החירות לבחור
האם לאדם יש בכלל בחירה חופשית בחייו? אם כן, במה היא מתבטאת? היכן יש "רשות נתונה" אם "הכול כתוב מראש"?
נאמר שאפילו על לוחות הברית רשום: "אל תקרא 'חָרות' אלא 'חירות'". חירות פירושה, שהאדם מגיע לחירות, לחופש, על ידי כך שהוא מקבל את חוקי התורה ומקיים אותם.
אז מהו חופש? זאת איננו יודעים, משום שלא ידוע לנו מהי חירות ומה אינה חירות, והאם אנו באמת רוצים בה. מה שידוע לנו זה שגם תינוק, ברגע שהוא מוכנס לתוך מסגרת כלשהי, הוא מיד מתנגד, בוכה ומשתוקק לפרוץ החוצה משם. כך גם בעלי-חיים ואפילו צמחים מסרבים להיות תחת הגבלה, ומחפשים כל דרך אפשרית לצאת ממנה.
האנושות סבלה וספגה מכות רבות, מלחמות ניטשו כדי להגיע לחופש, לבחירה, לחירות העמים. עד היום מסר החירות הוא פופולארי ביותר. והחשובה לנו מכול היא זכות הפרט, זכויות האישה, הגבר והילדים במשפחה.
מאידך, מדינות שלחמו רבות כדי להיות חופשיות, כשקיבלו את מבוקשן – החופש הנכסף, וכשהניחו להן לחיות בשקט, דווקא אז הן נבלו ונפלו, ורמת החיים בהן הידרדרה ביחס לזו שהייתה לפני קבלת החופש, כאשר היו עדיין תחת שליטה, ואפילו שליטה זרה. רוסיה לדוגמה, אמנם חיה שנים תחת חוסר חופש מוחלט, הייתי עד לכך. אך יחד עם אותו חוסר חופש היה לפחות סדר, ללא זנות, גניבות, כלכלה בנפילה וכולי. כיום רוסיה הפכה למעין מערב פרוע, אך גרוע פי כמה מזה של אמריקה. האם זהו חופש? חוסר חופש יכול להוות הגבלה, אך הגבלה מועילה, שכן עוזרת לשים סדר בדברים. אם כך, האם אנו יודעים או לא יודעים מהו חופש? לדעתי אנחנו לא ממש יודעים.
כיצד נוכל לכנות את הנברא חופשי, והרי מלכתחילה הינו יצור המצוי תחת שליטת תכונותיו ודחפיו הטבעיים, ואינו מסוגל להיפטר מהם. אם תשאל אנשים בעלי ניסיון חיים, בסביבות גיל שישים, נאמר, רובם יאמרו שאין לאדם שום חופש. אנו חלשים מול הגוף והדחפים, מול האופי שלנו, ולא מסוגלים לשנות באמת דבר בעצמנו.
אכן, איזה חופש יכול להיות לאדם? האם הוא מסוגל לצאת מגופו ולהיות חופשי כמלאך? האם הוא מסוגל לנהל את עצמו? נולדנו עם תכונות מוגדרות מראש ומתוכן אנו פועלים. אז האם קיום והתנהגות לפי התכונות שעיצבו את האדם, ואפילו לא הוא שבחר בהן, יכולים להיקרא חופש?
כדי לדבר על חופש, על האדם לצאת מהגוף לחלוטין, וייתכן שאף מהיקום כולו, ולהביט מזווית ראייה בלתי תלויה לחלוטין בכל מה שקורה כאן, ואז לבחור באיזו צורה להתקיים ובאיזו צורה להתנהג.
כרגע כל אחד ואחד מאיתנו כבר כבול בתוך האגו שלו, בתוך תכונותיו, כחסר ישע הנתון תחת ההגבלות, הדעות הקדומות והחינוך שניתן לו, ומושפע מכל לחצי החברה והמדינה. במה, אם כן, חופשי האדם? האם באופן שבו הוא מנסה להתארגן כך שיחוש פחות לחץ? זה לא חופש. ניתן לכנות זאת "תיקון לחצים" פנימיים וחיצוניים, כלומר הפחתת לחץ פנימי של דחפים, ולחץ חיצוני של הסביבה.
