אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מגדל בבל הקומה האחרונה / תפקידה של ישראל - מיכאל לייטמן / תפקידה של ישראל

עד כה עסקנו במשבר העולמי והאישי, בסיבה להם ובדרך לפתרונם, אך לא נוכל להתעלם מהמאפיינים המיוחדים הנוגעים למדינת ישראל ולחייו הפרטיים של כל אחד מאזרחיה.

מפתיע לראות שמדינה קטנה כל כך מושכת תשומת לב כה רבה מהעולם כולו וניצבת במרכזם של מאבקים אדירים. ביטחון אישי או ביטחון לאומי נראים כחלום ההולך ומתרחק מאיתנו משנה לשנה. אנו חיים בפחד מתמיד, בכל פינת רחוב יש מקלט, בכל דירה חובה לבנות ממ"ד, ומאבטחים בודקים אותנו בכניסה לכל מקום.

למעשה, בכל שנותינו כאן נמצאנו במלחמה מתמדת; רק החזיתות שלה מתחלפות או משנות את אופיין. כיום, בעידן של נשק להשמדת המונים, עם כל השנאה הסובבת אותנו והרצון העז של שכנינו לכלותנו, המשך קיומנו מוטל בסכנה של ממש.

"המדינה בחרדה: יותר ממחצית מתושבי המדינה חוששים לעצם קיומה של המדינה. שני שלישים משערים שמתקפה צבאית על ישראל בהפתעה, כמו במלחמת יום כיפור, עלולה להתרחש. 70 אחוזים לא סומכים על ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל". כך מורה סקר שפורסם במוסף יום הכיפורים תשס"ז של העיתון "מעריב".

יתרה מזאת, לא רק עם העולם איננו חיים בכפיפה אחת ובשלום, אלא גם עם עצמנו. נראה כי אנו מפורדים ומפולגים יותר מכל אומה אחרת, שסועים למחנות ולזרמים כה עוינים זה לזה.

מדוע כאלה הם פני הדברים? האם יש בנו משהו מיוחד? האם נגזר עלינו לסבול תמיד יותר מכולם? מדוע אין מניחים לנו לחיות את חיינו בשקט ומדוע עיני כל העולם נשואות אלינו? בחלק זה של הספר נברר מה מקומנו במפת האנושות והאם יש ביכולתנו לצאת ממצבנו העגום והמאיים. לצורך כך ניעזר בחכמת הקבלה העתיקה, ולכן נתאר תחילה מה מקורה של חכמה זו, מה תחום עיסוקה ומה שייכותה למציאות של ימינו.

האנושות וחכמת הקבלה

מאז ומעולם חיפש האדם את הדרך אל האושר. שיטות רבות עוסקות בעניין זה, בהן שיטות עתיקות וגם שיטות מודרניות, אך עינינו הרואות כי האנושות עדיין סובלת. כל השיטות שפיתח האדם במהלך ההיסטוריה כולה אינן מביאות לאושר הנכסף, ולכן כיום אנשים מאבדים בהן עניין.

באותו הזמן בדיוק מתגלה שיטה אחת שהייתה עד כה נסתרת. לאורך כל ההיסטוריה הסתירו אותה מחזיקי השיטה מעיני הציבור וגם הציבור כשלעצמו לא נמשך אליה עד כה, אך דווקא היום היא פורצת למרכז ההוויה האנושית. רבים רבים ברחבי העולם כולו, מכל הדתות, הגזעים והאומות, נוהים אחריה. זוהי חכמת הקבלה.

מיליוני אנשים בעולם מרגישים בתת ההכרה כי דווקא במימוש שיטה זו הם יוכלו לקבל תשובות ולהגיע לאושר, ולכן הם נמשכים אליה. אמנם רובם ככולם אינם מבינים בינתיים מהי השיטה עצמה, אלא שבתוך האדם פנימה קיימת תחושה שכנראה הקבלה תספק לו מענה. כדי להבין מה מביא להתפשטות חכמת הקבלה כיום עלינו לחזור אל ערש האנושות, לבבל העתיקה, מסופוטמיה. שם נגלה את תחילתו של התהליך העומד להסתיים בימינו, והגורם לאנשים להימשך אל הקבלה.

חכמת הקבלה מסבירה שהתפתחות האנושות היא בסך הכול התפתחות של הרצון ליהנות. מדור לדור הרצון ליהנות מתפתח עוד ועוד ודוחף את האדם למלא אותו.

הפעם הראשונה שבה התגלה בבן אנוש רצון שמעל לרצון הקיומי הייתה לפני 5767 שנה (ביחס לשנת התשס"ז שבה אנו מצויים בעת כתיבת שורות אלה). אמנם לפניו חיו דורות רבים על פני האדמה, אך הוא היה האדם הראשון שמתוך רצונותיו הקיומיים-גופניים התפרץ הרצון להשגת הטבע הכולל.

לא במקרה היה שמו של אותו האיש "אָדָם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", [i] היינו על שם רצונו להתעלות בתכונותיו כך שיידמו לתכונת האלטרואיזם של הטבע. את מה שגילה מתוך השגתו את הטבע הכולל מסר אָדָם לצאצאיו, ולו מיוחס הספר "רזיאל המלאך".

היום שבו גילה אָדָם את העולם הרוחני נקרא יום "בריאת העולם". ביום זה נגעה האנושות לראשונה בעולם הרוחני ולכן הוא הנקודה שבה מתחילה ספירת השנים העברית. לפי תכנית הטבע, בתוך מסגרת של ששת אלפים שנה תבוא האנושות כולה לאיזון עם הטבע הכולל, כלומר ל"גמר תיקון" האגו האנושי. לכן נאמר: "ששת אלפים שנה הוי עלמא" [ii]. במהלך שנים אלה יגדל האגו האנושי בהדרגה כדי להביא את האנושות להכרה שמוכרחים לתקן אותו, וכן ליכולת להבין את שיטת התיקון ולממשה.

חלפו כמה דורות מאז אָדָם, ובאזור בבל העתיקה שבו הייתה מרוכזת אז האנושות, התרחשה ההתפרצות הראשונה של האגו בהיקף של כל אוכלוסיית בבל העתיקה. כתוצאה מכך, רצו בני האדם לשלוט על הטבע ועל העולם, לנצל הכול בצורה אגואיסטית לטובתם.

פריצת האגו הזו תוארה בצורה אלגורית כבניית מגדל בבל: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" [iii]. אך מכיוון שלא ניתן למלא את האגו בצורה ישירה, הם נכשלו. האגו הרחיק אותם זה מזה. עד אז, הם חיו כעם אחד, אך עתה, כשבכל אחד החל "לדבר" האגו, הם הפסיקו להבין זה את זה, והדבר מתואר כהתפתחות שפות שונות. השנאה הפרידה ביניהם, והם נפוצו על פני כל העולם.

אך באחד מן הבבלים ששמו היה אברהם התגלה לצד האגו גם רצון להשגת סוד החיים - כמו הרצון שהתגלה לראשונה אצל אָדָם. עד אז סייע אברהם לאביו בבנייה של פסלים ובמכירתם, אך כשהחל להרגיש שהפסלים כבר אינם מספקים את הרצון שגדל בו, הוא החל לחפש אחר כוחות נעלים יותר.

סיפור זה מסמל את ההרגשה שהייתה לאברהם, שמכל רצון אגואיסטי שיש לו הוא "עושה פסל", משתחווה אל הרצון ונכנע לשליטתו. אברהם התחיל לחוש שחיים כאלה הם חסרי התפתחות, כחיי הדומם, ושאם רצונו להתעלות אל חיים מפותחים יותר, עליו "לשבור את הפסלים", לנסות לצאת משליטת האגו.

