בין קבלה למדע
שיחה אישית עם ד"ר סטינובר, ישראל, אפריל 2005
מודל החופש בעולם הפיזיקה הקוונטית
הרב לייטמן: מהי נקודת המבט העכשווית של המדע בנושא חופש הבחירה?
ד"ר סטינובר: המדע המודרני בכללותו - ואני משתמש בביטוי "בכללותו" משום שמיד אציג תיקון חשוב לכך - תופס את מכלול המציאות כמציאות חומרית בלבד. הוא רואה את המציאות החומרית כשלמה, בדומה למכונה מורכבת. נדגים את הדבר בעזרת דגם של מסילת ברזל שעליה מסתובבת רכבת. אם נדליק את הכפתור המפעיל את הדגם, הרכבת תסתובב, עשן לבן ייפלט מארובת הקטר, אנשים קטנים ינועו וכן הלאה. כל הדגם הזה הוא רק מכונה.
ודאי תאמר שבדגם של מסילת ברזל אין חופש בחירה לכל אחד מהמרכיבים המכניים הקטנים. בדומה לכך יאמרו רוב נציגי המדע המודרני, שכל היקום הפיזיקלי הוא בדיוק כמו דגם המסילה, וכי כל פעולה של כל חלק ביקום נקבעת בשלמות על ידי אירועים קודמים ביקום הזה. הם אף יעמדו על כך שאין שום דבר אחר. המציאות מורכבת במלואה מ"יקום רכבת הצעצוע". אין מהנדס או איש הבונה את רכבת הצעצוע.
לצד השקפה זו יש ענף של המדע המודרני הנקרא מכניקת הקוונטים. ענף זה הגיע להכרה שהתאוריה הזאת אינה נכונה, ולמעשה יש ביקום הפיזיקלי אלמנט של חופש מוחלט, שבו חלקיקי אטומים פרטיים אינם מתנהגים בדרך מכנית אלא בוחרים כיצד להתנהג. אני משתמש במילה "בחירה" במירכאות משום ששפתנו מוגבלת ואינה מסבירה זאת היטב. הבעיה האמיתית היא, שהמדע אינו יכול לומר דבר על הטבע של "מי עושה את הבחירות האלה", ולכן הן מופיעות לפנינו כאילו היו אקראיות לחלוטין.
אם האדם מבין כראוי את תאוריית הקוונטים, המדע המודרני המתקדם ביותר מאפשר לו להבין שקיימת אפשרות לרצון חופשי אמיתי בבני אנוש. אולם המדע המודרני אינו יכול להסביר בבירור כיצד והיכן הרצון החופשי מתגשם.
הרב לייטמן: על פי דבריך, מחוץ לטבע הרגיל והנגיש שלנו נראה שלחלקיקים יש אפשרות כלשהי להיות במעין "בחירה חופשית", אולם אין זה נוגע לאדם, הלא כן? אין מדובר על כך שלאדם הרגיל יש בחירה חופשית בחיי היום-יום שלו. ייתכן שאי שם, בעמקי החומר, יש כוחות נוספים או הסתברויות, הנמצאים תחת חוקיות שאיננו יכולים לקלוט על פי הדטרמיניזם הרגיל.
ד"ר סטינובר: נכון. אלה הבחנות עדינות ומסובכות מאוד. מיטב המוחות המדעיים התווכחו עליהן במהלך 80 השנה האחרונות. נראה כי אלקטרונים פרטיים, על אף מגבלותיהם, מסוגלים לבחור בחופשיות בין נתיבים מספר. אלקטרונים אינם יכולים לעשות הרבה, הם אינם יכולים לכתוב ספרים נהדרים, להתחתן או לצאת למלחמות, אך במגבלות יכולותיהם נראה שהם חופשיים במידה מסוימת.
באומרי "האלקטרון בוחר", אני מתנסח בצורה ספרותית. האמת היא שאיננו יודעים באמת מי ומה עושה את הבחירה, אך אנו יודעים שהתנהגותו של כל חלקיק קטן של חומר ביקום מתחלקת לשניים: בחלקו הוא מתנהג בהתאם לחוק קבוע, ובחלקו הוא מתנהג בדרך בלתי קבועה ומושפע ממשהו שאינו חלק מן היקום שאנו מכירים.
