מציאות של שלמות ונצחיות
"במקום שאדם חושב, שם הוא".
הבעל שם טוב
תפיסת המציאות
אדם המתחיל לממש את כל אשר תואר עד כה - חושב על היותו חלק ממערכת אחת הכוללת את כל בני האדם, מעביר את הידע על כך לאחרים ובונה לו סביבה תומכת - מתחיל בהדרגה לפתח בתוכו רצון אמיתי, חזק ושלם לרכוש את תכונת האלטרואיזם של הטבע. הדרך להגיע לרצון שלם לאלטרואיזם היא דרך מאתגרת ההופכת את חיי הצועדים בה לחיים מלאי עניין, משמעות וסיפוק שאין כדוגמתם. בשלב שבו נבנָה באדם בשלמות הרצון לאלטרואיזם, הוא פותח בפני האדם מציאות חדשה.
קודם שנתאר את המציאות הזו ומה חש האדם המרגיש אותה, עלינו לברר מהי ה"מציאות" ומהו האופן שבו אנו "תופסים את המציאות". לכאורה, השאלות הללו עשויות להישמע מיותרות וחסרות טעם - מי אינו יודע מהי המציאות? המציאות היא כל הנראה לעין - הקירות שמסביב, הבתים, האנשים, היקום כולו. המציאות היא מה שאפשר למשש ולגעת בו, מה ששומעים, טועמים ומריחים. זו המציאות.
ובכן, הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים. במהלך השנים הקדישו גדולי המוחות האנושיים לנושא זה את מרצם, ועם הזמן התפתחה גישת המדע בנוגע לדרך שבה האדם תופס את המציאות בכמה שלבים עיקריים.
הגישה הקלאסית שמייצג ניוטון גרסה כי העולם קיים בפני עצמו בלא כל קשר לאדם. אין זה משנה כלל אם האדם תופס את העולם אם לאו (כלומר אם האדם חי ונמצא בעולם או לא) - העולם קיים וצורתו קבועה.
בהמשך אפשרה ההתפתחות בחקר מדעי החיים לבחון את תמונת העולם המתקבלת דרך חושיהם של יצורים אחרים מלבד האדם. התברר כי יצורים שונים תופסים את העולם בצורה שונה; למשל, תמונת העולם של הדבורה היא סכום של כלל המראות הנקלטים בכל אחת מהיחידות הרבות המרכיבות את עיניה. כלב תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח.
בנוסף, איינשטיין גילה כי שינוי במהירות של הצופה (או של העצם הנצפה) מביא לראייה שונה לחלוטין של המציאות בצירי המרחב והזמן. לדוגמה, נניח שלפנינו מוט הנע בחלל. מה יקרה אם נגרום לו לנוע במהירות גדולה מאוד? על פי ניוטון תהא המהירות אשר תהא, בעיני הצופה אורכו של המוט יישאר קבוע. על פי איינשטיין המוט יתחיל להתקצר.
כתוצאה משני גילויים אלה התפתחה גישה מתקדמת יותר שטענה כי תמונת העולם תלויה ב"מקבל התמונה": מקבלים בעלי תכונות וחושים שונים תופסים עולם שונה, מקבלים במצבי תנועה שונים תופסים תמונה שונה.
בשנות השלושים של המאה העשרים נוסחה הפיזיקה הקוונטית, והיא חוללה מהפכה בעולם המדע. הפיזיקה הקוונטית קבעה כי האדם משפיע על האירוע שבו הוא צופה. בהתאם לזאת, השאלה היחידה שיכול החוקר לשאול היא מה מראים מכשירי המדידה שלו, ואין טעם לנסות ולחקור מהו התהליך האובייקטיבי שאירע או מהי המציאות האובייקטיבית כשלעצמה.
בעקבות גילויי הפיזיקה הקוונטית וגילויים נוספים בתחומי מחקר אחרים, התפתחה הגישה המדעית המודרנית לתפיסת המציאות: האדם משפיע על העולם וכתוצאה מזה הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם שהוא קולט.
"אדם בתוך עצמו הוא חי"
חשיפתה של חכמת הקבלה כיום מביאה אותנו צעד נוסף קדימה. כבר לפני אלפי שנים גילו המקובלים כי לַעולם אין למעשה שום תמונה. "העולם" הוא תופעה המורגשת בתוך האדם והיא משקפת את מידת ההתאמה שבין תכונות האדם לבין תכונת הכוח המופשט והכולל שמחוץ לו, כוח הטבע.