כשעשה זאת, גילה את כוח הטבע הכולל וקרא לו "אלהים", השווה בגימטרייה ל"הטֶבַע" (86), כפי שמורה חכמת הקבלה. אברהם הבין כי כוח הטבע מחייב את כל בני האדם להגיע לאיזון עימו, וכי חוסר איזון עימו הוא המקור לכל סבל.

בהמשך חקירתו גילה אברהם כי האגו של האדם כלול מ-613 רצונות, שכל אחד מהם חייב להיות מותאם לחוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם. היינו, שבכל רצונותיו האדם חייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לשירות הזולת. תיקון של כל אחד מהרצונות, כלומר שימוש אלטרואיסטי ברצון במקום שימוש אגואיסטי בו, נקרא בקבלה "עשיית מצווה". מדובר בשינוי הכוונה שבה האדם משתמש ברצון שלו ולא במעשים גשמיים.

השיטה לאיזון עם הטבע על פני האגו שאותה גילה אברהם היא שמכונה "חכמת הקבלה", ולו גם מיוחס "ספר יצירה". את החכמה הזו החל אברהם ללמד לעמו, לבבלים העתיקים, כפי שנאמר: "היה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן", [iv] אולם רובם לא מצאו עניין בתיקון האגו. לאחר שאברהם ושרה אשתו השקיעו מאמצים רבים בהפצת שיטת התיקון, התארגנו סביבם אנשים וכך נעשתה קבוצת המקובלים הראשונה באנושות. מאוחר יותר קיבלה קבוצה זו את השם ישראל [v].

מכאן ואילך התחלקה התפתחות האנושות למעשה לשני נתיבים - קבוצת המקובלים ויתר האנשים. לאורך ההיסטוריה גדל האגו בהדרגה הן בקבוצת המקובלים והן בקרב יתר האנושות, ובכל אחד מהנתיבים הללו התרחשה התפתחות שונה בתכלית. קבוצת המקובלים התאמצה לשמור על איזון עם הטבע על פני האגו שהלך וגדל, ובו בזמן יתר האנשים חיפשו אחר דרכים חדשות לסיפוקו.

מדור לדור הגיעה האנושות להישגים גדולים יותר ויותר. בכל תקופה חשבו בני האדם כי בקרוב, ברגע הבא ממש, יוכלו להגיע לסיפוק, אך תמיד נשארו בחיסרון גדול עוד יותר, עד שבימינו מגיע האגו לדרגתו האחרונה והסופית. כתוצאה מכך מתעצמת בקרב רבים התחושה כי אלפי שנות ההתפתחות באגו הביאו לחוסר אונים ולמשבר כולל.

הבנה זו מעמידה את האנושות באותה נקודה שבה הייתה בבבל העתיקה, אלא שעכשיו אותה האנושות שהתפזרה על פני כדור הארץ וגדלה בינתיים למיליארדי בני אדם, כבר מוכנה להאזין. היא כבר בשלה לקלוט את אותה שיטה שייסד אברהם, המיועדת ללמד כל אדם כיצד להשתמש נכון באגו שלו, כיצד להגיע לאיזון עם הטבע ולהרגיש כמו כל הטבע, נצחי ושלם.

עד כה היו המקובלים מחויבים להסתיר את השיטה מהאנושות. היה עליהם להמתין עד למצב שבו יתגלה האגו בדרגתו הסופית והאנושות תגיע לכדי ייאוש מיכולתה למלא אותו, עד לרגע שבו יזדקקו אנשים לשיטה לתיקון וירגישו שדווקא בחכמת הקבלה נמצאת התרופה לכל המכאובים. אך עתה, משנוצרו התנאים הללו, אותם מקובלים שבעבר הקפידו להסתיר את השיטה, פותחים אותה בפני כולם. בכך נסגר המעגל ההיסטורי, והאנושות כולה, כגוף אחד, צריכה להגיע לאיזון עם הטבע.

גאולת העולם מצרותיו, אומר בעל הסולם, תלויה רק בהפצת שיטת התיקון: "הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון". הוא מדגיש כי יש להביא את החכמה לידיעת כל בני העולם, וממשיל זאת לקולו של שופר: "הפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם" [vi].

לידתו של "עם ישראל"

כדי ששיטת התיקון תתגלה כיום ותצעיד את האנושות לאיזון עם הטבע, היה צורך להעביר אותה מדור לדור ולפתח אותה. מדובר בתהליך בן אלפי שנים שתחילתו באותה קבוצת מקובלים שייסד אברהם.

לאחר שקבוצת המקובלים השתמשה בשיטת אברהם במשך כמה דורות, גם בה התגלתה כעבור זמן תוספת אגו. עתה היא נדרשה לגלות את שיטת האיזון עם הטבע בדרגה גבוהה יותר, היינו על פני האגו החדש.

שיטה חדשה זו נמסרה לה על ידי משה, המקובל הגדול שחי באותה תקופה. משה הוביל אותם ליציאה מ"מצרים", היינו ליציאה משליטת האגו החדש, ולימד אותם כיצד להתקיים "כאיש אחד בלב אחד", כחלקי גוף אחד. מפאת גודלה, החלה הקבוצה להיקרא בשם "עם", אף על פי שביסודה הגנטי אין היא אלא חלק מאותו עם שאליו השתייך אברהם, אשר חי באזור בבל העתיקה, כפי שמאשר היום גם המדע [vii].

שיטת משה לאיזון עם הטבע, המהווה המשך לשיטת אברהם, כונתה בשם ה"תורה". אין הכוונה לתורה כספר היסטוריה או כספר מוסר כפי שמתייחסים אליה כיום, אלא לשיטה ולמדריך לתיקון האגו. נציין כי המונח "משה" מסמל את הכוח המושה את האדם מתוך שליטת האגו; המונח "תורה" בא מלשון הוראה ומלשון אור - הכוח המתקן את האדם, ככתוב "המאור שבה מחזירו למוטב", [viii] והתענוג הממלא את האדם שתיקן את האגו.

וכך המשיכה קבוצת המקובלים להתפתח. על ידי מימוש שיטת משה הם תיקנו את כל הרצונות האגואיסטיים שגדלו בהם. המילוי שהם קיבלו בתוך הרצונות המתוקנים נקרא "בית המקדש", כלומר הרצונות המתוקנים שלהם היוו "בית" המלא ב"קודש", היינו בתכונת האלטרואיזם, תכונת הטבע הכולל.

ילדים נולדו, גדלו והתחנכו על פי שיטת התיקון, והפכו לבעלי השגה רוחנית בעצמם. העם חי בהרגשת הטבע הכולל, עד שהאגו זינק שוב למדרגה חדשה וגרם לאיבוד הרגשה זו. הניתוק מהרגשת הטבע הכולל נקרא "חורבן בית המקדש" ושליטת האגו החדש נקראה "גלות בבל".

תיקון האגו שפרץ בחורבן בית המקדש הראשון כונה בשם חזרה מגלות בבל ובניית בית המקדש השני. אך הפעם נחלקה האומה לשניים: היו שהצליחו לתקן את האגו, והיו אחרים שעוצמת האגו שלהם הייתה גדולה יותר והם לא הצליחו לתקנו. בהדרגה גדל האגו גם בקרב הראשונים, וכתוצאה מכך איבדו בני העם כולו את הרגשת הטבע הכולל, כלומר נכנסו להסתרה רוחנית. שליטת האגו הפעם נקראה חורבן הבית השני ויציאה לגלות האחרונה.