מכאן יוכל אי מי לומר, לדוגמה, כי גם היווצרות היקום שלנו מתחלקת לשניים: בחלקה היא תוצאה של תהליכים פיזיקליים קודמים, ובחלקה היא נעשתה על ידי כוח עליון. המדע אינו יכול להוכיח את זה. כל שהמדע יכול לומר הוא שאנו מבינים שהפעולות הפיזיקליות של החומר אינן נקבעות במלואן רק על ידי הפעולות הפיזיקליות הקודמות של החומר.
יש "משהו אחר" המשפיע על החומר, אולם המדע אינו יודע מהו "המשהו הזה", וודאי שאינו יכול לחקור אותו או להוכיחו. יכול מישהו לומר, כי לאלקטרונים אולי יש מעין מוחות קטנים משלהם המחליטים על כך, אולם אני אישית איני סבור כך. בנקודה זאת האדם חופשי להאמין במה שהוא חפץ.
כאשר עצם קוונטי מתקשר עם עצם קוונטי אחר הוא מפעיל את התהליך. ההתקשרות ביניהם היא הגורמת להפעלת התהליך. ההתקשרות יכולה להיות עם צופה המגלה את החלקיק, אולם אין הוא חייב להיות צופה. הוא יכול להיות עצם אנונימי אחר שביכולתו לעבוד היטב באותה מידה. המסתורין האמיתי אינו נמצא בשאלת הצופה החיצוני, אלא בכך שכנראה יש חופש פעולה מסוים הנמסך בתוך החומר. החופש הזה מצביע על "משהו" מעבר ליקום החומרי, בלא להגיד לנו דבר על מהות "הדבר הזה".
הרב לייטמן: איני מבין כיצד לא נתקלנו במסתורין הזה קודם לכן. כשחקרנו את האדם עצמו, את גופו, את הפסיכולוגיה שלו לא גילינו שיש כוח נעלם הנכנס לתמונה, וגורם לזה שאיננו יודעים בדיוק כיצד האדם מתנהג ומופעל. מוזר שהיה עלינו להגיע עד לחלקיקים היבשים הללו שאין בהם דבר מלבד פיסת אנרגיה זעירה, ושם אנו מגלים פתאום שאיננו יודעים כיצד הם יזוזו בעוד רגע, והאם לפנינו גל או חלקיק וכן הלאה. היה הגיוני יותר שנגלה את הכוחות הנעלמים הללו בדרגה גבוהה הרבה יותר השייכת למודעות האדם. דווקא הפיזיקאים החוקרים את האטומים חסרי החיים מגלים לפתע שיש חיים נסתרים בתוכם.
ד"ר סטינובר: אני חושב שזו אחת האירוניות הגדולות של המאה ה-20. הפיזיקה בנוסחתה הניוטונית גילתה את היקום חסר החיים. ההסתכלות על החומר כחומר מת ותפיסתו כמכונה בלבד התפתחו כתוצאה ממחקר הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, ובסופו של דבר הן הביאו לידי ראייתנו את האדם כמכונה פשוטה. אתה צודק לחלוטין בדבריך - ברמה היום-יומית, מבחינה אינטואיטיבית ורגשית, כולנו חווים את עצמנו כיצורים חופשיים ובעלי בחירה. הפסיכולוגים מתבססים על ההנחה שהמטופלים שלהם יכולים לבחור בחופשיות.
אילו חשבתי על המטופלים שלי כעל מכונות, הייתי מוותר על עבודתי כפסיכולוג. עם זאת, הנחת היסוד ההגיונית והמחמירה של המדע החל משנת 1600 ועד המאה ה-20 - הנחה שעליה נבנו כל המדעים - היא שהכול הוא מכונה. נכון שרוב האנשים אינם חיים תחת ההרגשה הזאת, ולכן יש חוסר עקביות בין השקפת העולם שהמדע מתבסס עליה לבין הדרך שבה אנשים חיים את חייהם. הרפואה המודרנית, הפסיכיאטריה המודרנית וכל אותן תאוריות על דרך פעולת המוח והשכל אינן מאפשרות להנחה שבני האדם הם בעלי רצון חופשי להתקיים.
