתחבר אליהם כדי להגיע לדבקות בבורא, לעל מנת להשפיע, כך הוא מטפס ועולה באותה פירמידה, שמסמלת עד כמה כל הנשמות הולכות ומתחברות בו יחד עד לנקודה האחת, שכולן מחוברות בכל עוביין ובכל מספרן, לאחד.

לכן בניגוד לאבות, דורנו לא יכול לקבל מלמעלה גילוי בעביות דשורש. האבות הם כלים שלא קיימים בזכות עצמם אלא מקבלים אותם כשורשים מלמעלה. ובדורנו, שבו כבר יש התגלות החלקים השבורים של הכלי הכללי, העבודה לא יכולה להיות אחרת, אלא רק בחיבור בין כל הכלים.

אדם שמצייר לעצמו תמונה אמיתית של המצב הזה ומתחיל לפעול לפיה, כל הפעולות שלו, כל פעולה שלא יעשה, הן למען חיבור בין כל הכלים. הוא לא טועה, כל הפעולות שלו מועילות, ותוך זמן קצר הוא זוכה ליצירת כלים כאלה, שיש בהם התאמה לבורא לפי מידת ההשפעה ומתחיל להיכנס להרגשת המאציל, לגלות את האלוקות לפי יכולת ההשפעה שלו.

אלוקות היא על מנת להשפיע ואין לתאר אותה בצורה אחרת. התגלות הבורא היא גילוי תכונת ההשפעה. אלא כמו שאומר הרמב"ם, שקודם מתחילים ב"לא לשמה" ל"ילדים", "נשים" ו"עבדים". כל העניין הרוחני הוא השפעה בלבד ואין יותר מגילוי התכונה זאת. ולא שבתכונת ההשפעה זוכים לקבל כל מיני דברים, כי לא מקבלים שום דבר, אלא מתגלה תכונת ההשפעה שרק היא בלבד נקראת "רוחניות". אם חושבים מה יתגלה בעזרת תכונת ההשפעה הזאת, זו לא רוחניות.

האם רק בפעולת החיבור עם החבר מתגלה תכונת ההשפעה?

בפעולת החיבור שעושים עם החבר, מתגלה החיבור. החיבור עצמו, מהותו, נקרא "אלוקות". חיבור הוא השפעה הדדית, הוא עצמו האלוקות, ולא שבו מתגלה משהו. המהות שלו מתגלה והיא נקראת התגלות האור. אבל לא מתגלה אור אלא מתגלה כלי.

לא סתם כך אומרים בקבלה, שאור הוא תגובת הכלי על משהו. במהות החיבור מרגישים מה זה לוותר ולצאת להרגשה מחוצה לי, לכלי אחר. היחס הזה הוא עצמו האור והאלוקות, ולא שבו מתלבשת האלוקות, אלא הוא בעצמו האור. כי במלכות אין יותר מאור חוזר, שנקרא "מסך ואור חוזר".

מסך הוא פעולת האדם, ומהות הפעולה, הרגשת הפעולה עצמה, היא האור חוזר, שזו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. לכן כל העביות שמתגלה בנו, מתגלה כדי שנגלה ביתר דיוק ועמקות את תכונת ההשפעה, את היחס הזה.

איך אדם יכול לבדוק אם הוא מחובר לחבר?

בדיקת החיבור לחברים היא כל העבודה של האדם. בעבודה הזאת לא נמצאים בהסתרה אלא בגילוי. אותה מציאות שמתגלה, לא חשוב כאיזה עולם, עולם הזה, או עולם העשיה, היצירה, הבריאה, מציאות זו מתגלה לאדם באותה מידה שהוא יכול לבצע את העבודה הזאת בחיבור עם נשמות אחרות. אם האדם יכול לבצע אותה בעמקות רבה יותר ועם יותר הבחנות, אז מתגלה לו מציאות נוספת. ורק לצורך החיבור עם נשמות אחרות.

איך החיבור עם החבר פותח את הדרך לרוחניות?

על הפעולות עצמן איך להתחבר לחבר, נכתבו מאמרים רבים על יד מורי הרב ברוך אשלג ובהם עצות רבות. החיבור עם החבר הוא הפתח שדרכו נכנס רק מי שהולך בכיוון הזה, ובו הוא מרכז את כל עבודתו, ולא בפעולות חיצוניות שנראה לנו שצריך לעשות. ומי שממקד את את תשומת לבו, להתחברות עם האחרים, כדי לוותר על עצמו כדי להגיע דרכם להידמות לאלוקות, כי "להידמות לאלוקות" נקראת הפעולה עצמה בין החברים אז מתוכה הוא מבין מה לעשות.