חורבן התכונה האלטרואיסטית הביא לכך שכל העם איבד את הרגשת הטבע הכולל, מלבד יחידי סגולה, המקובלים שהיו בכל דור ודור. בהיחבא, הרחק מעיני העם שלא ידע על עיסוקם, המשיכו אותם מקובלים לפתח את שיטת תיקון טבע האדם בהתאם לאגו שגדל. תפקידם היה להכין אותה לזמן שבו עם ישראל והאנושות יזדקקו לה.

התפתחות שיטת התיקון

בטרם היציאה לגלות האחרונה, במאה השנייה לספירה, נכתב ספר הזוהר על ידי ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבורת תלמידיו. הזוהר, שנכתב בארמית, פורס את שיטת התיקון ומתאר את כל מה שחווה אדם המגיע לאיזון עם הטבע, אך ברמז. כמו כן, הוא מכיל תיאור של כל המצבים שעתידה לעבור האנושות עד לגמר תיקון האגו.

יש לציין כי אף שהזוהר נכתב לפני יציאתו של כלל העם לגלות, כבר אז נאמר בו כי הוא עתיד להתגלות רק בסופה ולהביא לסיום הגלות הרוחנית: "ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים" [ix]. עוד נאמר בו כי לקראת סיום התקופה בת ששת אלפים השנים המוקצבת לתיקון האגו יתגלה הספר לכל האנושות: "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכול" [x].

וכך, מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו, נגנז ספר הזוהר. רק במאה השלוש-עשרה, בספרד, פורסם הזוהר ברבים לראשונה. כ-1,400 שנה לאחר כתיבת הזוהר, במאה השש-עשרה, הופיע בצפת האר"י. את אותה שיטת התיקון שהובאה בזוהר בלשון מלאת רמזים ומשלים, ביטא האר"י בשפה מדעית ושיטתית המתארת לפרטי פרטים את שלבי תיקון האגו, המובילים לאיזון עם הטבע הכולל.

כתביו כוללים תיאורים של מבנה העולם העליון, ומסבירים לאדם כיצד להיכנס לממד הזה של המציאות. עם זאת, מכיוון שבזמנו של האר"י טרם התגלה האגו במלוא עוצמתו, רק מעטים היו מסוגלים להבין את דבריו, שכן אגו מפותח יותר מביא ליכולת תפיסה חדה יותר.

התקרבותנו אל סוף תקופת התיקון הקצובה מביאה את האגו אל מדרגתו האחרונה, למשבר היוצר נחיצות בשיטה לתיקון האגו. כיום, רבים כבר זקוקים לשיטת התיקון, והם מסוגלים לתפוס את מה שבעבר הבינו רק יחידים.

משום כך בימינו אלה נחשפת שיטת התיקון בשלמותה: בעל הסולם (1884–1954) זכה לבאר את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י כך שכל אחד מאיתנו יוכל להבינם. לכן אמר: "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות" [xi].

חיבוריו העיקריים הם פירוש "הסולם" לספר הזוהר שבו תרגם את הספר מארמית וכן פירש את דברי הזוהר, ו"תלמוד עשר הספירות" שבו ביאר את כתבי האר"י. בנוסף, כתב בעל הסולם מאמרים רבים המסבירים את הדרך לכינון חברה אנושית המצויה באיזון עם הטבע. הוא הסביר כי הזדקקותו של הדור לשיטה מסודרת וברורה לתיקון האגו היא שאפשרה לו לעשות זאת: "כל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי" [xii].

החל מסוף המאה העשרים, כפי שצפו המקובלים מראש, החל שלב חדש בהתפתחות האנושות: אנשים החלו להימשך אל חכמת הקבלה בהמוניהם. כבר במאה השמונה-עשרה הצביע הגאון מווילנה על שנת 1990 כעל השנה שבה יתחיל התהליך, כמובא בספר "קול התור", ובעל הסולם נקב בשנת 1995 בשיחה עם תלמידיו חמישים שנה קודם לכן.

אין זה מקרי שכך קורה, שכן המקובלים מסבירים כי אם נחכה עד לסיום ששת אלפי השנים בלא להתקדם בעבודת תיקון האגו בעצמנו, נסבול מאוד. רוב אוכלוסיית העולם תיכחד במלחמות נוראות, והמעטים שישרדו יממשו בלית ברירה את תכנית הטבע:

"[...] מצאו הפצצה של אטום ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית חס ושלום, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו" [xiii].

במילים אחרות, אם נאמר "יהיה מה שיהיה" ולא נרצה לעשות דבר, יאלצו אותנו כוחות הטבע בייסורים איומים להגיע לתיקון בתוך תקופה של 233 שנים לכל היותר, מה שנקרא "בעיתה", היינו בזמן הנקוב. אך עוצמת הסבל תלך ותגבר עד שכל רגע יידמה בעינינו כנצח, כי הרי תחושת הזמן היא עניין פסיכולוגי. למעשה, כבר עכשיו אנו מתחילים להרגיש שמיום ליום חיינו קשים יותר ויותר, וזו רק ההתחלה.

לעומת זאת, בדרך התיקון אין מגבלה של זמן. כשם שהמקובלים לאורך הדורות הגיעו לאיזון עם הטבע, כך יכול כיום כל אדם להגיע לאותה שלמות ונצחיות. דרך זו נקראת "אחישנה", מלשון זירוז הזמן. כך או כך, לאיזון עם הטבע כולנו מוכרחים להגיע, וגם המוות אינו מהווה בריחה מתהליך התיקון המחויב.

הבחירה בין שתי הדרכים תלויה במודעות שלנו, המתפתחת כתוצאה מסבל או על ידי התבוננות. התפתחות על ידי התבוננות אפשר לבצע בעזרת חכמת הקבלה המתארת את מצבנו, מסבירה לנו לאן עלינו להגיע ומספקת לנו כלים לבצע זאת. אם כן, אפשר שהאנושות תעבור 233 שנים של סבל נורא כפי שמסופר על ימות המשיח בספרי הקבלה, ואפשר שהיא תעשה זאת בזמן קצר הרבה יותר, בדרך של התרוממות רוח בלתי פוסקת. בצומת הדרכים הזו שמור לישראל תפקיד מכריע.

תפקיד ישראל

צאצאיה של קבוצת המקובלים של אברהם הם בני עם ישראל. לפני תחילת הדיון בתפקיד ישראל חשוב מאוד לדעת כי אין הכוונה כאן ללאומנות "חס ושלום", כפי שמדגיש בעל הסולם, "אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת" [xiv]. עם ישראל אינו טוב מאחרים, כפי שחלקנו אוהבים לחשוב מתוך גאווה, אלא בעל תפקיד שונה בתכנית הטבע. האנושות נמשלת לגוף אחד, שבו לכל אחד מהאיברים תפקיד משלו.

המקובלים מספרים בלשון אלגורית שמלכתחילה הוצעה שיטת התיקון לכל האומות, שכן "דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו" [xv]. אך באותו זמן לא הייתה מוכנה שום אומה לקבלה. האנושות עדיין לא נצרכה לה. משום כך ניתנה השיטה לעם ישראל, כדי שישמש כמעין "מעבר" למימוש השיטה בכל האנושות.