הרב לייטמן: מדבריך עולה שלמעשה גם בפיזיקה לא רצינו להיפגש במערכת שאינה מכנית, אולם הגילויים שצפו מתוך הניסויים אילצו אותנו להכיר בעובדה שיש כוח נוסף המפר את התוצאות הדטרמיניסטיות שלהן ציפינו, הלא כן?
ד"ר סטינובר: כך בדיוק קרה. ניתן היה להבחין בכך רק כאשר נעשו ניסויים קפדניים במכניקת הקוונטים ברמת החלקיקים הקטנים ביותר. התוצאות הראשונות הדהימו את המדענים. איינשטיין, לדוגמה, החזיק בתפיסה שהעולם הוא מכונה קרה, וסבר כי הדבר לא ייתכן ואף הגדיר אותו כמטורף.
האפשרות שבתוך החומר יהיה חופש כלשהו גרמה לו לצאת בהצהרתו הידועה: "האל איננו משחק בקוביות עם היקום". איינשטיין השתמש במילה "האל", אולם הוא לא התכוון לדבר על "האל". הוא השתמש במילה זו באירוניה גמורה. כוונתו הייתה שלא ייתכן חופש ברמה כזו בתוך החומר כפי שהראו הניסויים. הוא הכיר בכך שאם חופש ברמה כזו נמצא בחומר, זהו סופו של המדע. לכן הוא אמר שאין מדע היכול להיבנות על הנחות כאלה.
הרב לייטמן: אך מדוע זה צריך להיות סופו של המדע? הרי דרך החקירה המדעית חייבה אותנו תמיד להתקדם ולהחליף גישות. מדוע נשמעים כיום קולות רבים של מדענים הטוענים כי המדע הגיע לסופו?
ד"ר סטינובר: ראשית, איינשטיין טעה בחושבו שיהיה זה "סוף המדע". הוא טעה גם בחושבו שמכניקת הקוונטים שגויה. מכניקת הקוונטים הדגישה בחקירותיה את העובדה שקיים גבול לידע של המדע. המדענים שהתמחו בתאוריית הקוונטים הגיעו לגבול החקירה ואז זנחו אותה, וחלקם ניצלו את הידע שלהם ליצירת טכנולוגיות בעלות כוח בלתי יאומן בעולם החומרי. אולם זה נושא לשיחה אחרת.
אני סבור כי העובדה החשובה יותר לגבי תחום המומחיות שלך היא, שתאוריית הקוונטים מבהירה שיש גבול ליכולת המדע לדעת, ובו בזמן היא מצביעה על כך שיש "משהו אחר" מעברו השני של הגבול. הבחנתי בכך שרבים מחמיצים את הנקודה הזו כאשר הם מנסים לערבב בין התאוריה הקוונטית ובין הקבלה. מכניקת הקוונטים מבהירה חד-משמעית שהמדע יכול להגיע עד הגבול הזה ולהוכיח שהוא קיים, אך אין הוא יכול לומר דבר על הנמצא מעבר לגבול הזה. אין זה בתחום שליטת המדע, ובנקודה זו המדע מכיר במגבלותיו ומודה באזלת ידו.
הרב לייטמן: תפיסתנו את המציאות נובעת מזה שאנו חוקרים את המציאות. כך היא נראית לנו - בחושים שלנו, בתפיסה שלנו - כפי שאנחנו בנויים עתה. ייתכן שאילו היינו בנויים בטכנולוגיה מוחית ונפשית אחרת שהייתה גורמת לניתוח שונה של כל המתגלה לנו, היינו יכולים לחדור פנימה. כלומר, ייתכן שכלפי תכונותינו הנוכחיות זהו באמת הגבול, שאחריו נמצא הבלתי הידוע. עם זאת, המוגבלות הזו קיימת כלפינו בלבד. הייתכן כי יש אפשרות לשנות בדרך כלשהי את תכונותינו ו"להיכנס פנימה"?