ואז המציאות מתגלה בצורה כזאת, שהיא מאפשרת בוודאות לעסוק בעבודה הזאת ולהגיע בבטחה למטרה. כל המקרים, כל המציאויות, שהאדם מרגיש את עצמו, את סביבתו, עם כל התכונות שלו ושל הסביבה, וכל מה שיש בהם, הם רק התגלות הכלי הכללי כלפיו, שבכל רגע הכלי מתגלה בצורה הנוחה והמתאימה ביותר להתחלת העבודה עימו, בהתחברות בעל מנת להשפיע. אלו כל תמונות המציאות שעוברות מול כל אחד ואחד.

לאחר השבירה, מצבו של הכלי הכללי שנשבר, הוא לגלות כלפי כל חלק וחלק הזדמנות להתחבר עם כל יתר החלקים. וההזדמנות הזאת שמתגלה כלפי כל חלק וחלק, מצטיירת כלפינו כמאורעות החיים שכל אחד עובר.

כל ישראל ערבים זה לזה

ועם אמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

הכוונה ב"כל ישראל ערבים זה לזה", שכל אחד ואחד, שמתגלה בו רצון להידבק בבורא, כלומר, להגיע לתכונת ההשפעה, לאותה מידה שנמצאת במאציל, זקוק לכלי כללי וכמה שיותר גדול. לכמה אנשים הוא צריך לדאוג? כלפי מי הוא צריך לוותר? עם מי הוא צריך לעבוד? עם כל הנשמות, כמו שהן היו מחוברות ככלי אחד בבריאתם מלמעלה.

עד כמה החיבור עם כל הנשמות הוא אפשרי, ובאיזה חלקים צריך לבצע את החיבור, יסביר בעל הסולם בהמשך. אבל החוק הוא, שרק אותו כלי כללי, שבו מחוברות כל הנשמות ללא יוצא מן הכלל, הוא שפועל. כלומר, מלכות דאין סוף שממנה באה כל ההשגחה וההנהגה הכללית, פועלת עלינו מתוך כך, שבה מחוברות כל הנשמות בכלי אחד, ושחייב להיות גילוי בכל הכלים, בחיבורם זה לזה, בעל מנת להשפיע בצורה מלאה.

ואם מתוך סכום כל הכלים או הנשמות הפרטיות, ישנם כאלה שעדיין לא נמצאים במצב של השפעה לזולת, הם נקראים "פורקי עול תורה ומצוות". הכוונה לא לתורה ומצוות שעושים בימינו, בגשמיות, בפעולות מעשיות של בשר ודם אלא מי שמקיים תנאי אהבת הזולת במלואו, הוא נקרא שמקיים תורה ומצוות. ומי שלא מקיים אותם, נקרא "פורק עול תורה ומצוות". כי "מצוות" משמעו התקנת הרצון, כל רצון ורצון מתר"ך הרצונות שבאדם, בכוונה על מנת להשפיע. ו"תורה" נקרא שעל ידי הפעולות הללו כבר יש דבקות במאציל.

במידה שכל העולם מגיע למצב הזה, אז המצב עצמו נקרא "גמר התיקון". בעל הסולם מסביר, שמאותו חלק מהעולם שנקרא "עם ישראל" נדרש מצב כזה לפני כל העולם, שנותנים לו לפני כולם את ההשתוקקות וההכנות הפנימיות להגיע לערבות, אל מה שנקרא "קיום תורה ומצוות".

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י" "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

"ישראל" הם אותם הכלים, שצריכים להגיע לערבות הדדית לפני כולם, מפני שבטבע בריאתם מושרשים בהם כלים של חב"ד חג"ת, גלגלתא ועיניים, כלים שלא שייכים למציאות דעולם הזה. אלא עקב התערבותם עם כל הכלים דאח"פ, הנקראים "אומות העולם", הם מקבלים אותו רצון לקבל כמו באומות העולם, ומפותח עוד יותר, מפני שהוא מתחבר עם הכלים השבורים דהשפעה.

וכך ישראל, כאשר הם יורדים, הם נעשים גרועים מכל העמים. וכאשר הם עולים, הם נעשים טובים מכל העמים. אבל התיקון אחר השבירה תמיד מוטל קודם כל על גלגלתא ועיניים, ועל חלק גלגלתא עיניים שבתוך האח"פ, ורק אחר כך על אח"פ דעליה, ללא שימוש בל"ב האבן.

לכן סוד הערבות חייב להתגלות תחילה בישראל, שבהם קיימת הכנה לערבות. ורואים לפי אופיו של העם ולפי ההיסטוריה שלו, שעניין הערבות מושרש בתוכו, שאין בו לא אדונים ולא אצילים, אלא כולם שווים. וכך לאורך כל ההיסטוריה, מושרש היה באומה לכבד רק תלמידי חכמים, ולא שום דבר אחר באדם.