עם ישראל שונה מכל יתר העמים. הוא מהווה ביסודו את אותה קבוצת מקובלים שייסד אברהם מתושבי בבל כדי שתשמור בקרבה את שיטת התיקון ותעבירה דרך כל ההיסטוריה האנושית, עד לזמן שבו ירגישו כולם צורך בה. ואז, אותה קבוצה, שכבר תיקרא "עם ישראל", תוכל לממש את תפקידה ולהעביר את שיטת התיקון לכל העמים.

נפילתה של אותה קבוצת מקובלים שהייתה בעבר באיזון עם הטבע אל שליטת האגו יצרה בהם אגו מתוחכם ומיוחד במינו. הדבר נעשה כך כדי שהיהודים יאיצו את התפתחות העולם במהלך שהותם בין האומות.

לאומות העולם כשלעצמן לא היה דחף חזק דיו להתפתח, ותפקיד היהודים היה לדחוף אותם קדימה, ליתר התפתחות אגואיסטית. לכן היהודים הם שהובילו ועמדו בראש ההתפתחות המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית, התרבותית וכיוצא בהן. לשם מה קרה הדבר? כדי לזרז את התפתחות ההכרה בכך שהאגואיזם מביא את העולם למבוי סתום, ושאנו מוכרחים לתקנו.

בימינו, עם הכרת הנחיצות בתיקון האגו, צריכה להתממש שיטת התיקון. בתהליך המימוש יש שלבים. תחילה צריכים בני עם ישראל לתקן את עצמם ולשוב לאיזון עם הטבע שאבד להם לפני כאלפיים שנה. לשם כך עליהם להתוודע אל שיטת התיקון שממנה התנתקו בגלות ולהתחיל לממשה. כשיעשו זאת, הם ישמשו דוגמה אלטרואיסטית לכלל האנושות וימלאו את תפקידם להיות "אור לגויים". עם מעבר שיטת התיקון מישראל אל כלל האנושות ימומש גם השלב השני בתכנית הטבע ובו תתוקן האנושות כולה: "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" [xvi].

החזרה לארץ ישראל

החזרתו של עם ישראל ארצה היא מהלך המתוכנן בתכנית הטבע. כדי להבין אותה יש לעמוד על משמעותו הרוחנית של המושג "ארץ ישראל", ולשם כך עלינו להכיר את השפה שבה משתמשים המקובלים.

כאשר המקובלים הגיעו לאיזון עם הטבע, הם גילו את אותו חלק מציאות הנמצא מחוץ לטווח קליטתו של האדם האגואיסט, וכינו אותו בשמות "העולם העליון" או "העולם הרוחני".

לאחר שמצאו כי מכל פרט בעולם העליון הנקרא "שורש" משתלשל כוח אל העולם שלנו ומוליד כאן "ענף" גשמי, הם השתמשו בשמות מושאלים מהעולם שלנו כדי לתאר את הפרטים, את הכוחות ואת הפעולות שבעולם העליון. כך פותחה "שפת הענפים" המבוססת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. בשפת הענפים, ארץ פירושה רצון, ישראל פירושו יָשַר-אֵל. כלומר, "ארץ ישראל" הוא כינוי לרצון המכוון ישירות להשגת תכונת האלטרואיזם של הטבע.

הדורות שחיו בארץ ישראל לפני חורבן הבית השני היו מצויים בהשגה רוחנית. באותה עת הייתה התאמה בין דרגתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו הגשמית בארץ ישראל, ולפיכך הוא היה ראוי להימצא בה. מאוחר יותר איבד העם את מדרגתו הרוחנית ונפל לשליטת רצונות אגואיסטיים. חוסר ההתאמה בין רמתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו על אדמת ישראל הביא בסופו של דבר לחורבן הבית ואף לגלות מאדמת ארץ ישראל.

אמנם בעבר קדמה הנפילה הרוחנית לגלות העם מארץ ישראל אל בין האומות, אולם כעת המצב הפוך. החזרה הגשמית לארץ ישראל קדמה לחזרה הרוחנית, אך ההתאמה שבין השורש הרוחני לבין הענף הגשמי חייבת להיבנות. על עם ישראל לחזור באותה הדרך שבה "ירד" בעבר, רק בסדר הפוך: קודם כל חזרה גשמית, ולאחריה חזרה רוחנית.

לפיכך מוטלת על עם ישראל החובה להשיג את הדרגה הרוחנית "ארץ ישראל", ולשם כך מתגלה לו שיטת התיקון. כל עוד אין עם ישראל מתוקן, הוא יחוש אי נוחות על האדמה הזו. לא ניתן לחיות בארץ ללא האידאל הרוחני: כוחות הטבע אינם מאפשרים לאדם להתקיים בה במנוחה, בלא התאמה רוחנית.

כדי לעורר את היושבים בארץ ישראל הגשמית להתרומם אל הדרגה הרוחנית הקרויה "ארץ ישראל", מתגלה מציאות היוצרת חיים משוללי ביטחון ומלאי דאגות.

כל הלחצים המופעלים על ישראל, הן על ידי מדינות אחרות, והן בדמותם של משברים פנים-חברתיים - החל מן המישור המדיני, דרך המישור החברתי, ועד למישור האישי - מתרחשים אך ורק כדי שנתחיל להתקדם למטרת קיומנו בעולם הזה. משום כך "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית ]...[ כי אנו בני האידיאה" [xvii].

ספר הזוהר ומקובלי כל הדורות הצביעו על חזרת עם ישראל מן הגלות כעל הזמן שבו מוכרח יהיה להתבצע תיקון העולם. לכן, עם החזרה לארץ הצהיר המקובל הגדול, הרב קוק, שהיה גם הרב הראשי הראשון בישראל לאחר אלפיים שנות גלות:

"עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה ]קבלה[ בשפה ברורה" [xviii].

"רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב להאנושיות ]לאנושות[ הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, וממילא תתרומם כולה ובגאון תכיר את האושר שלה" [xix].

כשם שעם ישראל אינו קיים במניין שבעים אומות העולם אלא מהווה קבוצה מיוחדת שנועדה להעביר את שיטת התיקון לכלל האנושות - כך גם לא קיימת על פני כדור הארץ "ארץ ישראל", אלא אם כן זו ארץ שבה יושב עם רוחני.

לכן, רק במידה שעם ישראל מקיים את תפקידו הוא ראוי לחיות כאן. אם אינו מקיים את תפקידו, אין הוא נקרא "עם ישראל" והארץ אינה "ארץ ישראל", אלא הופכת לארץ שמעצמה פולטת ודוחה את העם הזה, ארץ שאינה מסוגלת לשאת את האומה הזו על אדמתה, "ארץ אוכלת יושביה".

בעל הסולם צפה שאם לא יבוצע שינוי, כל מציאותנו במדינת ישראל תהיה בסכנה והדברים עלולים אף להגיע לידי כך שאנשים "לאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו חס ושלום בין הערבים" [xx].

איחוד האומה

אם ברצוננו להיות עם חופשי בארצנו, כמילות ההמנון הלאומי, עלינו להגיע לאותה נוסחה שעל פיה התקיימנו לפני החורבן והיציאה לגלות. במקום הפירוד, הניכור ושנאת החינם השורים בינינו כיום, עלינו לחזור אל המצב שבו נמצאנו באיחוד בינינו כחלקי גוף אחד ובאיזון עם הטבע הכולל.