אשאל את השאלה מזווית אחרת. הייתכן שכל הבלתי ידוע בתנועות החלקיקים הקוונטיים נובע מזה שאנו כלואים במסגרת של זמן, של תנועה ושל מקום? האם היינו יכולים לראות אחרת את כל התהליך אילו השתחררנו מן המוגבלות הזו בדרך כלשהי? האם ה"בלתי ידוע" היה מתגלה לנו אילו שיפרנו את תכונותינו?
ד"ר סטינובר: בשיחה זו בחרתי בכוונה תחילה להניח לדעותיי הפרטיות ולמחשבותיי על העולם, על רוחניות או על הקבלה. איני מומחה בכל אלה. אני משתדל לדבר כשגריר של עולם המדע, ולהיות צנוע בהעלאת טענות על "מה המדע יכול או אינו יכול לעשות". ייתכן שבני האדם נאצלו כיצורים בעלי פוטנציאל רוחני המאפשר להם לחצות את הגבול הזה. כבן אדם אני שואף לעשות זאת מתוך כמיהה רגשית חזקה, ואני חושב שכל בני האדם ישאפו לכך. ייתכן שהקבלה היא שיטה מדעית המאפשרת לעשות זאת.
עם זאת, מדעי הטבע המוכרים לנו חייבים לנקוט צניעות ולהכיר במגבלותיהם. המדע יכול להוביל את האדם עד לנקודת הגבול, אך לא להעבירו אל מעבר לה. כלומר, מדען מתחום תאוריית הקוונטים אינו יכול להשתמש בה כבשיטה לחציית הגבול שהוא מגלה בעזרתה.
הרב לייטמן: אשר לטענה כי מחוץ לנו יש אין-סוף אפשרויות, האם לא המדען-הצופה הוא הבוחר מביניהן?
ד"ר סטינובר: איננו יודעים. כאשר תאוריית הקוונטים מגלה שחלקיקים בוחרים בנתיב מסוים, איננו יודעים מהיכן באה הבחירה הזו. על פי נקודת ההשקפה של המדע, לא ניתן לטעון דבר על כך. זהו מסתורין מוחלט. החכמה היא להכיר במסתוריות הזאת ולא להעמיד פנים שיש לנו תשובה. הכרה כזו יכולה לדחוף את האדם החושב להבין שיש במציאות "משהו מעבר". ההבנה אינה אומרת לו מהו הדבר, אבל היא עשויה לקדם אותו להתחיל לתהות בעניין.
התא המשפחתי
ד"ר סטינובר: מה הגישה הקבלית כלפי מערכות היחסים בין גברים לבין נשים במאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, ומהי ההשקפה הקבלית על הצפוי לנו במישור זה?
הרב לייטמן: מנקודת מבטה של הקבלה, דווקא במאה ה-21 על גבר ואישה להיות יחד. עליהם לצעוד בצוותא בדרך התיקון העצמי ולהגיע להתאמה אל הכוח העליון. בעשותם זאת, הם ישלימו זה את זה הן ברמה החומרית והן ברמה הרוחנית. לכל אחד מהם יש תיקון מסוים. התיקון האישי של כל אחד מהם והתיקון ההדדי של שניהם יחד יביאו אותם לחיבור נכון ביניהם, כך שמערכת היחסים ביניהם תידמה אל הכוח העליון.
השוני בין המתרחש במאה ה-21 לבין שהתרחש במשך אלפי השנים הקודמות הוא, שכיום אנו מצויים בעיצומו של משבר כולל. המשבר ניכר בכל התחומים שבהם עוסק האדם, ובהם גם המישור האישי והמשפחתי. סיבת המשבר היא גדילת האגואיזם - הרצון ליהנות. האגו של האדם מגיע בימינו למלוא עוצמתו ואיננו יכולים לשלוט בו. כתוצאה מכך מאבד האדם את היכולת שהייתה לו בעבר להתמודד עם עצמו ועם העולם הסובב אותו.