כאמור, תכונתו של כוח הטבע היא תכונת האלטרואיזם המוחלטת, ומידת ההשתוות או אי ההשתוות בין תכונות האדם לבין תכונת כוח הטבע שמחוץ לו היא שמתראה לאדם כ"תמונת העולם". יוצא שתמונת המציאות הסובבת אותנו תלויה לחלוטין בתכונות הפנימיות שלנו, ובידינו לשנותה מן הקצה אל הקצה.
כדי להיטיב להבין את האופן שבו אנו תופסים את המציאות נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים בכללות את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. בתוך הקופסה מצטיירת תמונת המציאות הסובבת אותנו.
נתבונן במנגנון השמיעה שלנו לדוגמה. גלי הקול הנאספים אל עור התוף גורמים לתנודות על גביו, והן מניעות את עצמות השמע. כתוצאה מכך נשלחים אותות חשמליים למוח ובו הם מתורגמים לצלילים ולקולות. כל מדידותינו מתבצעות מעור התוף ופנימה, ובדרך דומה פועלים החושים האחרים.
למעשה אנו מודדים את התגובה הפנימית שנוצרה בתוכנו ולא את מה שמחוץ לנו. טווח הצלילים שנקלוט, המראות שנראה וכן הלאה תלויים ביכולת הקליטה של חושינו. אנו "סגורים בתוך הקופסה שלנו", ולכן לעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש מחוץ לנו.
סיכום האותות מכל החושים עובר אל מרכז הבקרה שבמוח, ובו מושווה המידע המתקבל עם המידע המצוי בזיכרון, שבו נאגרות התרשמויות קודמות. המידע מוקרן אל מעין "מסך קולנוע" המצוי בירכתי המוח, ובו מוצגת לאדם תמונת העולם שכביכול נמצא לפניו. כך נוצרת באדם תחושה היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות.
בתהליך זה הופך ה"לא ידוע" הסובב את האדם למשהו "ידוע" כביכול, ובתוך האדם נוצרת תמונה של ה"מציאות שמחוץ לו". למעשה, אין זו תמונת המציאות החיצונית, אלא תמונה פנימית בלבד.
כך מתוארים דברים אלה במילותיו של בעל הסולם: "למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו". הוא מסביר כי בתוך מוחנו קיים "כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו" [i].
תמונת המציאות היא אפוא פועל יוצא מהמבנה של חושי האדם ומן המידע הקודם שיש במוחו. אילו היו לאדם חושים אחרים, הייתה נוצרת בו תמונה שונה לחלוטין. ייתכן שמה שנראה עתה כאור היה נראה לו כחושך או כדבר שונה לחלוטין שאינו מסוגל אף לדמיין עתה.
בקשר לזה כדאי לציין כי כבר לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים, שבשילוב עם המידע המצוי בזיכרון יגרמו לאדם תחושה כי הוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.
בנוסף, ביכולתנו להחליף כיום את פעולת החושים באמצעים מלאכותיים כגון מכשירים אלקטרוניים. בתחום השמיעה יש מגוון עזרים, החל ממגברים המסייעים לכבדי שמיעה ועד השתלת אלקטרודות באוזניהם של אנשים חירשים לחלוטין. פיתוח של עין מלאכותית יצא גם הוא לדרך, אלקטרודות המושתלות במוח מחליפות את מידע האודיו (שמע) המתקבל למידע חזותי, כלומר מחליפות צלילים לתמונות. פיתוח נוסף בתחום הראייה הוא השתלת מצלמה זעירה בעין, המתרגמת את קרני האור החודרות מבעד לאישון לאותות חשמליים. האותות מועברים למוח ומתורגמים לתמונה.
למעשה, ברור כי יבוא יום ובו יעלה בידינו להגיע לשליטה מלאה בנושאים אלה, להרחיב את טווח החושים שלנו וליצור איברים מלאכותיים, אפילו גוף שלם. עם זאת, גם אז תישאר תמונת העולם המתקבלת כתמונה פנימית בלבד.
מכאן עולה כי כל שאנו מרגישים, אנו מרגישים בתוכנו בלבד ואין לכך קשר עם המציאות הסובבת אותנו. איננו יכולים אפילו לומר אם קיימת מציאות מחוץ לנו אם לאו. תמונת העולם ה"חיצוני" מצויה בתוכנו פנימה.