ויש גם עניין ההרגשה ההדדית, החיבור ההדדי, שגם הוא מושרש מלמעלה בעם ישראל הגשמי, כדי לאפשר להם לעסוק בחיבור הרוחני ביניהם. כל הגלגלתאות ועיניים, כל הכלים האלה, חייבים להתגלות, להתחבר, ולהגיע לצורה המתוקנת, שרק לאחריה אפשר להתחיל לעסוק בתיקון האח"פ.

ולכן מצד ההשגחה, כל דין בא תחילה על ישראל, שהם המטרה, הנקודה, שעליה סובבת כל ההשגחה, כדי שקודם יגיעו הם לתיקון ואחריהם אפשר יהיה להתחיל את תיקונם של כל יתר החלקים בכלי הכללי השבור, כלומר, גלגלתא ועיניים באח"פ ואח"פ בגלגלתא ועיניים. לכן כרגע, רק כלפי ישראל קיים הדין, שלפיו כל אחד ערב לשני, ואם הוא מזלזל בחוק הערבות, הוא גורם רע לכולם.

וכך שהם מעכבים את התיקון הכללי, החוק הכללי פועל עליהם, הן בשל העיכוב שהם גורמים לתיקונם והן בשל העיכוב שהם גורמים לתיקונו של העולם כולו. והכלים דאח"פ, שגם הם מרגישים בחוסר התיקון, בעביותם, מתחילים בהתחברות עם ישראל, להראות חוסר תיקון וחוסר מילוי, המורגשים בנשמות ובבני האדם כיסורים. כך מתלבשים כלים רוחניים בתוך הגופים.

גם מצד ההשגחה העליונה, כתוב שאין מאורעות באים לעולם אלא בשביל בני ישראל. וכך גם מצדנו, אם משהו קורה בעולם, הוא קורה בגלל בני ישראל. כלומר, עד שיתוקנו כל הגלגלתאות ועיניים, כל ההשגחה וההנהגה מכוונת לתיקונם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

אם התיקון חייב להתבצע תחילה בגלגלתא ועיניים, בישראל, האם כדי לברר גלגלתא ועיניים, חייבים לברר אותם מכל הכלים השבורים, או לעסוק רק באותם גלגלתאות ועיניים מגולים ובהם להשתדל לקבוע את חוק הערבות, ושמא לעסוק בו בכל העולם, שגם מכל העולם יבוא הקיום הזה קודם לישראל ואחר כך לכל העולם? הדעות הן לכאן או לכאן.

בכל מקרה התיקון חייב להתבצע קודם בישראל ואחר כך באומות העולם. אלא, האם צריך לעסוק בערבות בצורה הדדית כולם יחד, או רק ישראל צריך לעסוק בה? אומר בעל הסולם: "על-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה" היחיד לא מסוגל להגיע לערבות לבדו, גם ישראל לא יכולים לבדם להגיע לגמר הנרצה על ידי "...קיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם". עד שלא נפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם, עד שלא נגיש אותה לכל העולם, שכל אחד יתפוס אותה לפי דרכו, לא יוכל להתקיים התנאי הזה, שמי שיכול ומי שראוי מגיע לערבות.

מצד אחד, בעל הסולם מביא את דעתו של רבי אלעזר: "אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות", ומצד שני ישנה דעה אחרת , שגם אם לא נעסוק בכל העולם אלא רק בתוך כלל ישראל, אפשר להגיע בינתיים לתיקון הערבות, באותם הכלים שנקראים "ישראל" בגשמיות. אלא שבמוקדם או מאוחר נהיה חייבים לעסוק בערבות העולמית.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

אם רק היחס של האדם עצמו לא מתוקן, מדוע ידאג לתיקון העולם?

בקבלה אומרים, שהאדם צריך לראות את כל העולם כמתוקן, ורק את עצמו כלא מתוקן, כדי שלא ידרוש את התיקונים מאחרים אלא יראה שעליו לבטל את עצמו כלפי האחרים, בלי לצפות שהם יעשו צעדים כלשהם לקראתו. כך האדם צריך לראות את עצמו ביחס הפנימי שלו לעולם ולתיקונו. אבל כשהעולם כולו לא מתוקן, מדובר בעבודה הדדית בקבוצה.