למעשה, התאחדנו מבחינה חיצונית בארץ ישראל, בעיקר בשל ההכרח. תכנית הטבע גרמה לאומות העולם ללחוץ עלינו ולהכריח אותנו לברוח מארצות הגולה לישראל. על פי רוב, האנשים הגיעו לכאן בעל כורחם, כאל מקום מפלט שבו יוכלו להינצל מלחץ אויביהם או להיטיב את חייהם הגשמיים, ולא מתוך דחף פנימי להתחבר באהבה וליצור אומה מאוחדת, המצויה באיזון עם הטבע האלטרואיסטי ומובילה את כל בני האנוש לזאת.

חיבור ממין זה אינו מאפשר לנו להתמודד לאורך זמן עם העמים האחרים הקמים עלינו, שהקשר הפנימי בקרבם מוצק הרבה יותר מן הקשר שבינינו. כיום הם מודעים לחולשתנו זו בבירור, כפי שמסביר ד"ר זאב מגן, ראש החוג לתולדות המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן:

"האיראנים ויתר הפונדמנטליסטים משוכנעים, שאנו חברה שאין לה שום תשתית של עקרונות אחידים. יתרה מזו, הם משוכנעים שגם אנו כבר הגענו למסקנה שלא יכולה להתקיים אצלנו תשתית כזו. לכן הפונדמנטליסטים בטוחים שבמוקדם או במאוחר הם יביסו אותנו ויוציאו אותנו מכאן, או לפחות ישימו קץ לריבונות שלנו. כי ודאות תמיד תגבר על אי ודאות. אנחנו, בעיניהם, חיים על זמן שאול.

מאמר שפורסם לאחרונה באחד העיתונים הערביים, הסתיים במובאה מנאום של חמינאי שציטט מן הקוראן: 'היהודים לא יילחמו נגדכם כאיש אחד - אתם חושבים שהם מלוכדים, אך לבותיהם מחולקים'" [xxi].

האיחוד בינינו יוכל להיות מושג רק כשנתאחד סביב מימוש תפקידנו כלפי העולם. איחוד זה לא נועד להיטיב את מצבנו על פני עמים אחרים או חלילה על חשבונם. החינוך הלאומי לאידאל של עם ישראל שעליו מדברת חכמת הקבלה רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב.

אל לנו לראות את עצמנו כעם נעלה מכולם, אלא להפך - "העם הנבחר" פירושו שהעם הזה נבחר לשרת את האומות כולן. תפקידו לעזור להן להגיע לאיזון עם הטבע, למדרגת הפריחה הרוחנית הגדולה ביותר. עלינו לראות את עצמנו כאמצעי לכך ותו לא, ואת זאת נוכל לבצע רק מתוך איחוד בינינו.

החזרתנו ארצה תחת האיום החיצון כוּונה בוודאי על ידי תכנית הטבע, וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגלות בעצמנו את הצורך הפנימי לאיחוד בינינו ולהיבנות כעם המוביל את האנושות אל השלמות.

אין זה מקרה שאיננו מצליחים ליצור כאן חברה מאוחדת זה שנים ארוכות: דתיים מול חילונים, שמאל מול ימין, אשכנזים מול ספרדים, ילידי הארץ מול עולים חדשים וכן הלאה. כל הניסיונות והמאמצים לאיחוד השורות שעשינו עד כה עלו בתוהו; הפערים מחריפים והשנאה והניכור גוברים. סקר שנערך באחרונה מגלה כי כבר היום סבורים 57 אחוזים מהציבור בארץ כי מדינת ישראל עלולה להיקלע לסכנה קיומית כתוצאה משנאת חינם [xxii].

מצבנו הנוכחי דורש מאיתנו לחזור ולברר מהו השורש שלנו: מאין באנו, כיצד נעשינו לעם ישראל, מהם העקרונות שעל פיהם יוסדה האומה בעבר, ולשם מה. רק על בסיס אותם יסודות נצחיים של האידאה הרוחנית נוכל כיום להתאחד ולהביא לאיחודם של כל בני האדם באשר הם.

(הערת העורך: העקרונות המעשיים ליישום הדבר, כפי שהם מובאים בכתביו החברתיים של בעל הסולם, מפורטים בספרו של הרב לייטמן, "הדור האחרון").

אנטישמיות

"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל".

חז"ל

הבנת תפקידו של עם ישראל מקלה עלינו להבין גם את תופעת האנטישמיות ואת הדרך לפתרונה. השורש לאנטישמיות ולהאשמת היהודים בכל הרע בעולם נובע ממטרת הקיום של ישראל - למסור לעולם את השיטה לתיקון האגו. גורל העם תלוי באופן שבו הוא מממש את משימתו.

כל עוד עם ישראל אינו מממש את שיטת התיקון בעצמו ואינו מוסר אותה לכל יתר האומות, גובר חוסר האיזון של האנושות עם הטבע. כתוצאה מכך גוברות העוצמה והתדירות של התופעות השליליות בחיי האנושות כולה ובחיי כל אדם ואדם, עד שכיום הדברים כבר מתבטאים במשבר כלל-עולמי.

האנטישמיות מתגלה בעולם בהתאם להתפתחות האגו של אומות העולם. בתת-הכרתן מרגישות אומות העולם כי סבלן תלוי בישראל, ולכן דווקא באומות המפותחות התפתח יחס שלילי כלפי היהודים. אין זה פלא שגרמניה, המדינה המפותחת ביותר בתחילת המאה העשרים, היא המדינה שבה התחוללה התפרצות אנטישמית כה גדולה. ככל שהאגו של האומות מתפתח כך מתעוררת בהן שנאה אלינו - אלה בחרב ואלה בשקט, אלה בהסכמה ואלה בתמיכה.

כיום, התפתחות האגו הביאה לכך שברוב ארצות העולם קיימת התנגדות לישראל. גם במדינות שבעבר רחשו אהדה לישראל משתנה היחס לרעה, למשל במדינות צפון-אירופה. סקרים שנערכו באיחוד האירופי מורים כי ישראל ניצבת במקום הראשון כמדינה המהווה סכנה לשלום העולם. כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה האירופית חושבים כך, ואילו בהולנד סבורים כך 74 אחוזים מהציבור. עוד התברר כי הדימוי השלילי של ישראל גובר בקרב משכילים [xxiii].

"כל מי שעדיין סבור כי מדובר באירועים ספורים, אינו תופס את הסכנה המאיימת על החברה. התוקפנות שאנו חווים מזכירה את שנת 1933", כך אומרת שרלוטה קנובלוך, נשיאת המועצה המרכזית של יהודי גרמניה. דבריה נאמרו בעקבות פרסום נתונים על ידי משרד הפנים בגרמניה באוקטובר 2006, המורים כי בשנתיים האחרונות חלה עלייה חדה במספר גילויי האנטישמיות בגרמניה. בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2006 דווח על 8,000 מעשי עבריינות גזעניים מצד נאו-נאצים. בהשוואה לשנת 2004, זוהי עלייה של חמישים אחוזים [xxiv].

מדינות קטנות ושוליות במפת העולם יוצאות בהצהרות פומביות נגדנו, וגם עמים שאין לנו כל קשר ישיר איתם מפגינים יחס שלילי כלפינו. היחס השלילי אלינו מצד המערב משתלב ביחס השלילי כלפינו מצד המוסלמים, ביטויי שנאה חריפים נשמעים מדי יום ביומו, יהודים מואשמים במזימות בין-לאומיות, ואף עלילות הדם מתחדשות. כל התופעות הללו מושרשות למעשה בטבע הבריאה, כפי שנאמר: "בְּיָדוּעַ שעֵשָׂו שונא ליעקב" [xxv].