תכנית הטבע
התבוננות בטבע הראתה לנו כי התנאי להיווצרות חיים ולקיומם הוא שכל תא בגוף וכל חלק במערכת מתמסר לטובת הגוף או לטובת המערכת שבה הוא מצוי. חיינו כיום בחברה האנושית אינם כאלה, ומכאן עולה השאלה כיצד ייתכן שאנו קיימים? הרי תא אגואיסטי בגוף מביא לסרטן ולמות הגוף כולו. אנו חלקים אגואיסטיים בתוך מערכת אחת, ובכל זאת חיים!
ובכן, חיינו הנוכחיים אינם מוגדרים כלל כ"חיים".
למעשה, קיום האדם שונה מכל יתר הדרגות שבטבע בכך שהוא נחלק לשתי רמות:
· הרמה הראשונה היא הרמה שבה אנו מתקיימים עתה. כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו נבדל מן האחרים, ולכן אינו מתחשב בהם ומנסה לנצלם לטובתו.
· הרמה השנייה היא הרמה של הקיום המתוקן. בני האדם מתפקדים בה כחלקים במערכת אחת, ונמצאים באהבה הדדית, בנתינה, בשלמות ובנצחיות.
קיום ברמה השנייה הוא שנקרא "חיים". קיומנו הנוכחי הוא שלב מעבר, שכל מהותו להביא אותנו להעפיל בכוחות עצמנו אל הקיום המתוקן והנצחי, אל ה"חיים". משום כך, מי שכבר העפילו לרמה השנייה, המקובלים, מגדירים את קיומנו הנוכחי בשם החיים המדומים או המציאות המדומה, ואת הקיום המתוקן בשם החיים האמיתיים או המציאות האמיתית. במבט לאחור, הם תיארו את קיומם ברמה הראשונה במילים "היינו כחולמים", [ii] כלומר כחלום.
מלכתחילה, המציאות האמיתית נסתרת מאיתנו, כלומר באופן טבעי איננו יכולים להרגיש אותה, משום שהאדם תופס את עצמו ואת העולם בהתאם לרצון שבו, בהתאם לתכונותיו הפנימיות. לפיכך איננו חשים עתה שכל בני האדם מחוברים כאחד, כיוון שתמונת יחסים כזו דוחה אותנו. הרצון ליהנות האגואיסטי הטבוע בנו אינו מעוניין ביחסים שכאלה, ולכן אין הוא מאפשר לנו לתפוס את תמונת המציאות האמיתית.
סביבנו מצויים עתה אין-סוף פרטים שאיננו קולטים. שכלנו ומוחנו משרתים את הרצון האגואיסטי שבנו ובהתאם לו הם מפעילים את החושים שלנו. לכן איננו יכולים לחוש בקיומו של דבר-מה שכלפי הרצון האגואיסטי אינו נחשב לדבר טוב שכדאי לרכוש, או לדבר רע שכדאי להיזהר ממנו. אם אנו מסוגלים להרגיש משהו, אנו מרגישים אותו רק ביחס אלינו, רק אם הוא לטובתנו או לרעתנו. כך מתוכנתים חושינו, על פי החשבון הזה, ובהתאם לו מתקבלת תפיסת המציאות שלנו.
עתה, אם הצלחנו לתאר לעצמנו נכון את התמונה הזו, עלינו להפוך אותה כדי לנסות להבין כיצד נתפסת המציאות ברצון האלטרואיסטי. נתאר לעצמנו כי אנו מתחילים להיות מְכֻוָּנים להרגיש את מה שטוב לאחרים. במצב כזה, נרגיש ונזהה סביבנו דברים אחרים לחלוטין שלא זיהינו קודם, וכל אשר ראינו קודם, ייראה אחרת לחלוטין. המקובלים מתארים את המצב הזה במילים "עולם הפוך ראיתי" [iii].
כאשר נבנֶה בתוכנו רצון חדש - רצון להתקיים כחלק בריא באנושות, רצון להידמות לכוח האלטרואיסטי של הטבע - הוא יהיה תחילתה של מערכת הרגשה נוספת, שאינה קשורה למערכת ההרגשה הנוכחית שלנו. מערכת זו נקראת "נשמה". על ידי הנשמה האדם קולט תמונת עולם חדשה, תמונת העולם האמיתי. בתמונה זו מחוברים כולנו יחד, כחלקי גוף אחד, ומלאים בתענוג אין-סופי.