האדם צריך להתייחס לחבר שלו כאל אדם מתוקן, כאל הצדיק הגדול ביותר בעולם. מצד הכלים שלו הוא חייב לראות אותו בצורה כזאת, כי אם הוא יתקן את הכלים שלו, כך הוא באמת יראה אותו. אבל גם החבר עצמו חייב לעבוד בצורה כזאת כלפיו וכלפי שאר החברים. כי כולנו באנו כדי לתקן את עצמנו ולעזור איש לרעהו בתיקונים הדדיים.

לכן מן הראוי להתייחס לזולת כאל גדול הדור, שרק על האדם מוטל לתקן את היחס שלו כלפי הזולת. כל אחד אמור להתייחס כך לאחרים, ואין זה מונע מהאחרים לעבוד ולהיתקן בעצמם. נקודת הראיה של האדם נובעת מהמצב שלו באותו רגע, איך שהוא מרגיש את עצמו. אבל יש לראות את הזולת כנמצא במצב המתוקן, בגמר התיקון המלא. קבוצה שמשתוקקת להתקדמות, חייבת לראות כך כל אחד ואחד.

האם לקיים את הערבות פירושו לדאוג לתיקון החבר?

לא צריך לדאוג לכך שהחבר יהיה מתוקן. אלא ההתייחסות אל החבר בהשפעה מלאה, היא המקנה לו את הרגשת הערבות. אין צורך לדאוג איך החבר מרגיש את הערבות, מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הזאת, ואיך הוא אמור להציב את עצמו ולהתכוון כלפיה. הדאגה צריכה להיות רק איך אני מתייחס אל החבר.

בעיני כל אחד, הקבוצה כולה אמורה להיות קבוצה שנמצאת בגמר התיקון, וכמוה כל העולם, ורק הוא עצמו צריך להיחשב בעיניו כלא מתוקן, ושבו תלוי כל העולם. שאם הוא קודח חור בספינה, הוא מוריד את העולם לתהום. שבכל מעשה שלו תלוי גורלו של העולם. כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו עליו מוטל להכריע את כל העולם לכף זכות. העולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם הוא עושה מצווה אחת, עשה טוב, הכריע את הכף לזכות העולם. ואם עבר עבירה, הכריע את הכף לחובת העולם.

אדם שמתייחס לכולם כנמצאים בגמר התיקון, חייב לבטל את האגו שלו כדי להצליח להתייחס אליהם בצורה כזאת. ובהתייחסותו אל האחרים כמתוקנים הוא מצטרף לאותה תמונה שמצייר לעצמו, שכולם נמצאים בגמר התיקון, שאינה גמר התיקון האמיתי, אלא רק אותה תמונה שהוא מסוגל לצייר לעצמו כגמר התיקון. תמונה שכל פעם הולכת ומתעלה באיכות שלה.

והמעשים של אדם אחד מאפשרים לכלל החברים, לקלוט את הפעולות שלו ואת היחס שלו, אפילו לא רואים, אלא מרגישים, ואפילו לא מרגישים, אלא הוא מקרין אותם לחבריו דרך כוחות רוחניים, שהוא בעצמו לא יודע איך הם פועלים, אבל משפיע עליהם דרכם, מעשיו מאפשרים להם לעסוק באותה הצורה, מדוע? מפני שההרגשה שלהם, שיש מישהו שעושה כך, מעניקה להם ביטחון. כך כל אחד ואחד מושך אור מקיף לחברה.

כשמקרינים ערבות איש לרעהו, לא מדובר בכוחות שנמצאים בנו ואנו נותנים אותם זה לזה, או שמתחילים לעבוד כדי למלא את חשבון הבנק של החבר. ההתייחסות של איש לרעהו בערבות היא שמביאה כוח רוחני, שמעניק לכל אחד ואחד ביטחון, שאז נעשה לו יותר קל לוותר על הכוונה על מנת לקבל, ולהתרומם מעל החומר. בלי להתחשב במצבו בעולם הגשמי, הוא יכול להיות עשיר גדול או עני מרוד כי כל עניין הערבות, הוא רק עניין של הרגשה פסיכולוגית באדם.

מדוע קשה לקבוצה להתחיל בעבודת הערבות?

קבוצה לא מסוגלת להתחיל בעבודה על הערבות, אם לא כולם מתחילים בה. לכן בתוך הקבוצה הגדולה צריך לבנות קבוצה קטנה, שתתחיל לעסוק בעניין הערבות.

איך מקרינים לחבר הרגשה של ערבות?

עוסקים בביטול עצמי כלפי הכלי הכללי, כדי להיות מחוברים עם החבר, כמו שבגמר התיקון מחוברים כל החלקים. בכך שמקרבים את החבר, מזמינים מאותו מצב של חיבור כוח מלמעלה לכל החברים, שמתחיל להיות מורגש בכולם.