איננו רוצים להיות שייכים זה לזה או למשפחה. האגו גדל פרא, ואיש אינו מסוגל לסבול אדם אחר לצידו. היחסים במשפחה בכלל ובין גברים ונשים בפרט הם הראשונים להיפגע מגדילת האגו, משום שהם הקרובים ביותר לאדם. מודל המשפחה היה בעבר מוגן מזעזועים והיווה מעין אי של יציבות. אם היו בעיות בעולם - יצאנו להלחם, אם היו בעיות עם השכנים - יכולנו לשנות את מקום המגורים, אולם היחידה המשפחתית היוותה תמיד מעין קן בטוח. אף כשהאדם לא רצה כל כך במשפחה הוא המשיך לשמור על התא המשפחתי בגלל הילדים או בגלל ההורים המבוגרים שדרשו טיפול.
אולם כיום האגו גדל לממדים כה עצומים עד שהאדם אינו מתחשב בדבר. האדם מנסה להתמודד עם האגו וכושל שוב ושוב. אמנם במקומות מסוימים בעולם המצב עדיין לא הגיע לכדי כך, אך פני הדברים ישתנו בתקופה הקרובה. גם בסין כבר ניתן לראות את התעוררות האגו.
הפתרון לבעיה הזו היא להתחיל לעסוק בתיקון הטבע שלנו – בתיקון האגו. אנו מחויבים לעשות זאת. אם לא נפעל לתיקון האגו נתדרדר כולנו לשימוש בסמים, להתאבדויות או נשמיד את עצמנו על ידי הטרור הגלובלי. ודאי שלא נרצה ילדים או משפחה, ולזאת אנו עדים כבר היום. גם ללא אסונות אקולוגיים נתדרדר עד לכאוס ועד להכחדה עצמית. מצבנו היום מחייב את האדם לשאול את עצמו לשם מה הוא חי, והאם יש מוצא מן הסבך הזה, ומכאן הוא מגיע אל חכמת הקבלה. המקובלים כתבו שבתקופה שכזו תתגלה הקבלה כאמצעי לתיקון טבע האדם. בעזרתה נזכה להתעלות לממד חדש של קיום שלם ונצחי.
גורל פרטי מול גורל כללי
ד"ר סטינובר: מה הוא ההסבר הקבלי לגורל פרטי אל מול גורל כללי? אני מבין את החשיבות של האחדות בין בני האדם, אך האם לקבלה עמדה כלפי כל אדם כפרט ייחודי, בנפרד מגורלם של אחרים?
הרב לייטמן: דווקא חכמת הקבלה היא שמאפשרת לאדם התפתחות אישית. ניתן לראות זאת בגישתה לחינוך, למשל. הקבלה סוברת שהחינוך הנכון מושג באמצעות דוגמה בלבד. אין טעם להכתיב לאדם מה לעשות או לחייב אותו בדבר-מה. חינוך נכון מושתת על בניית סביבה נכונה ומועילה ומתן דוגמה אישית. האדם ישתמש בדוגמה שיקבל ויפעל בהתאם, לפי דרגת התפתחותו. אנו מחויבים להתייחס לכל אחד ואחד לפי הכוח האישי שבו. כל אדם מיוחד ושונה מבני העולם האחרים.
בני האדם הם חלקים מנשמה אחת כללית ובכל אחד נמצא חלק ייחודי ממנה. אם יחסר ולו גם חלק אחד בנשמה הכללית, הרי שהמבנה לא יהיה שלם ולא נוכל להגיע למטרת הבריאה. לכן עלינו לשמור על החלק האישי של כל אדם ואדם ולא להרוס אותו. עלינו לאפשר לכל אדם להתפתח בצורה המתאימה לו כך שיוכל לפרוח במלוא הדרו.
הקבלה מבחינה בין חיי חברה תקינים לבין ההתפתחות האישית הפנימית. בכל הנוגע לקיומה של החברה, ודאי שעל היחיד לציית לחוקים שקבעה החברה, אך בעניין ההתפתחות האישית יש לשמור על ייחודו של האדם. הקבלה מסבירה בפרוטרוט כיצד יש לשלב בין השניים ומפרטת את הדרך לבניית חברה נכונה שתאפשר את התפתחותם הייחודית של הפרטים שבה.