לפיכך נחדד עתה את ההגדרה של מטרת החיים שניסחנו עד כה כחיבור בין בני האדם ונשלים אותה: מטרת החיים היא לעלות מרמת הקיום המדומה אל רמת הקיום האמיתית, מתוך מודעות והכרה עצמית. עלינו להגיע למצב שבו נראה את עצמנו ואת המציאות לא כפי שאנו רואים אותם במצב הנוכחי, אלא כפי שהם באמת, בצורתם האמיתית.
במילים אחרות, המצב שאנו מרגישים עכשיו הוא מצב המדומה בכלי ההרגשה האגואיסטיים שלנו. אם נשקיע את כוחותינו בהתקדמות בתהליך התיקון ונבנה בתוכנו רצון שלם לאלטרואיזם, ישתנו כלי ההרגשה שלנו לאלטרואיסטיים, ואז נרגיש אחרת את מצבנו.
המצב האמיתי הוא מצב נצחי: כולנו מחוברים במערכת אחת וזרימת התענוגים והאנרגיה שבה היא זרימה מתמדת. במצב זה קיימת נתינה הדדית ולכן ההנאה בו היא אין-סופית, מושלמת. לעומת זאת, מצבנו הנוכחי הוא מצב זמני ומוגבל.
תחושת החיים הנוכחית שלנו נובעת מטיפת חיים קטנה המגיעה מתוך המצב הנצחי אל מצבנו הנוכחי. טיפה זו היא חלק מהכוח האלטרואיסטי הכולל של הטבע, החודר לתוך רצונותינו האגואיסטיים ומחייה אותם למרות אי ההתאמה איתם. תפקיד טיפה זו הוא לקיים אותנו ברמת הקיום הראשונה, הרמה הגשמית, עד שנתחיל לחוש את המציאות האמיתית, המציאות הרוחנית.
יוצא שהחיים הנוכחיים והזמניים שלנו הם כמתנה הניתנת לנו רק לזמן קצוב, כדי שנשתמש בהם כאמצעי להגיע לחיים האמיתיים. כאשר נעשה זאת תחושת החיים שלנו לא תסתכם עוד באותה טיפה קטנה, אלא כל אותו הכוח הגדול של הטבע, כוח האהבה והנתינה, הוא שיהיה כוח החיים שלנו.
המציאות הרוחנית אינה נמצאת מעלינו במובן הפיזי אלא במובן האיכותי. העלייה מהמציאות הגשמית למציאות הרוחנית היא התעלות רצון האדם אל עבר תכונת האלטרואיזם, אל עבר תכונת האהבה והנתינה של הטבע. להרגיש רוחניות פירושו להרגיש כיצד אנו קשורים זה לזה כחלקים של מערכת אחת, להרגיש דרגה עליונה יותר של הטבע.
מטרת החיים היא להעפיל אל המציאות הרוחנית ולהרגיש אותה בנוסף להרגשת המציאות הגשמית, כלומר בעודנו קיימים בגופנו הגשמי בעולם הזה.
על פי תכנית הטבע, האנושות נוצרה בכוונה תחילה כמרגישה את הרמה הראשונה והמדומה בלבד, וכך היה עליה להתפתח במשך אלפי שנים. בזמן זה האנושות צברה הבחנות וניסיון חיים המביאים אותה היום להכרה שהקיום האגואיסטי הטבעי אינו אפשרי ואינו מביא לאושר, ושעליה לעבור אל הקיום האלטרואיסטי המתוקן - הקיום ברמה השנייה והאמיתית. המשבר הכללי בהתפתחות האגואיסטית מציב אותנו מול נקודת המעבר בין שתי רמות המציאות.
משום כך עלינו לראות את ימינו אלה כנקודת זמן מיוחדת ונאורה. זוהי נקודת מפנה בהתפתחותנו, נקודת המעבר אל קיום שלם ונצחי שהטבע תכנן מלכתחילה כפסגת התפתחות המין האנושי.
זה המקום להסביר כי תחושת התענוג שאליה אנו משתוקקים כיום שונה לגמרי מתחושת התענוג הממלאת את מי שרכש את תכונת האלטרואיזם של הטבע.
