קנב | חלק א | ספר הזוהר בארמית | רבי שמעון בר יוחאי | כתבי מקובלים נוספים | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / קנב
רבי שמעון בר יוחאי

קנב

א

זהר:

שלשה, אמאי כתיב ונאספו שמה כל העדרים, אלא אינון שלשה, דרום, מזרח, צפון, דרום מהאי סטרא, וצפון מהאי סטרא, ומזרח בינייהו, ואלין קיימין על האי באר, ואחידן ליה ומליין ליה, מאי טעמא, בגין כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, היינו דכתיב (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי:

ונאספו שמה כל העדרים, היינו דכתיב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, וגללו את האבן, מעבירין מינה תקיפו דדינא קשיא, ההוא דגליד וקריש, (ס"א מיין דכרין), דכדין אקרי אבן, ולא נפקי מינה מייא לבר, וכד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום דאיהו ימינא, ולא יכלא צפון למקרש מיין, כהאי נהרא כד מימוי סגיאין, לא גלידין וקרשי מיא, כנהרא דמימוי זעירין, ועל דא כד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום דאיהו ימינא, ומיין אשתריין ונגדין, ואשקיין עדרייא כמה דאמרן, דכתיב ישקו כל חיתו שדי, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, בגין דעלמא אצטריך דינא דילה דתהוי בדינא, לאוכחא ביה חייביא. תא חזי יעקב כד הוה יתיב על בירא, וחמא מיא דסלקין לגביה, ידע דתמן תזדמן ליה אתתיה, וכן במשה כד יתיב על בירא, כיון דחמא דמיא סלקין לגביה, ידע דאתתיה אזדמנת ליה תמן, והכי הוה ליה ליעקב דתמן אזדמינת ליה אתתיה, כמה דכתיב עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו', משה דכתיב (שמות ב יז) ויבאו הרועים ויגרשום וגו', ותמן אזדמנת ליה צפורה:

סתרי תורה:

ונאספו שמה כל העדרים, ונאספו שמה העדרים לא כתיב, אלא כל העדרים, משריין קדישין לעילא, ומשריין קדישין לתתא, אלין בשירין ותושבחן לעילא, ואלין בצלותין ובעותין לתתא, אלין ואלין, מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר, מגנדרין לה ומעברין לה מן קודשא, ואסתליק מן דינא, מיד והשקו את הצאן, נטלו מלאכי עלאי לעילא ונטלי ישראל לתתא, לבתר והשיבו את האבן, על מימרא דהאי באר, לאתעטרא (ס"א, לאתעתדא) קמיה, ולמתבע דינא דעלמא, לאתנהגא עלמא בדינא, והכי אצטריך, דהא לא יכיל עלמא למיקם אלא על דינא, למהוי כלא בקשוט וזכו. כיון דאשתלים יעקב, לא אצטריך להאי אבן סיועא אחרא, מה כתיב, ויגש יעקב ויגל את האבן, ויגל וגללו, ולא כתיב ויסר והסירו, אלא וגללו, היינו ערבוביא דשטן, דמערבבין ליה דלא יכיל לקטרגא, ויעקב בלחודיה לא אצטריך לסיועא אחרא, אלא איהו בלחודיה, דהא שלימו דאבהתא הוה יעקב, דכיון דיכיל ביה בעשו בהאי עלמא, יכיל לעילא, ובכלא אצטריך עובדא. תרין עלמין אחסין יעקב, חד עלמא דאתגליא וחד עלמא דאתכסיא, כגוונא דלהון ממש, מחד נפקו שית שבטין, ומחד נפקו תרין שבטין, עלמא דאתכסיא אפיק שית סטרין, עלמא דאתגליא אפיק תרין, ואינון תרין כרובין דתחותה, ויעקב בין תרין עלמין אשתכח, בדיוקנא דלהון ממש, ובגין כך כל מלוי דלאה הוו באתכסיא, ודרחל באתגליא:

תוספתא:

קאים תחותייהו, חקלא דתפוחין קדישין איהו, מהאי בירא מתשקיין עדריא, כל אינון רתיכין, כל אינון מארי גדפין, ג' קיימין רביעין (קיימין) על האי בירא, האי בירא מנייהו אתמלי, הה"ד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים וגו', דא אדנ"י אתקרי, על דא כתיב (דברים ג כד) אדני אלהי"ם אתה החילות, וכתיב (דניאל ט יז) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, אדון כל הארץ, הה"ד (יהושע ג יא) הנה ארון הברית אדון כל הארץ:

 