רואים איך העולם הולך ומשתנה. הוא לא משתנה רק מתוכו, מתוך היסורים. הוא משתנה מפני שפועלות בו קבוצות כאלה, שרוצות להביא אותו למצבים מתקדמים הרבה יותר; מצבים שהם מתקדמים ממצב העולם הפועל מתוך יסורים.

"צדיק יסוד עולם" נקרא מי שמושך את האור. "צדיק" הוא יסוד, ספירת יסוד, שמושכת את האור למלכות ובכך מקדמת ומתקנת את המלכות. לכן מי שעוסק בלימוד, וכל שכן בערבות, גורם בכך לעולם התקדמות משמעותית מהירה מאוד.

אם הכל תלוי ביחס של האדם עצמו, לשם מה נחוצה הקבוצה?

חייבת להיות תמיכה הדדית ובדיקה מצד חברי הקבוצה, שהאדם נמצא בדרך הנכונה, וזו כבר טכניקה פנימית. האדם לבדו לא מסוגל להתחיל סתם כך לדמיין, שהוא מתייחס יפה לכל העולם, מפני שבעצם ישלה את עצמו ויחשוב, שהוא באמת מתייחס יפה, ומתקן את כל העולם, ולא זו בלבד, אלא שתיקן את עצמו כבר מזמן.

אנשים שלא נמצאים בקבוצה ובלימוד הנכון שבה, דנים מהי ערבות ועד כמה היא הכרחית, כי רק היא פעולת התיקון, חושבים את עצמם מתוקנים ואת כל האחרים רואים כזקוקים לתיקון. הם עצמם כבר מתוקנים ורק מחכים לתיקון העולם. הם חושבים כך, מפני שהם לא עוסקים בערבות בפועל, בקבוצה קטנה, בעבודה הדדית, בביקורת הדדית, ובלימוד מעשי בתוך החברה: אם הערבות היא כך, או אולי אחרת, ואם נמצאים בה או לא.

מהי קבוצה קטנה?

במדרגה שלנו, "קבוצה קטנה" היא כמה אנשים, שכל אחד מהם בוחן את עצמו בתוכה מול חבריו, ורואה את התגובות לפעולות שלו. אבל ככל שהאדם משתכלל בפעולות הללו וקונה את חשיבות הביטול העצמי, בשבילו גם מיליונים יכולים להוות קבוצה קטנה.

האם בזמן עבודה פנימית על הערבות ממשיכים אור מקיף?

בזמן העבודה על הערבות מושכים אור מקיף, מפני שהחברים בקבוצה מתארים את עצמם במצב יותר גבוה, שנמצאים מחוברים בכלי אחד, בביטול של כל אחד כלפי האחרים, במצב של נשמה יחידה שמתוקנת ומחוברת בכל פרטיה. וכאשר משתוקקים למצב הזה, באה ממנו עזרה של אור מקיף.

האם אפשר להיות לבד ולדמות שנמצאים בקבוצה?

אפשר לחיות לבד ולדמות את כל העבודה הזאת, אבל השאלה עד כמה האדם לא משלה את עצמו, ולא משקר לעצמו, שהוא עושה את העבודה הזאת. מהי הבדיקה? הבדיקה בפועל היא איך אני נמצא עם האחרים.

כמה זמן דרוש כדי לקבל את עקרונות הערבות ולהתבטל כלפי החברה?

המילים שנאמרות על הערבות, נשמעות בהדרגה. עוברות שנים עד שאדם מתחיל לשמוע. וגם השנים הללו הן תיקונים. לאט לאט, זה מטפטף ומטפטף, בדומה לאדם שגדל. כי גם הגדילה הזאת היא העתקה מהתיקון שעוברת הנשמה. מרגע שהאדם מתחיל את חייו ועד שהוא גדל ונעשה לאדם בדרגת החי, עוברות עליו "עשרים שנה", וזה עדיין לא הסוף. אותו דבר קורה גם ברוחניות ולא משנה מה שהאדם יעשה, גם אם הוא עובד קשה ובעקביות, בדומה לילד שמתאמץ כדי לגדול, ולוקח לו שנים. אלא שהשנים הללו הן תיקונים, שהוא עדיין לא מרגיש בהם תוצאה. אבל בלי השלבים הללו אי אפשר.

איך צריך לקנות את דעת הקבוצה בבת אחת או בהדרגה?