זו הסיבה לכך שהקבלה אומרת, שאין כל חופש לאדם, "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". כלומר, אינך הקובע לגבי דבר בחייך, לגבי שום מחשבה, רצון או פעולה. הכול נכתב מלמעלה, ובעולם שלנו אין ולו מסגרת אחת חופשית.
ובאמת, נסה לתאר מהו חופשי, מה פירוש חופשי? לא תלוי בדבר? תלוי בכלום? מה פירוש כלום? האם מכלום אוכל לבנות משהו, ואם כן, אז מי אני, וכיצד אעשה זאת?
כלומר החופש בצורתו האידיאלית הוא, כביכול "אין". כאשר אין שום תנאים, שום הגבלות – אין. זוהי קטגוריה שאינה יכולה להתקיים בטבע, וכך סוברת התורה. אך עם זאת היא מוסיפה דבר מעניין: "הכול בידי שמים", כלומר למעלה מהאדם נקבע הכול, כל פעולותינו בחיים, כל המחשבות, הרצונות, כל מה שהיה, יהיה וקורה, את הכול קובע לנו גורל עליון, גורל שבא מכוח מיוחד וחכם, מהבורא. לא משנה אם נכנה זאת, "גורל עיוור", עדיין הכול מגיע מלמעלה, והמשך המשפט הוא: "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים". ייתכן שאם נפרש נכון נקודה זאת, "יראת שמים", נוכל לגלות פתח כלשהו למה שאנו קוראים חופש, חירות.
כתוב: "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה בו ואמר לו: גדל!" כל פעולה ופעולה בעולם הזה מגיעה על ידי הכוח המחייב מלמעלה, שעל ידי מכות מחייב את האדם לפעול כפי שצריך ומוחלט מלמעלה.
גם ביולוגים ומדענים טוענים שחיינו מוגדרים, וכאשר חוקרים את טבעו של כל תא ותא ביולוגי, מוצאים בו חוקים מוחלטים, שמבצעים את פעולותיהם מתוך הכרחיות שמצויה בתוך החומר, ולא נותר אף לא נתון אחד חופשי.
ובאמת, מה ההגדרה של "נתון חופשי"? האם זה משהו שיצוץ לפתע סתם כך, בצורה מקרית, ויבצע פעולה שאין לה סיבה קודמת בטבע? אנו יכולים לומר זאת רק במקרים שבהם איננו מבינים את כל החוקים בצורתם השלמה, ולכן נדמה לנו שזה מקרה. אך ככל שנצליח להעמיק לחקור בטבע, נגלה שלא כך הדבר, אלא הכול קורה באופן החלטי והגיוני, על דרך סיבה ומסובב.
הקבלה מסבירה שאנו, דרגת המדבר וכן הדומם, צומח, חי וכל מה שמצוי ביקום, בנוי מחומר אחד שנקרא "רצון לקבל", "רצון לקבל הנאה ותענוג", "רצון ליהנות" או "רצון לשמור על עצמו". בכל הרמות מתבטא רצון זה בתשוקתו לשמור על עצמו, לספוג לתוכו דברים טובים, ובמקביל להרחיק מעצמו דברים רעים ומזיקים.
בכל רמה של דומם, צומח, חי ומדבר פועל חוק זה בצורה שונה. ניקח לדוגמה את דרגת הדומם, שכוללת בתוכה עשרות-אלפי סוגים של חומרים. ההבדל ביניהם הוא גודל הרצון לקבל, גודל הרצון לשמור על עצמו. בזה מסתכם כל השוני בצורתם החיצונית ובתכונותיהם הפיזיות, כימיות וכן הלאה.