יש לציין כי יחסן של האומות זו לזו שונה לחלוטין מיחסן כלפינו. אף אם שתי אומות שונאות זו את זו, הרי בשעת סכנה משותפת הן יסכימו להתאחד כדי להינצל, בדומה לחיות הנמלטות בצוותא ממקום הסכנה. אך היחס כלפינו הוא אחר. אפילו בשעת סכנה כללית יַפנו האומות אצבע מאשימה כלפינו ויראו בנו את הסיבה לסכנת קיומן.

רבים בעולם חושבים עתה שאין לעם ישראל מקום בעולם, ואף לא במדינת ישראל. דברים אלה נאמרים מתוך תחושה פנימית, מתוך הרגשה אינסטינקטיבית ועמוקה שאנו מקור כל בעיות העולם, רק שאין האנשים מסוגלים להסביר זאת לא לעצמם ולא לנו באופן מודע והכרתי.

למעשה, גם אנו איננו מסוגלים להסביר מדוע כולם שונאים אותנו ומדוע גם בקרבנו מקננת תחושה של מעין חובה או אשמה כלפי האומות האחרות - כאילו אנו ראויים ליחס השלילי המיוחד הזה. עם זאת, הדברים נובעים מתוך חוקי טבע מוחלטים שאינם בני שינוי.

יוצא שהאנטישמיות אינה תלויה באומות העולם אלא אך ורק בתפקודו של עם ישראל. אל לנו להסתמך על אומה מסוימת שתסייע לנו, ואל לנו לקוות שיחסו של העולם אלינו ישתנה לטובה. ההפך הוא הנכון: גם במדינות שבהן אנו זוכים לכאורה לתמיכה כיום, תתעורר שנאה כלפינו אם לא נתחיל במימוש ייעודנו.

עליית האסלאם

נוסף לאנטישמיות ההולכת וגוברת מתגלה לאחרונה תופעה נוספת המשפיעה עלינו מאוד: הנצרות הולכת ומפנה את מקומה לשליטת האסלאם הפונדמנטליסטי. המהלך הזה כבר תואר בספר הזוהר בסקירת התהליכים שיתרחשו בחזרת ישראל לארצם: "ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמהם מלחמה" [xxvi].

בבואנו לחקור את עליית האסלאם ככל תהליך אחר בעולמנו, עלינו לדעת תחילה שכל הקורה לעינינו בעולם הזה הוא תוצאה ממאזן הכוחות הנסתרים בתוך המציאות. ניקח לדוגמה את כוח המשיכה: איש אינו מרגיש אותו, אינו רואה אותו, אינו חש אותו, אלא רק לפי תוצאות פעולותיו. וכך, לפי תוצאות פעולותיו של כוח מסוים שאנו מודדים, אנו יודעים כיצד להתמודד איתו.

מלבד הכוחות המוכרים לנו, קיימים במציאות גם כוחות נוספים הפועלים על החברה האנושית. אלא שבשונה מן הכוחות הפועלים על הדרגות הנמוכות מאיתנו - על הדומם, על הצומח, על החי או על גופנו - את הכוחות הפועלים על החברה האנושית איננו יכולים לזהות בבירור, גם לא מתוצאות פעולותיהם. זאת משום שכדי לחקור תופעה מסוימת עלינו להביט עליה מדרגה עליונה ממנה. לכן, כפי שילד אינו יכול לחקור מהו "להיות ילד", גם אנו איננו יכולים להבין עתה את הכוחות הפועלים על דרגתנו, הדרגה האנושית.

עם זאת, מתוך כך שהמציאות שלנו היא שלמה, מובן לנו שכפי שעל כל הדרגות בטבע פועלים כוחות, כך גם החברה האנושית מופעלת על ידי כוחות הטבע אף על פי שהם נסתרים מעינינו. למעשה, כל התופעות שאנו רואים בחברה האנושית, ביחסים בין בני אדם ובין עמים או בין מדינות, הם אך ורק תוצאות מפעולת כוחות הטבע שמפעילים את החברה האנושית כצאן.

אם אנו רוצים לשנות את מצבנו, עלינו להבין את הכוחות האלו, ולהשפיע על המקום שממנו הם משפיעים עלינו. הדרגה שממנה הם משפיעים עלינו היא הדרגה שלמעלה מהדרגה האנושית, ולכן היא נקראת הדרגה העליונה של הטבע או העולם העליון.

המקובלים הנמצאים בדרגה העליונה של הטבע מתארים זאת כך: "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך ]כוח[ מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל" [xxvii]. היינו, אין אובייקט בעולמנו המשתנה אלא רק על ידי כוח הפועל עליו מהדרגה העליונה, מהעולם העליון. לכן, כדי להבין את היחסים שבין הדתות השונות בכלל ואת עליית האסלאם בפרט, יש להכיר את השורש העליון לדתות, את "שלושת הקווים".

התפתחות האדם לעבר איזון עם הטבע הכולל נעשית בדרך המורכבת משלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי. בדרך זו מדרגות רבות, ובכל מדרגה חדשה מתווסף לאדם אגו מקו שמאל, כנגדו הוא רוכש גם כוח איזון אלטרואיסטי מקו ימין לתיקון האגו. עבודת האדם היא לבנות בעצמו את הקו האמצעי על ידי שילוב בין קו השמאל לקו הימין, כלומר להשתמש באגו בצורה אלטרואיסטית.

כנגד הקווים קיימת מערכת המיועדת לשמור עליהם, כמו קליפה השומרת על הפרי שבתוכה. מכאן גם שמה של המערכת הזו, מערכת "הקליפות", שתפקידה להבטיח את פעולת הקווים. התוצאות מפעולת כוחות השמאל והימין בחברה האנושית הן הדתות נצרות (שמאל) ואסלאם (ימין).

הקווים שמאל וימין עוזרים לישראל להתיישר ולהתקדם בקו האמצעי לקראת מימוש תכנית הטבע. בזמן הגלות פועל על ישראל בעיקר כוח המכוון והשומר אותו מקו שמאל, ואילו לקראת גמר תיקון האגואיזם האנושי הכללי מתעורר קו ימין לפעול.

בזמן הגלות אופיינה התפתחות כל האומות בהתעצמות האגואיזם. לכן בעיקר קליפת השמאל (הקליפה שכנגד קו שמאל, כנגד כוח האגו) היא שעמדה לייצב את עם ישראל ולהבדילם מאומות העולם. היא עשתה זאת על ידי שנאת ישראל, וכך שמרה על עם ישראל שלא יתבולל באומות העולם במשך כל שנות הגלות. אולם מסוף הגלות ואילך כבר אין די בכך. עתה צריכה להתעורר קליפת ימין (הקליפה שכנגד קו ימין, כנגד כוח האיזון) ולדחוף את עם ישראל לרכישת תכונת האלטרואיזם האמיתית.

כוחות הטבע הפנימיים מפעילים את האובייקטים שבחברה האנושית (העמים, המדינות וכו'). לכן, מזמן גלות ישראל שלטה בעולמנו קליפת שמאל, הנצרות. היא תפסה את מקומן של יוון ושל רומא (שלא היו דתות-קליפות), שלטה בעולם ודיכאה את כל השיטות האחרות. אולם לקראת הזמן שבו ישראל חייבים לתקן את עצמם ולהשליט את תכונת האלטרואיזם על האגו שלהם, מתגלה שליטת כוח קליפת ימין בעולם, וזה מה שמורגש בימינו כהתגברות כוחות האסלאם על פני הנצרות בעולם.