הקבלה שוללת מכול וכול את הכפייה התרבותית והחינוכית מצד מדינות המערב כלפי מדינות העולם השלישי. הדבר מזיק לשני הצדדים. הכפייה הזו הורסת את ייחודם של עמים אלה משום שאין היא מניחה להם להתפתח בקצב המתאים להם ועל פי חוקיהם ותרבותם. הדבר גורם לעיוות של ממש באנושות כולה ומביא לתוצאות גרועות ביותר.
הצדיק
ד"ר סטינובר: ומה בעניין ה"צדיק"? מה טבעו ומה תפקידו בדורו?
הרב לייטמן: המונח "צדיק" מצביע על אדם הנמצא בדרגה של הצדקת פעולות הכוח העליון. הוא מצדיק את כל הנעשה בבריאה, מתוך זה שהוא הגיע למצב שבו הוא מרגיש את הבריאה כולה ולא רק את חלקה הקטן הנראה לחמשת חושינו. הוא רואה את החוקיות המצויה בספֵירה חיצונית שמעבר לגבולות חמשת החושים. הוא רואה את החוקיות הפועלת על העולם שלנו, יוצרת את כל המתרחש בו ומובילה אותו אל המטרה ואל התוצאה הרצויות.
מתוך כך הוא מצדיק את הנעשה בבריאה, ולכן הוא נקרא "צדיק". מכאן מובן, כי צדיק הוא מקובל. צדיק הוא מי שמגלה את העולם העליון, עולם הכוחות - את הרמה שבה נולדות התוכניות כלפי העולם שלנו וממנה הן יורדות ומפעילות אותו.
טבעו של הצדיק הוא בהתאם למדרגה שאליה הוא מגיע. הקבלה מסבירה כי כל שאנו מרגישים במציאות אנו מרגישים על פי עקרון "השתוות הצורה" - עקרון ההתאמה. יש לנו חמשה חושים ובכל אחד מהם אנו תופסים טווח מסוים של המציאות. לדוגמה, חוש השמיעה מאפשר לנו לשמוע טווח מסוים של תדרים, וחוש הראייה - לראות טווח מוגדר של צבעים.
לו היו לנו חושים רחבים יותר היינו תופסים מציאות רחבה יותר. אילו היו לנו חושים נוספים היינו תופסים את המציאות בצורה אחרת, ואולי בממדים שונים. לאמיתו של דבר, איננו מסוגלים עתה אף לדמיין כיצד היינו תופסים את המציאות אילו היו לנו חושים אחרים. אם כן, חמשת החושים שלנו והטווח של כל אחד מהם יוצרים גבולות מסוימים שבתוכם מצטיירת לנו תמונת המציאות. איננו מסוגלים לצאת מתוך המוגבלות הזו.
קיימת שיטה המאפשרת להתחיל לראות מבעד לתמונת המציאות הזו את התמונה החיצונית יותר, כלומר את תמונת הכוחות הפועלים על המציאות שלנו. כוחות אלה מכונים בשם "העולם העליון". הדרך להתחיל להרגיש אותם מושתתת על אותו העיקרון הפועל בתפיסת המציאות שלנו - השתוות הצורה, כלומר עלינו ליצור התאמה בינינו לבין הכוחות הללו.
על האדם לפתח בתוכו את אותן תכונות הקיימות בספֵירה העליונה המנהלת את העולם שלנו, אולם האדם עצמו אינו יכול לדעת מראש מהן התכונות הללו. לעזרתו באים האנשים שכבר נמצאים בזה, המקובלים, ומייעצים לו כיצד להגיע לכך. הם מסבירים כיצד בעזרת פעולות מיוחדות יכול האדם לפתח אט אט בתוכו חוש נוסף - "נשמה". בחוש הנוסף הזה הוא ירגיש מציאות נוספת שהייתה עד עתה נסתרת ממנו. לכן נקראת חכמת הקבלה "חכמת הנסתר".