אותו דבר חל גם בצומח: ישנם אלפי זנים של צמחים, ההבדל היחיד ביניהם הוא הרצון לקבל, הרצון ליהנות שבצמח. ככל שהרצון ליהנות רב יותר, כך הצמח חי יותר, עסיסי וגדול יותר, וככל שהרצון לקבל פחוּת, כך גם הצמח פחוּת וצנוע, כביכול.
מובן שגודלו של הרצון לקבל יוצר גם את כל אופני ומיני בעלי-חיים, וכן יוצר במין המדבר את שונותם הרבה של בני-האדם זה מזה. בנוסף, במין המדבר סוגי הרצונות גם הם מגוונים: האחד רוצה ליהנות מכסף, שני מכבוד, שלישי מהשכלה, רביעי ממין, חמישי ממשפחה, וכולי. אמנם כולם נבדלים זה מזה, אך חוק הטבע הכללי שפועל ביקום כולו הוא אותו חוק, "חוק השמירה", כל מין באשר הוא דואג לשמור על עצמו במצבו הטוב ביותר.
וגם בזה אין לנו כל בחירה. אם אדם מעדיף צורת חיים אחת על אחרת, או פועל בדרך זו או אחרת, הכול מוכתב מתוך טבעו, שקובע שעליו לעשות כך וכך מכורח כוחו של אותו החוק: לבחור בקבלת תענוג מרבי, בהשקעת טרחה ויגיעה מועטת ביותר.
האדם נוצר כך מתוקף החומר שממנו נברא, אז האם הוא בעל בחירה? חוק זה מושרש בו, ובתוכו מתקיימים רק חשבונות על גבי חשבונות ברבדים כה עמוקים, שאינו יכול אפילו להיות מודע להם או לחוש בהם. האדם אינו מודע לאופן שבו גופו קובע ללא הפסק באיזו תנוחה ישב, כיצד יסובב את הראש, יזיז את היד או הרגל, כיצד יתנהג, למי יימשך וממי יתרחק מתוך אינסטינקט פנימי, וכולי. כלומר, כל בחירות האדם ללא יוצא מן הכלל מתקיימות תמיד תחת חוק זה, אם בתת הכרתו ואם בהכרתו.
גם אדם העומד בפני ניתוח או מה שכלול בו כאב, עושה את החשבון מתוך אותו חוק: "קבלת מקסימום תענוג במינימום יגיעה", ומסכים לזה שאין לו כל ברירה אלא לעבור את הניתוח.
הבריאה כולה נמשכת רק למילוי– חיוּת ותענוג, כך פועלים כל חלקי הבריאה, אם מדובר בדומם, אם בצומח, חי או מדבר. ההבדל היחיד הוא, שככל שהרצון לקבל גדול יותר בכל סוג בריאה, כך הכוחות, האמצעים והחשבונות בקיומו של החוק משובחים יותר.
חוק זה מושך את האדם, בסופו של דבר, למה שמצטייר בעיניו כדבר הטוב ביותר, וזורק, דוחף, מרחיק אותו מהדבר המזיק ביותר. לכן, לרצון האדם אין כל בחירה חופשית. האדם תמיד יבחר לפי חוק זה.
האם האדם תמיד יבחר בתענוג?
הבחירה היא תמיד בתענוג, והבריחה היא מן הייסורים. למעשה, אנו חיים בעולם כה מוגבל, תחת חוק אחד ויחיד שמסובב את היקום כולו, כאשר חוק זה מקבל ביטויים שונים בכל יתר החוקים: חוק המשיכה, חוק הספיגה, חוק ההתקרבות, חוק ההתרחקות, חוק הקשר בין גלים, בין צלילים, בין אדם לאדם. בקיצור, חוק הקשר בין כל דבר למשנהו ובכל הרמות הקיימות.
אם אנו מצויים תחת חוק זה, על איזה חוק אחר ניתן לדבר בכלל? הבחירה של האדם אינה בחירה. לו הכיר האדם את הטבע שלו לעומק, ואת חוקי היקום, היה מתגלה לו בצורה ברורה כיצד ומדוע הוא קיים.