מי מסוגל היום, בבת אחת, לעשות פעולה שנמצאת כמה מדרגות מעליו? הקבוצה אינה צריכה לדרוש מהאדם להיות מתוקן בכמה מדרגות יותר מדַרגתו. הקבוצה אמורה להביא בחשבון את דרגתו, בדומה למה שקורה בחברה האנושית, שיש בה תינוקות וילדים, גדולים יותר וגדולים פחות, והיא דואגת להם. כתשעים אחוז מכלל החברה עובדים עם הדור הצעיר, כדי לתמוך בו, לגדל אותו, לספק את צרכיו, ולהביאו לחיים תקינים בבגרותו. המעשה העיקרי בתוך החברה האנושית הוא הדאגה לדור הצעיר.

ולכן גם אל אלה שמגיעים לקבוצה רוחנית יש להתייחס בהתאם לדרגתם, ולהתעלם מכך שהם עדיין מגושמים, אגואיסטים, לא מבינים, ולא שומעים. אם הם רוצים לגדול, כמו ילדים שרוצים לגדול, אז צריך לקבל את כל התהליך שלהם כחייב להתבצע, ולעזור להם בכל דבר. ולכן צעירים שבאים לקבוצה ורוצים לגדול, הם ראויים לכל תשומת הלב בדומה לילדים בחיים הגשמיים.

האם היחיד צריך להתבטל בפני דעת הקבוצה?

אם כל הקבוצה מחליטה משהו, החלטה שאינה מקרית או זמנית, והם עומדים עליה ומקיימים אותה, ומתוך ניסיונם רואים, שהיא כדאית ונכונה ומועילה, אז צריך ללכת לפי דעת הרוב. וזאת לפי אותו חוק של המציאות, שעליו מדבר בעל הסולם, הנקרא "אחרי רבים להטות". כך צריך להיות בכל חברה, ולא משנה אם גדולה או קטנה.

אדם שלא עושה שום מאמץ להיות בכוונה הזאת, האם פירושו שהוא קודח חור בסירה?

אדם שלא עושה את כל המאמצים שביכולתו לעשות ודאי שהוא קודח חור בחברה. ואם הוא עושה את כל מה שהוא מסוגל, אבל לא יוצא לו משהו טוב, בדומה לילד שרוצה לעשות אבל רק מקלקל ושובר, לא נחשב שקילקל ושבר. כדאי ללמוד ממש מתהליכי החיים שלנו, הם דבר בטוח.

אותם תהליכים, שבחיינו באים מתוך הטבע, בחיים הרוחניים צריך לעסוק בהם ולעשות אותם לא מתוך הטבע אלא מתוך היגיעה. אילו אותו ילד שנולד וגדל עד שהופך לאדם, שהולך ועושה תורה ומצוות בגשמיות, היה גדל ועושה את כל אותם הדברים באותה צורה, אך בפנימיות, כי אז היה עושה כל מה שצריך לעשות.

מדוע להתנתק מהרעיון או לשכוח אותו, נקרא לעשות חור בסירה?

אם החבר מקבל עליו עם כל הקבוצה אחריות להיות ערב, אז כולם נמצאים בספינה אחת. הוא לא נשאר על החוף, אלא יוצא עם כולם יחד ללב ים. ואם בלב הים הוא לא מבצע את תפקידו, אז הוא קודח חור, הוא מפריע, כי הוא כבר נמצא באותה קבוצה, באותו מעגל סגור, שהחליט ללכת לקראת המטרה.

אפשר להחליט להשליך אותו מהספינה, כמו שעשו ליונה הנביא, מכל מקום צריך להגיע להחלטה, שמהיום והלאה הספינה הזאת, הקבוצה הזאת, אינה שלו, אלא עליו ללכת לחברה אחרת.

מדוע בעל הסולם אומר מצד אחד, שאי אפשר לקבל תורה ללא כלי שלם, ומצד שני שהתקדמות אפשרית רק בקבוצות קטנות?

יש עניין של קבלה מלמעלה למטה, ויש עניין של ביצוע מלמטה למעלה. על הביצוע מלמטה למעלה אומרים שישנן שמועות רבות. מה הכוונה? לא שאפשר להתנהג כך ואפשר אחרת, אלא שלא ידוע לנו מהו התהליך הכללי שבו אנחנו נמצאים, ולא עלינו לשפוט ולבנות את התהליך לפי השכל שלנו. אלא עלינו לעסוק באותם התנאים שמציבים לנו מלמעלה. כי אין לנו ידיעה מדוייקת מה קורה עם הכלי הכללי, ובאיזו צורה עליו להתגלות.

בחוכמת הקבלה לומדים איך התהליכים משתלשלים מלמעלה למטה. אבל מתוך זה אי אפשר להבין איך עלינו לבצע אותם, כשעולים מלמטה למעלה, ממדרגה קטנה למדרגה יותר גדולה. לעולם לא נשכיל לדעת ולהבין מה עושים כרגע. נדע על זה אחרי שנתעלה למדרגה יותר גבוהה.