כאשר האדם מרגיש את המציאות הנסתרת, הוא מבין את הנוסחאות שעל פיהן היא מפעילה אותנו, את המטרה שאליה היא רוצה להביא אותנו ואת הדרך שבה היא עושה זאת. הוא מתחיל לראות את החוקיות הפועלת בבריאה. הוא נמצא בתוך המציאות הזו, נכלל עימה יחד ומצדיק אותה, ואז הוא נקרא "צדיק". זהו טבעו של הצדיק.
בתהליך הזה של הצדקת פעולות הבורא יש 125 מדרגות, ובסופן האדם מגיע לידי הצדקה מוחלטת של פעולות הבורא. כל אדם חייב להגיע אל המדרגה העליונה. כל התהליך שבו אנו מגיעים לעולם הזה שוב ושוב בגלגולים רבים נועד רק כדי לאפשר לנו להתרומם אל מדרגת "צדיק גמור", הצדיק הגדול ביותר.
הסבל האנושי
ד"ר סטינובר: אני חושב שהנושא שבני האדם מתקשים להשלים עימו יותר מכול הוא הסבל האישי. מצד אחד הסבל מניע הרבה אנשים לחפש רוחניות, אך מצד שני קשה מאוד להשלים עימו. כיצד מתייחסת הקבלה לנושא הסבל?
הרב לייטמן: שאלה זו אכן מציקה מאוד לכול. מצד אחד אנו מדברים על "כוח עליון טוב ומיטיב", ואם הוא עליון משמע שהוא טוב מאיתנו, ומצד שני העולם שלנו מלא צרות וייסורים. האם הם באים ממנו? ואם אין הם באים ממנו, ממי הם באים? האם יש כמה כוחות? אם כן, האם הם מתקוטטים ביניהם? מכאן נגזרות שאלות רבות.
ד"ר סטינובר: אינני מתכוון רק לשאלה הפילוסופית על טבעו של הסבל, אלא למישור המעשי.
הרב לייטמן: המציאות כוללת את הרצון שלנו ליהנות ואת התענוג המפעיל את הרצון הזה. בכל רמות המציאות יש שני המרכיבים הללו בלבד: התענוג והרצון, האור והכלי. חוסר בתענוג יוצר הרגשה של רצון ליהנות, אך לעיתים החוסר בתענוג הוא כה גדול ובלתי נסבל עד שהוא מעורר הרגשת סבל. ודאי שהכוח העליון יוצר את כל המצבים הללו. הכול סובלים - הדומם, הצומח, החי וגם המדבר.
למעשה, סבל הוא ההרגשה החייבת להימצא בנברא כדי שיעזוב את מצבו הנוכחי ויעבור למצב הבא. ללא סבל אין תנועה. משמעותה של תנועה היא שרע לי במצבי הנוכחי, ונראה לי שמצב אחר יהיה טוב לי יותר. הוא נראה לי מתקדם יותר ולכן אני רוצה אותו ונע לעברו. הסבל מאפשר לאדם להשקיע את המאמץ הנדרש לביצוע התנועה אל עבר המצב שנראה טוב יותר, ולכן בלי להרגיש סבל לא ניתן להתקדם.
לכוח העליון אין שום אפשרות אחרת לקדם אותנו אלא באמצעות הסבל. אם הוא ברא אותנו באגואיזם, ברצון ליהנות, הרי שהדרך היחידה העומדת בפניו להזיז אותנו ממצב למצב היא רק באמצעות הרגשת הסבל. נשאלת השאלה מדוע בימינו הסבל שלנו הוא כה גדול.
מטרת הבריאה היא שהאדם יגיע אל הדרגה הגבוהה ביותר במציאות. הדרך היחידה להתקרב אליה היא רק מתוך לחץ עצום להשיג אותה, או במילים אחרות - מתוך הסבל הגדול ביותר. אין מדובר בסבל גשמי דווקא. לכאורה, יש לנו הכול ובכל זאת משהו חסר. זוהי הדרגה הכואבת ביותר של הסבל.