ב

בגין דההוא באר גרמא לון. תא חזי האי באר, שבע זמנין כתיב בפרשתא דא, בגין דאיהו רמז לשבע, והכי אקרי באר שבע, (בגין) באר דא אדכר שבע זמנין בפרשתא דא, דכתיב וירא והנה באר בשדה, כי מן הבאר ההיא, והאבן גדולה על פי הבאר, ונאספו שמה כל העדרים וגו' מעל פי הבאר, והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר, וגללו את האבן מעל פי הבאר, ויגל את האבן מעל פי הבאר, הא שבעה, ובודאי דהכי הוא. במשה לא כתיב אלא זמנא חדא, דכתיב (שם טו) וישב בארץ מדין וישב על הבאר, בגין דמשה אתפרש מכל וכל מביתא דלתתא, ויעקב לא אתפרש כלל, במשה חד, כמה דכתיב (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ובגין כך משה מאריה דביתא הוה, ואסתלק לעילא, במשה כתיב וישב על הבאר, ביעקב וירא והנה באר בשדה, ולא כתיב וישב על הבאר. דבר אחר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, רבי אבא פתח ואמר, (תהלים קו ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, שומרי משפט, זכאין אינון ישראל דקודשא ב"ה יהב לון אורייתא דקשוט לאשתדלא בה יממא ולילי, דהא כל מאן דאשתדל באורייתא, אית ליה חירו מכלא, חירו מן מותא, דלא יכלא לשלטאה עליה, והא אוקמוה, בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא ואתאחיד בה, אתאחיד באילנא דחיי, ואי ארפי גרמיה מאילנא דחיי, הא אילנא דמותא שריא עלוי ואתאחיד ביה, הה"ד (משלי כד י) התרפית ביום צרה צר כחכה, התרפית, אי ארפי ידוי מאורייתא, ביום צרה צר כחכה, מאי צר כחכה, צר כח כה, דהא איהי תדיר לימינא, ונטירו דילה תדיר על בר נש כד אזיל באורחוי דאורייתא, וכדין דחי ליה לרע לבר, דלא יקרב לגביה דבר נש, ולא יכיל לקטרגא ליה, וכד בר נש אסטי מארחוי דאורייתא ואתרפי מנה, כדין צר כח כה, בגין דההוא רע דאיהו שמאלא שליט עליה דבר נש, ודחי ליה להאי כה לבר, עד דדחיק ליה אתר בעקו. דבר אחר צר כחכה, דכד בר נש אחיד בארחי דאורייתא, אתרחים לעילא ואתרחים לתתא, ורחימא דקב"ה הוי, כמה דאת אמר (ש"ב יב כד) ויהו"ה אהבו, דהוה רחימוי דקב"ה ורחים ליה, וכד בר נש אסטי מארחי דאורייתא, כדין צר כח כה, צר דיליה, ומארי דבבו איהו לגביה, ושליט עלוי ההוא דאקרי רע, עד דמקטרג ביה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. תא חזי האי רע דאיהו יצר הרע, שליט על עלמא בכמה סטרין, וכמה שלטנו אית ליה בעלמא, ואיהו חויא תקיפא דחב ביה אדם, וכשלין ביה בני עלמא, ומשכי ליה עלייהו, עד דאפיק לון נשמתייהו, ותא חזי כד איהו שליט שליט על גופא, וכיון דעל גופא שליט, נשמתא נפקא מניה, בגין דגופא אסתאב, ונשמתא סלקא, ולא שליט עליה עד דנטיל רשו, וכמה אינון דאתיין מסטריה ושלטין על עלמא, והא תנינן, דכל עובדין דעלמא דאתעבידו ושלטי בהו, ואית ליה ממנן ושמשין, וכלהו שמשין בעובדין דעלמא. ועל דא איהו קץ דשמאלא, והא אוקמוה, דאית קץ לימינא ואית קץ לשמאלא, והאי קץ דשמאלא איהו קץ כל בשר, קץ כל בשר אקרי, קץ כל רוחא לא אקרי, ורזא דמלה דא איהו קץ (כל בשר) ודא איהו קץ, דא קץ על בשרא, ודא על רוחא, בגין כך דא פנימי ודא חיצון, דא ימינא ודא שמאלא, דא קדישא ודא מסאבא, והא אוקמוה. ותא חזי רזא עלאה קדישא דמהימנותא, רזא דעלמא דדכורא ועלמא דנוקבא, וכל קדושא דקדישין ביה, וכל רזי דמהימנותא מהכא נפקו, וכל חיין, וכל חירו, וכל טבין, וכל:

חזרה לראש הדף
Site location tree