אם ניקח לדוגמה מבוגר המשגיח על תינוק קטן, לרוב הוא יודע מראש כיצד ינהג הקטן, ולכן יצפה למה שיקרה איתו. עבור התינוק זה חופש, נדמה לו שהוא חופשי ופועל כרצונו. אך אין זה חופש, זו בסך הכול אי-ידיעה, והאדם שנמצא ברמה גבוהה מהתינוק, מבחין כי הוא אינו חופשי באמת.
לכן ככל שאדם לומד את עצמו יותר, כך הוא מכיר בזה שפעולותיו לא מתבצעות בחלל ריק כלשהו. ואילו כאשר נדמה לו שהוא פועל סתם כך, במקריות, זה למעשה חוסר ידיעה, שלרוב מביא לאסונות.
כיצד ייתכן שאין חופש? הלא האדם הוא המחליט כיצד ינהל את חייו.
פסיכולוגים, ביולוגים ורופאים מאשרים, שכל הדחפים של האדם, אם אלו דחפים מיניים, דחף להתקרב לאנשים מסוימים ולהתרחק מאחרים, בחירת המקצוע, בחירת מראה, בחירת מגורים, המיקום שבו יבחר לחיות וכולי, כולם דברים שמושרשים באופן מוחלט בתוך האדם.
אפשר לקחת כדוגמה זוג תאומים שהופרדו בלידתם. האחד חי וגדל באמריקה, והשני באוסטרליה. הם לא מכירים זה את זה. כאשר נודע להם לפתע שהם תאומים, המפגש ביניהם יגלה את הדמיון הרב בעיצוב התסרוקת שלהם, בלבוש של נשותיהם, דמיון בין ילדיהם, דמיון בצורת החיים, בתחביבים וכדומה. כיצד מסבירים זאת? כל אחד מהם בנפרד דימה לעצמו שהוא חופשי, אך המפגש חשף את העובדה שהטבע הפנימי שלהם נתן להם מבנה חיצוני זהה.
האם אנו דומים לאסירים המסתובבים בחצר הכלא וחושבים שהם חופשיים?
בדיוק כך. לאחר שנבין שאין חופש בעולמנו, אלא כולנו נמצאים בשליטת חוקי טבע מוחלטים, קבועים ומוכתבים מראש, שפועלים עלינו בצורה נוקשה ומדויקת. נוכל לשאול את השאלה, אם בעולם הזה אנו לחלוטין לא חופשיים ואין רצון, מחשבה או מעשה שנובעים מבחירה, אז כיצד ניתן לתאר מהי התנהגות של אדם חופשי?
כאן מגיע הפתרון, הרצון החופשי היחיד שיכול להיות לאדם הוא הרצון לצאת ממסגרת העולם הזה, מהחיים תחת החוק הכללי שמסובב את היקום כולו. וגם כאן יש צורך לפעול בדיוק מיוחד. הבורא נותן לאדם התעוררות להשיג את העולם העליון ולצאת מהעולם הזה, אבל על האדם מוטלת היגיעה, לבצע את הפעולה.
הדחף הראשון בא, כמובן, מלמעלה, כמו שכתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: 'קח לך'", ואז האדם מחויב לתת יגיעה רבה כדי לבצע את פקודת הבורא. היגיעה שהוא נותן היא יגיעה חופשית, כלומר האדם חופשי להסכים עם הבורא, ולצאת מהחיים תחת קיום חוק העולם הזה.
הבורא נותן לאדם את האפשרות לצאת מהשעבוד, מטבע העולם הזה, שבו האדם לחלוטין פועל כמכונה, כבובה המופעלת במאה אחוזים מלמעלה. ומעניק לו כיוון שדרכו יוכל לצאת, לברוח ולחמוק מידיו של חוק העולם הזה, החוק האגואיסטי – משיכה אחר תענוגות ובריחה מייסורים. מי שעושה זאת, יוצא מהאגו, מחיוב האגו.