כדי להתקדם, כדי לצאת ממסגרת העולם הזה ולהתחיל לחפש משהו מעליו, אנו חייבים לסבול. עלינו להרגיש את הסבל לעומקו, כך שמתוכו נוכל לדרוש את המצב הטוב שכנגדו. המצב הטוב העומד כנגד העולם הזה הוא העולם הרוחני, ולכן גם הסבל חייב להיות "סבל רוחני" ולא גשמי. במצב הזה האדם אינו סובל מחוסר במילויים גשמיים - הם ברשותו - אך חסרה לו הרגשת החיים, הרגשת החיוּת. אם צערו של האדם יהיה דווקא על כך, יהיו לו הכוחות לדרוש משהו הנמצא מעבר לחיים האלה.
משום כך איננו עומדים לראות את האנושות שמחה בקרוב; להפך, הסבל יתגבר ויקבל צורה מיוחדת, רוחנית יותר. הרגשת הסיפוק הנפשי תחסר על פני כל השפע הגשמי שיהיה בעולם. דבר לא ימלא את האדם ודבר לא יגרום לו שמחה. האדם לא יוכל להרגיש שטוב לו. הדיכאון יתפשט בעולם והרגשת הצער לא תניח לנו לחיות. כתוצאה מכך יתחוללו בעולם מאבקים, טרור, התפרצויות ובעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות. כל אלה יתרחשו דווקא על פני השפע החומרי כדי שנוכל לגלות כי הרגשת כוח החיים היא שחסרה בעולם שלנו. כך מסבירה הקבלה את התהליך שבפניו אנו עומדים.
אם נלך לקראת התהליך הזה ובעזרת הקבלה נעזור לעולם להבין מהו מקור הסבל, תהיה זו המתקת הסבל. כאשר יבין האדם שלסבל יש מטרה, הוא יוכל להתחיל לעסוק בתיקון עצמו בטרם יצלול אל תוך עמקות הסבל. לכן אנו מנסים בכל כוחנו להקדים תרופה למכה - לגלות לאנושות את חכמת הקבלה בטרם תשקע בדיכאון עמוק.
מיתת הגוף
ד"ר סטינובר: מה קורה עם הנשמה לאחר פטירת הגוף?
הרב לייטמן: למעשה כולנו חלקי כלי רוחני אחד הנקרא "אדם הראשון". מ"אדם הראשון" נעשית התחלקות למיליארדי נשמות, והן יורדות עד לעולם הזה. בעולם הזה יש גופים רבים, ובכל אחד מהם נשמה משלו. המטרה היא שכל אדם יחזור בדיוק לאותו שורש ב"אדם הראשון" שממנו הוא ירד.
בתחילת קיומנו בעולם הזה הנשמה שלנו היא נקודה בלבד. אם במהלך קיומנו בעולם הזה לא בנינו מהנקודה הזו כלי רוחני, חוזרת נשמתנו אל השורש ב"אדם הראשון" כטיפת זרע שלא התפתחה, כנקודה חסרת הכרה, חיוּת וחיים. כלומר, איננו מרגישים בקיומנו עד להתלבשות נשמתנו בגוף חדש בעולם הזה.
לעומת זאת, אם על ידי הכוונה האלטרואיסטית גידלנו את הנקודה הזו עד להיותה כלי רוחני, ייוותר הכלי הזה גם לאחר מיתת הגוף שלנו - שהרי כבר בחיינו בעולם הזה התחלנו להרגיש את הכוח העליון ולהתקשר עימו. דבר זה אינו נעלם, היות שאין הוא שייך לגופנו הביולוגי.
מדובר בפיתוח של כלי חדש התופס את מה שמחוץ לנו. אין הוא קשור לקליטה הרגילה שלנו דרך חמשת החושים. לאחר שיצאנו מחוץ לעצמנו, החיים והמוות של הגוף הביולוגי אינם משפיעים על קליטת הנשמה. במקרה כזה איננו חשים כל כך את החיים ואת המוות, כיוון שההרגשה הרוחנית נותרה בעינה. לאמיתו של דבר, עלינו לעלות מעל ההתחלפות הביולוגית הזו, באופן כזה שלא נושפע ממנה כלל.