התהליך אצלנו הוא תמיד "נעשה ונשמע". לעולם האדם לא נמצא ב"ראש" ואחר כך ב"גוף", כמו שקורה בהשתלשלות הפרצופים מלמעלה למטה, אלא הוא נדבק לגוף של העליון, בדומה לילד שמחקה את מעשי הגדול, ואחר כך ממתין, ורק אז מבין מה היו המעשים שעשה.

לכן, אם יש שמועה של רבי שמעון, ושמועה של רבי אלעזר בן רבי שמעון, מה עלינו לעשות? לבצע את המוטל עלינו. אם אפשר להפיץ את הידיעה על חוכמת הקבלה בכל העולם, אז יש לעשות זאת. אם אפשר ללמד את ישראל, אז ללמד. אם אפשר ללמד את הגויים, אז ללמד. פתוחים לכולם לפי אותה הזדמנות שנפתחת לפנינו.

אבל איך באמת צריך להתבצע הכל? אומרים כך ואומרים אחרת. לכן מוצדקות הקושיות, שאם התורה ניתנה לכל האומה, שאינה מחוברת יחד, כלום היתה יכולה להגיע לחיבור כזה? והרי המקובלים עצמם כותבים שצריך קבוצה קטנה, ובקבוצה גדולה כולם רואים שלא ניתנת לשליטה, אז אולי טוב לעשות ערבות בקבוצה קטנה? ולכן כל הזדמנות שנקרית לנו, צריך לראות אותה כמשימה שעלינו לבצע מלמטה למעלה. והגישה הזאת נקראת להיות ב"נעשה" ואחר כך ב"נשמע".

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה. אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מצד אחד, הכנה פנימית, "זכות אבות", יש רק לקבוצה אחת מתוך כל האנושות, הקבוצה שנקראת "עם ישראל". תחילה הקבוצה האחת הזאת אמורה לעשות את הזיכוך ולהגיע לאהבת הזולת. אבל מצד שני כתוב: "אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת 'מעבר', אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה", כלומר שבאותו שיעור שישראל מתקנים את עצמם, הם מתקנים את כל העולם. כלומר, תהליך התיקון נעשה במקביל. כל פעולה, ישראל עושים ראשונים, ואחריהם כל העולם. ולא שקודם ישראל מגיעים לגובה הרוחני ואחריהם מתחיל כל העולם, אלא הם הראשונים, ולאחריהם מתבצעת הפעולה בכל העולם שלב אחרי שלב. כך צריך להיות מצב התיקון.

מדברי בעל הסולם אפשר להבין, שהתהליך המתרחש בתוך ישראל מקביל לתהליך המתרחש בעולם, אבל דברים שעוד לא בוצעו בחומר, אי אפשר לומר בוודאות איך הם יקרו, כמו לגבי תקופת המשיח, התקופה של תיקון העולם שאנו עומדים בפתחה עכשיו. עוד משתמע מדבריו, שלישראל יש הכנה של זכות אבות, לכן אומות העולם לא מסוגלות לבצע ראשונות, אלא רק ישראל. אבל ברגע שישראל מבצעים, אז אומות העולם יכולות לבצע אותו שלב.

ומהמצב הזה אפשר למשוך תוצאות גם לעבודת הקבוצה: איך עליה לנהוג, מה עליה לעשות, כלפי ההפצה, כלפי החברה, כלפי הערבות. ואז כל אחד ואחד ללא הבדל מין, גיל ולאום, אם הוא יכול להתחבר לאותו הכלי של הערבות בכל העולם, הנו ראוי להיות באותה ספינה. כלומר, התיקון הכללי שמתחיל עכשיו, הולך ומתבצע לפי קביעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, שדווקא את דבריו, העוסקים בסוף התיקון, בגמר התיקון, בעל הסולם מצטט במיוחד, יותר מכל שאר המקובלים.

מתי יושלם גמר התיקון?

בעל הסולם אומר, שגמר התיקון יושלם בתום ששת אלפים שנה ואולי לפני כן, תלוי בנו. "לפני כן" הכוונה מאותו רגע שהאנושות מקבלת הזדמנות להגיע לגמר תיקון. והוא קובע שההזדמנות ניתנה, מרגע שעם ישראל קיבל את ארץ ישראל וחזר אליה בצורה גשמית. זו ההזדמנות להתחיל לעסוק באותו תיקון: לעלות לארץ ישראל הרוחנית. מרגע שנעשה קיבוץ גלויות בארץ ישראל, הכל הועבר לרשותנו: מועד הביצוע והסיום של התיקונים תלוי רק בקצב ובעוצמת היגיעה שלנו.