הבורא אומר לאדם "קח לך", אם האדם לוקח, הוא יוצא מחיים תחת חוק זה לתוך מרווח חופשי. האדם יוצא אל מעבר ליקום שלנו, למקום שבו קיים הבורא, ואז מקבל על עצמו חוקים שמבטאים את טבע הבורא, הפוכים לחלוטין מהחוק האגואיסטי: מקסימום נתינה ללא כל קבלה, וללא שום חשבון לעצמו.
אפשר לשאול היכן החופש, שכן בסך הכול הוא יצא משליטת חוק אחד שנקרא "חוק הנברא", ועבר לשליטת חוק אחר שנקרא "חוק הבורא", וגם שם אינו חופשי, שכן נכנס מטבע אחד לטבע שני. ההבדל הוא, שהטבע השני מאפשר לאדם להיות בלתי תלוי בטבע הפנימי שלו, ולא לעשות שום חשבון עם עצמו, לכן הוא נקרא "חופשי".
אך אדם שנמצא תחת חוק ההשפעה, הרי יהיה מחויב להשפיע היכן שיראה שיש באפשרותו להשפיע, שכן זה הטבע שקיבל. ובזה שיהיה מחויב להשפיע, לתת, כפי שקודם היה מחויב לקבל, האם זה נקרא חופשי? כן. משום שבזה שהוא משפיע לאחרים, הוא כמו הבורא, וזה מקנה לו נצחיות ושלמות.
אז הוא "הנותן", הוא הופך להיות ספק הכוח, מקור לאור החיים של האינסוף, של כל הידע, ההכרה, ההשגחה וההשגה. בכך שהוא מתחיל לתת, כלומר רוכש את טבע הנתינה, ההשפעה, הוא הופך להיות כבורא, וזה נקרא חופשי לגמרי.
מובן שתכונת הנתינה מחייבת אותו, כביכול, אך היא גם מקנה לו חופש, שכן במידה שבה הוא רוכש אותה הוא גם נעשה עליון לה. כלומר לא מקבל את התכונה הזו כהכרחית, בשביל שיוכל לצאת מאגואיזם שלוחץ עליו לאלטרואיזם שילחץ עליו, אלא מקבל את התכונה הזו מרצונו החופשי.
כאשר אדם מגיע לכך, זה נקרא "תיקון חופש האדם", שבעקבותיו הוא זוכה למעמד הבורא. ואף על פי שדברים אלו עלולים להיראות לנו פילוסופיים ורחוקים מאיתנו מאוד, הם חייבים להתקיים. וזו הסיבה שחוק הטבע בעולם הזה לוחץ על האדם ומביא לו בעיות וייסורים, רק כדי לדחוף אותו לצורה סופית זו. האנושות טרם הבינה או הרגישה שכך הוא הדבר באמת, אך אט אט זה יתגלה לכולם.
כל אחד ואחד, כפי שאומרת הקבלה, יצטרך לעבור את כל הדרך הזו ולהגיע לצורתוהסופית, שבה יהיה חופשי, מעל לטבע העולם הזה. הוא יהיה בנתינה מוחלטת, וכתוצאה מכך יהיה למקור מלא וחופשי מכל היקום.
האם הרצון לקבל שהוטבע באדם הוא חלק מהסיוע לכך, שנגיע לרצון לקבל העליון ביותר?
דבר לא נברא ללא צורך. לרצון לקבל אנו זקוקים כדי לבנות מעליו את הבחירה החופשית שלנו, לבחור בחירות. כל הרצון לקבל שמוטבע באדם הוא כדי לתת לו נקודת התחלה, שממנה הוא יעדיף להיות חופשי מרצון לקבל זה. שיבין שחופש משמעו לצאת משליטת הרצון לקבל, להיות למעלה ממנו. שכן הרצון לקבל פשוט מחייב את האדם לחשוב כיצד יקבל, כיצד ימלא את עצמו ללא הרף.
לכן כתוב "למתים חופשי",כאשר מת הרצון לקבל, האדם מפסיק לחשוב על עצמו, אך אינו מסוגל לעשות זאת אם אינו יוצא מהעולם הזה ומקבל את טבע הבורא.