התענוג שהאדם משתוקק אליו כיום הוא תענוג מכך שהוא מרגיש את עצמו יחיד, מיוחד, מעל כולם. רצון אגואיסטי יכול להתמלא רק לעומת חוסר כלשהו, לעומת חיסרון שהיה לו קודם או לעומת אחרים. תענוג כזה דורש חידושים ומיד, משום שברגע שהתענוג ממלא את הרצון הוא מבטל אותו, כפי שראינו בפרק "גבולות ההנאה", ולכן התענוג מפסיק להיות מורגש בתוך זמן קצר. כאשר האגו מתעצם הוא מביא למצב שבו האדם יכול להרגיש סיפוק רק לנוכח חורבנו של הזולת.
תענוג אלטרואיסטי הוא הפוך. תענוג אלטרואיסטי אינו נמצא בנו לעומת האחרים, אלא בתוך האחרים. במובן מסוים ניתן להמשיל זאת ליחסי אם ובנה: האם אוהבת את בנה ולכן היא נהנית לראותו נהנה ממה שהיא מעניקה לו. הנאתה גוברת ככל שהוא נהנה יותר. דווקא במאמצים שהיא עושה בעבורו היא חשה הנאה רבה יותר משהיא חשה בכל דבר אחר.
ודאי שסיפוק כזה ייתכן רק בתנאי שאנו אוהבים את האחרים ועוצמתו תלויה במידת האהבה אליהם. אהבה היא למעשה המוכנות לדאוג לטובת האחרים, לשרת אותם. אדם המרגיש שכולנו חלקים במערכת אחת רואה דווקא בשירות הזה את תפקידו, את קיומו ואת שכרו. בין שני אופני התענוג הללו קיים אפוא הבדל עצום.
לאדם שרכש את תכונת האלטרואיזם יש "לב אחר" ו"שכל אחר"; רצונותיו ומחשבותיו כה שונים ולכן גם תפיסת המציאות שלו שונה מזו של האחרים. בזכות יחס אלטרואיסטי לזולת האדם יוצא מתחושת "התא הפרטי שלו", מתקשר ל"גוף הכללי" ומקבל ממנו חיוּת. הוא מחייה כלפיו את המערכת האחת שכולנו חלקים ממנה, וכתוצאה מכך הוא מתחיל להרגיש את החיים הנצחיים של הטבע הכולל, את זרימת האנרגיה והתענוג האין-סופית הממלאת את המערכת הכוללת.
למעשה, תחושת החיים שלנו מורכבת משני חלקים, רגש ושכל. כאשר אדם מרגיש ומבין את הרגש והשכל של הטבע הנצחי, הוא נכנס לתוכו ובו הוא חי ונמצא. אדם כזה מפסיק להרגיש את חייו כדבר ארעי העומד להסתיים. האיחוד עם הטבע הנצחי גורם לכך, שגם כאשר אדם מאבד את גופו הביולוגי, הרגשת החיים שלו אינה נגמרת.
משמעות מיתתו של הגוף הביולוגי היא הפסקת תפקודה של מערכת התפיסה של המציאות הגשמית. חמשת החושים מפסיקים להעביר מידע למוח והמוח מפסיק להקרין את תמונת העולם הגשמי על "מסך הקולנוע" שביַרכְּתֵי המוח. מערכת תפיסת המציאות הרוחנית אינה שייכת לרמת העולם הגשמי ולכן ברגע שאדם השיג אותה, היא מוסיפה להתקיים גם במיתת הגוף. אם האדם הרגיש את מציאות עצמו במערכת הרוחנית לפני מיתת גופו, הוא נותר בהרגשה זו גם לאחר מיתת הגוף, והדבר נקרא שהוא מתקיים בנשמתו.
ההבדל בין הרגשת החיים שאנו מרגישים עתה לבין הרגשת החיים שביכולתנו להשיג הוא עצום, וכדי לתאר אותו ולו במקצת משתמש ספר הזוהר בהשוואות בין עוצמת האור של נר דקיק או של ניצוץ קטן לעומת אור אין-סופי, וכן בין גרגיר אחד לעומת עולם ומלואו. השגת החיים הרוחניים היא מימוש הפוטנציאל הטמון בנו כבני אדם, ועל כל אחד מאיתנו להגיע לכך במהלך חייו בעולם הזה.
פקיחת עיניים
בטרם נסיים את הפרק, בואו נעצור לרגע לתרגיל קטן. נתאר לעצמנו שאנו בחלל חשוך. אין אנו רואים דבר, אין אנו שומעים דבר, אין אנו מריחים דבר ואין אנו טועמים או נוגעים בדבר. דמיינו לעצמכם שאנו שוהים במצב כזה למשך זמן ממושך כל כך עד שאנו שוכחים שיש לנו חושים כאלה. במרוצת הזמן אנו אפילו שוכחים שתחושות כאלה קיימות.