בין כך ובין כך מגיעים לגמר תיקון, אומר בעל הסולם, והסימן הוא כמה משלמים על זה ביסורים, בדם ובאריכות הזמן. או שרוצים ללמוד איך לעשות תיקונים, או שהיסורים לוחצים, עד שבכל זאת מסכימים ללמוד. בדומה לילד, שצריך להיכנס לבית ספר, להתחיל ללמוד בכיתה א', והוא לא רוצה. בעוד חברו, שהוא ילד טוב, נכנס ולומד. ואז את הסרבן שלא רוצה ללמוד, דוחפים על ידי יסורים, במשך 5 שנים, עד שבכל זאת הוא מתחיל ללמוד בכיתה א', כי אי אפשר לקפוץ ישר לכיתה ה'. הוא חייב להתחיל מהתחלה. אלא שבזבז חמש שנים על דרבון ודחיפה, עד שהחכים, במקום לשמוע ללא דיחוי ולהשתדל בעצמו.

כל ההבדל הוא בין דרך תורה לדרך יסורים. לא שדרך יסורים היא עוד דרך אשר מקדמת את האדם במקום דרך תורה. בכל רגע ורגע חייבים להתחרט וללכת בדרך תורה. החיסכון של האדם בזמן וביסורים הוא כל ההבדל. אבל בכל שלב ושלב, אי אפשר שהכלי יתוקן אם לא על ידי רצון האדם, אם לא על ידי החיפוש שלו, אם לא על ידי יגיעתו. כלומר, בסופו של דבר, הגישה לפעולה הנכונה היא אותה גישה: הן בדרך תורה והן בדרך יסורים. ההבדל הוא אם האדם מגיע להחלטה לאחר שספג מכות, שהן מלמעלה, עד שאומר "רוצה אני"; או שאומר "רוצה אני", לא עקב מכות שנשלחות לו מלמעלה אלא מהמכות של הכרת הרע, שאותן הוא משיג בעצמו.

בתהליך שכולנו נכנסים אליו עכשיו, ההבדל הזה יתבטא בשנים וביסורים. אבל אם נחכה מאתיים שנה סתם כך, גמר תיקון לא יתרחש גם בעוד מאתיים שנה, כי הוא לא עניין של מניין שנים בעולם הזה, אלא של מספר שינויים ומדרגות, שאותם צריך לעבור. אין טעם להמתין ולתת לזמן לעבור, כי הוא לא יעבור. אם לא מבצעים את הרגע הנכון בצורה נכונה, הרגע לא יעבור. יכולים לעבור עוד ועוד גלגולים, והוא לא יעבור. ברוחניות מימד הזמן לא קיים.

זו אשליה לחשוב, שכל השנים הבאות (נותרו 236 שנה עד שנת 6,000 לבריאת האדם הראשון) יכולות לעבור עלינו כמו שהן. הן לא יעברו. לנו נראה שהן יחלפו לפי לוח השנה שעל הקיר, אבל המחשבה ששנה יכולה לעבור סתם כך, היא בעיה פסיכולוגית. השנים יהיו אותן מאתיים שלושים ושש שנים, שיתארכו בצורה כזאת, שייראו כמו אלפי שנים. האדם יעבור מדי רגע יסורים כה עזים, שכל רגע ייראה לו כמו עשרות שנים. תפיסת הזמן היא עניין פסיכולוגי ולא של דפדוף על פני ימים ביומן.

ולכן זו אשליה גדולה לחשוב שאיכשהו נעבור את הסבל ויהיה גמר התיקון. "גמר תיקון" משמע כלי מוכן, שבדוק לתוך כל עומקו, שבו הנברא עבד על כל פרט ופרט בו, וחיבר את כל חלקי הכלי על ידי יגיעתו. וזאת לאחר שהתחרט על כל הכוונות על מנת לקבל, והוא הפך אותן ביגיעתו לעל מנת להשפיע. לכן איך ייתכן שאחרי מאתיים שלושים ושש שנים הכלי סתם כך יתהפך? דבר זה יושג רק על ידי עבודה של כל אחד ואחד, ביסורים או בטוב, אבל בהחלטתוֹ העצמית.

לכן אם לא נמשוך מדי יום את האורות המקיפים, התקופה הזאת תיראה לנו כמו אלף שנה, כמו שמתואר בתורה, בתחילת ספר בראשית, ולנו קשה לתפוס, איך בתקופות של הראשונים חיו שמונה מאות שנה, ארבע מאות שנה וכו'. אבל כך בתחושותינו ייראו החיים שלנו, לא בטוב, אלא ברע.

חזרה לראש הדף
Site location tree