כאשר יתחילו בני עם ישראל להתמודד עם שתי הקליפות הללו ולהתאזן בקו האמצעי, הם יפגשו בו גם את קליפת הקו האמצעי הנמצאת בקרבם, בדתם, ויצטרכו להבדיל אותה, לברר אותה ולבערה מן העולם.

כאן עלינו לדעת כי כל המלחמות שתיארו המקובלים יכולות להיות מוכרעות בממד העליון יותר מן הממד האנושי-חברתי, היינו בתוך הרצונות שבנו. אם ננצח בהן - אם נצליח לממש את שיטת התיקון ולהשתמש באגו בצורה אלטרואיסטית - נבנה את הקו האמצעי. במקרה כזה, לא יהיה צורך בהתגשמות מלחמות על פני האדמה.

יש לזכור כי מידת האיזון או חוסר האיזון שבינינו לבין הטבע היא הקובעת את תמונת המציאות החיצונית הגשמית ואת עוצמת הסבל או האושר שנחווה. המפתח לשינוי הוא בידינו, מפני שהחלק היחיד הפעיל במציאות, הן לטוב והן לרע, הוא עם ישראל.

פנימיות וחיצוניות

"ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, ושבעים אומות, נחשבים לחיצוניות העולם".

בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף סו

עם ישראל משול לאיברים המרכזיים שבגוף הכללי של האנושות - מוח, לב, כבד, ריאות וכליות, המפעילים את כל יתר איברי הגוף. כל עוד תפקוד האיברים הללו אינו תקין, הגוף כולו חולה וסובל. מכאן שתהליך ריפוי האגואיזם האנושי תלוי בהצלחת ריפויו של עם ישראל. הבראתם של יתר חלקי הגוף כבר תהיה פועל יוצא מכך ותיעשה בקלות יתרה.

אנו אחראים על מצב העולם, ולכן אנו נחשבים לפנימיות העולם בעוד שיתר האומות נחשבות לחיצוניות העולם. למעשה, חקירת כל דבר במציאות תגלה בו חלק פנימי וחלק חיצוני. החלק הפנימי שבדבר כלשהו מכונה "ישראל" והחלק החיצוני מכונה "אומות העולם". למשל, כל אדם שיתעורר לתיקון האגו יגלה שהוא כלול משני סוגי רצונות: "ישראל" - הרצון להגיע לאיזון עם הטבע האלטרואיסטי, ו"אומות העולם" - יתר הרצונות האגואיסטיים שבאדם.

איזון מושלם עם הטבע מושג רק כאשר כל הרצונות האגואיסטיים של האדם באים לאיזון עם הטבע האלטרואיסטי. מכאן מובן, שגם בכללות העולם עובדים הדברים באופן דומה: רק כאשר יתוקנו כל בני האדם נגיע לגמר תיקון האגואיזם האנושי. אלא שתיקונו של אדם מישראל הוא בעל השפעה מכרעת על התהליך, הנובעת מסדר התיקון המושרש בתכנית הטבע.

כאשר האדם הפרטי מישראל מגביר את הפנימיות שבו, היינו את הרצון האלטרואיסטי שבו, על פני החיצוניות שבו, היינו על פני הרצון האגואיסטי שבו, הוא מחזק את כוחה של הפנימיות הן בקרב אנשים אחרים מישראל והן בקרב אומות העולם. כתוצאה מכך, עם ישראל מתקרב לביצוע תפקידו ואומות העולם רוצות לתמוך בו ולהתקרב אליו.

ואם קורה ההפך, כלומר אם האדם הפרטי מישראל מגביר את חיצוניותו האגואיסטית ומכבד אותה על פני פנימיותו האלטרואיסטית, הוא מעלה את ערך החיצוניות על הפנימיות ברמות האחרות גם כן. כתוצאה מכך, עם ישראל מתרחק מביצוע תפקידו ואומות העולם מתגברות עלינו ומשפילות אותנו.

תפיסה זו, המציבה את היחיד מישראל כמעצב את יחסי הגומלין שבין כל חלקי המציאות, באה לידי ביטוי בדברי בעל הסולם: "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם ]...[ אדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו" [xxviii]. גם בדברי הרב קוק מובא רעיון דומה: "עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכוח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה ]קבלה[. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו" [xxix].

לכן, אף על פי שבני עם ישראל מעטים, יש בהם כוח ועוצמה במידה המספקת לביצוע התיקון הנדרש בעולם כולו. התעוררות האומות האחרות לתיקון תלויה לחלוטין במידה שבה יעורר ויעדיף איש ישראל את פנימיותו על פני חיצוניותו; את "ישראל" שבו על פני "אומות העולם" שבו.

יוצא שעם ישראל הוא הקובע את היחס שבין אומות העולם לבינו. אומות העולם קמות עלינו כי אנו הופכים אותן לחזקות. אנו מעלים בתוכנו את חשיבותו של החלק האגואיסטי שבנו על החלק האלטרואיסטי שבנו, ומתוך כך אנו גורמים לאומות העולם להתגבר עלינו גם בחיצוניות. הכול תלוי בסדר העדיפות שאנו משליטים בפנימיות ובחיצוניות שלנו. בזאת אנו קובעים מה יקרה לנו ומה יקרה בעולם.

אילו יכולנו להרים את עצמנו במילימטר אחד לעבר איזון עם הטבע האלטרואיסטי, לא היו אויבינו רוצים להילחם עימנו. עוד מילימטר, ושונאי ישראל היו הופכים להיות ידידים. זו תגובה ישירה שאינה תלויה בהם כלל; אנו מפעילים אותם. לו נגענו בנקודה הפנימית הזו, מיד היו מתגלים באויבינו מחשבות ורצונות אחרים לחלוטין, כאילו נמחק האתמול. הם היו מתחילים לחוש שבעזרתנו הם יכולים להגיע לשלמות ולנצחיות.

אם כן, במידה שאנו מזלזלים בפנימיות, האנושות מזלזלת בנו, ולהפך - אם נרומם בקרבנו את חשיבות מימוש מטרת הטבע, האנושות תחשיב אותנו כבעלי השיטה המובילה לאושר. זהו החוק של פנימיות וחיצוניות, אי אפשר לשנותו.

מלחמת גוג ומגוג

מאבק הכוחות בין פנימיות לחיצוניות מכונה "מלחמת גוג ומגוג". הוא מתנהל בקרב עם ישראל ותוצאותיו מעצבות את פני העולם כולו. אם ננצח בו, כאמור, נחסוך מעצמנו את התגשמות התיאורים המחרידים של מלחמת גוג ומגוג כמלחמת עולם הרסנית.

מלחמת גוג ומגוג היא למעשה מלחמה פנימית המתנהלת בתוך האדם הפרטי מישראל. אין מדובר במלחמה גשמית הכוללת מטוסים, טילים ופצצות, כפי שנהוג לחשוב, שכן מלחמה גשמית היא רק תוצאה של חוסר איזון מצטבר המתפרץ בגשמיות.

מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה בין פנימיות וחיצוניות בתוך הרצונות שלנו, בתוך הלבבות והמוחות שלנו, בתוך הבחירה למה אנו רוצים להיות שייכים, מה אנו מעדיפים - את פנימיות העולם או את חיצוניותו; למה אנו נדבקים ברצוננו, בלבבותינו ובמוחנו; מה מעסיק אותנו, מה ממלא את לבנו ואת מוחנו. זו המלחמה. מטרת ספר זה היא להביא לידיעת כל אדם מישראל שהפנימיות שלו קובעת את המתרחש בחיצוניות בכל רחבי העולם.