לפתע אנו מריחים ריח קל. הריח מתחזק ומקיף אותנו. אין אנו יכולים להצביע על מקומו. פתאום מופיעים ריחות חדשים, חלקם חזקים, חלקם חלשים, חלקם מתוקים, חלקם חמוצים. על ידי שימוש בריחות אנו יכולים כעת למצוא את דרכנו בעולם. ריחות שונים באים ממקומות שונים ואנו מתחילים למצוא את דרכנו כשאנו עוקבים אחרי הריחות.
ואז, ללא שום התרעה, צלילים וקולות נשמעים מכל הכיוונים. הצלילים שונים ומגוונים; חלקם נשמעים כמוזיקה, חלקם כמילים, וחלקם פשוט נשמעים כרעש. הצלילים מוסיפים ליכולת ההתמצאות שלנו במרחב. כעת אנו יכולים למדוד מרחקים וכיוונים ולשער את מקור הריחות והצלילים שאנו קולטים. אנו כבר בתוך עולם שלם של צלילים וריחות.
אחרי זמן מה אנו מגלים תחושה חדשה כשמשהו נוגע בעורנו. זמן קצר לאחר מכן דברים נוספים נוגעים בנו: חלקם קרים, חלקם חמים, חלקם יבשים וחלקם לחים, חלקם קשים וחלקם רכים; וחלקם... קשה לנו להחליט. כשחלק מדברים אלה מגיעים לפינו אנו מרגישים דבר מוזר - יש להם טעם. וכך אנו מגלים את חוש המישוש ואת חוש הטעם.
כעת אנו חיים בעולם השופע צלילים, ריחות וטעמים. אנו יכולים לגעת בעצמים שבעולמנו וללמוד על סביבתנו. מי חשב שעולם כה עשיר קיים סביבנו כל העת, כשלא היו לנו חושים אלה?
כזה הוא עולמם של העיוורים מלידה. אילו היית במקומם, האם היית מרגיש שאתה זקוק לחוש ראייה? האם היית יודע שאין לך חוש זה? כלל וכלל לא.
במובן מסוים אפשר לומר, שמסיבה דומה איננו מרגישים שחסר לנו חוש רוחני, שחסרה לנו נשמה. אנו חיים את חיינו מבלי לדעת כלל שיש ממד רוחני שאיננו מרגישים בו. הוא אינו חסר לנו. העולם שלנו מספק אותנו לגמרי. יום אחר יום, שנה אחר שנה, דור אחר דור. אנו נולדים, חיים, נהנים, סובלים, ובסוף מתים. וכל אותו זמן איננו חשים שקיים ממד נוסף של חיים, חיים רוחניים.
וכך היה הדבר נמשך ללא סוף אילולא התחילו לבצבץ בנו תחושות של ריקנות, של חוסר משמעות ושל חוסר עניין. מימוש כל הרצונות שבנו אינו מספק אותנו עוד, משהו בכל זאת עדיין חסר. החיים המוכרים וכל מה שהם מציעים לנו הופכים בהדרגה ללא מספקים. האמת היא, שהדבר די מדכא, ולכן אנו מעדיפים להדחיק זאת. הרי מה אפשר לעשות? כך חיים כולם.
תחושות אלה נובעות למעשה מהתעוררות רצון חדש: רצון ליהנות מדבר-מה גבוה, נעלה מכל הסובב אותנו, ממקור בלתי ידוע לנו. אם נשתוקק לממֵש את הרצון המתעורר בנו כעת, נגלה כי זהו רצון למשהו שמעבר לעולם הזה.
התעוררות של רצון כזה בקרב רבים מאיתנו, כמו גם תחושת הריקנות בחיים המוכרים המלווה אותה, הם למעשה מהלכים טבעיים המתוכננים מראש בתכנית הטבע. הרצון הזה יוצר בנו הרגשה שיש משהו מעבר למוּכָּר, ומעורר סקרנות לחפש אותו. אם ניתן לרצון להוביל אותנו ונקשיב לרחשי לבנו, נתעורר להכרת המציאות האמיתית.
(הערת העורך: בנושא תפיסת המציאות דן הרב לייטמן בהרחבה בספרו "קבלה, מדע ומשמעות החיים").