כדי לנצח במלחמה זו בין פנימיות וחיצוניות אנו נדרשים לאמצעי שיגביר את הפנימיות בתוך לבנו. בדיוק לשם כך התגלתה בדורנו חכמת הקבלה. לאורך כל שנות הגלות, שהייתה גלות גשמית ורוחנית גם יחד, היינו מנותקים מחכמה זו. אמנם יחידי סגולה תיקנו את האגו בעזרתה והשיגו את הטבע הכולל, אך כלל העם התנתק מכך לחלוטין, ונותר רק עם הסממנים החיצוניים של מסורת ישראל.

כאן יש לדעת כי שיטת תיקון האגו שנתן משה לעם ישראל, "התורה", נכתבה בשפת הענפים. היא משתמשת במונחים גשמיים (ענפים) כדי להצביע על פרטים רוחניים (שורשים). המקובלים, אנשים המצויים בהשגת הטבע הכולל והחיים בשני העולמות גם יחד, הגשמי והרוחני, יודעים לפענח את שפת הענפים. הם מזהים על איזה שורש רוחני מצביע הענף הגשמי ולכן הם רואים בתורה הוראות לעבודה פנימית בשלושת הקווים, הוראות לתיקון האגו.

אולם כל יתר האנשים יכולים לראות בשפת הענפים רק תיאורים גשמיים. הם רואים רק את חיצוניות התורה ואינם משערים שיש משהו המוסתר בפנימיותה. לכן, במהלך הגלות, החל העם להתייחס לתורה כאל דבר חיצוני, כגון סיפור היסטורי או חוקה משפטית.

תופעה זו מכונה "הגשמת הדברים", [xxx] והיא פועל יוצא מהניתוק בן אלפי השנים של עם ישראל מהעולם הרוחני. עד זמננו החרישו המקובלים ולא אמרו על כך דבר, אולם משהחלו העליות לארץ ישראל שסימנו את סוף הגלות, הם יצאו מן המסתור וקראו לעם לשוב ולהתוודע על ידי חכמת הקבלה אל מטרת החיים שנשכחה מאז החורבן.

ייחודה של חכמת הקבלה הוא בכך שאין היא מאפשרת לאדם לגשם את הדברים, כיוון שהשפה שבה היא משתמשת אינה שפת הענפים המקודדת אלא שפה של "עולמות וספירות". היא מתארת לפרטי פרטים את כל מרכיבי האגו ואת שלבי התיקון של כל אחד מהם, תוך כדי שימוש בתרשימים ובחישובים.

הקבלה מוליכה את האדם צעד אחר צעד במדרגות תיקון האגו ומורה לו מה עליו לבצע בכל שלב, וכיצד. היא אינה מותירה לאדם מקום לדמיין כי יוכל להגיע למשהו טוב בחייו אם לא יתקן את האגו שלו, ומראה לו כי הדרך לעשות זאת היא על ידי פעולות פנימיות מחשבתיות.

משום כך, הסבירו המקובלים, חזרתו של עם ישראל לאיזון עם הטבע תיעשה אך ורק דרך חכמת הקבלה, והם יצאו להפיצה ברבים. הם ידעו כי רק כך יתקרב העם והעולם לגאולה מכל צרותיו, שכן "ענין של הגאולה ]...[ הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת" [xxxi].

"עיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה", [xxxii] כך אמר הגאון מווילנה. והרב קוק הסביר כי "השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצויינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בדרגות שונות לכלל העם" [xxxiii]. ובעל הסולם קבע כי "אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה" ולכן מוטלת עלינו החובה "לחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה" [xxxiv].

כאן נתקלו המקובלים בהתנגדות. לא כל מנהיגי הקהל הדתי נענו לקריאתם וחלקם אף התנגדו להם וניסו למנוע את הפצת הקבלה. למעשה, דבר זה הוא פועל יוצא של הגלות הרוחנית שבה שהה העם: בשלב האחרון והנמוך ביותר מבחינה רוחנית של הגלות נוצר מצב שבו אנשים שאינם בעלי השגה רוחנית החלו לעמוד בראש הקהל ולהנהיגו.

דוגמה בולטת למלחמה זו ניתן לראות ביחס שלו זכה בעל הסולם כשהחל להפיץ את הקבלה בשדרות העם. משימתו הייתה ברורה: "מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל" [xxxv].

כבר ב-1933, במטרה למנוע את השואה המתקרבת, הוא החל להוציא לאור סדרת קונטרסים. על הקונטרס הראשון צוין כי "יופיע בחמישים חלקים". שמו של המאמר הראשון שהובא בו העיד חד-משמעית על כוונת המחבר, "עת לעשות". כעבור שבועיים יצא הקונטרס השני בסדרה "הערבות", ולאחריו השלישי והאחרון, קונטרס "השלום".

מגמת בעל הסולם להפיץ את חכמת הקבלה ברבים לא נשאה חן בעיני מנהיגי דעת קהל מסוימים והם הביאו לידי הפסקת פרסומם של המאמרים במטרה למנוע את התפשטות החכמה. ידוע כי גם מקובלים אחרים, שניסו לעורר את האנשים עוד לפני תום הגלות במטרה לזרז את הגאולה, למשל הרמח"ל, סבלו מיחס דומה בגין ניסיונם לעורר את העם:

"רשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישנים בתרדמה [...] והנה זה פרי הגלות בעוונותינו הרבים, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישנים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת ]...[ והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עיניים עיוורות" [xxxvi].

מלחמה זו על הפצת שיטת התיקון בקרב הציבור היא למעשה המלחמה החשובה ביותר במציאות. תוצאותיה חמורות מאין כמותן, שכן עיכוב הפצת השיטה יגרום לכך שהפנימיות לא תוכל לגבור על החיצוניות, לא בקרב האדם הפרטי מישראל, לא בקרב עם ישראל ולא בקרב העולם בכלל. והרי מאזן הכוחות הזה הוא שקובע באיזה עולם נמשיך לחיות.

משום כך כבר בספר הזוהר נאמר: "אוי להם לאותם אנשים [...] העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת [...] ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה [...]. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם" [xxxvii].

גם תלמידו של האר"י שהעלה את תורת רבו על הכתב, הרב חיים ויטאל, קונן על כך בהקדמתו ל"עץ חיים" של האר"י:

"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, ושק הושת כסותה, וכל האומות יאמרו לישראל, מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתינו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם, אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם" [xxxviii].

לאחר השואה, החל משנת 1945 ועד אחרון ימיו, החל בעל הסולם להוציא לאור את פירוש "הסולם" לספר הזוהר. בהקדמה לפירושו הסביר שוב את הצורך הדחוף להתחיל לממש את שיטת התיקון, בלא כל השתהות:

"הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה [...] ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו [...] ויגיע כוח הזה גם על כלל ישראל כולו [...] וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל" [xxxix].

עתיד העולם בידינו

מכל האמור בחלק זה עולה כי פתרון המשבר השוטף את העולם תלוי בנו דווקא, בכל אחד ואחד מבני עם ישראל; לא במנהיגים כאלה או אחרים, אלא באדם הפרטי.

למעשה, כל רגע שבו איננו עוסקים בתפקידנו גובה מאיתנו מחיר כבד. זו משימה שאי אפשר להימלט ממנה, בלתי אפשרי לסרב לה, ולא ניתן להתעלם ממנה. דומה הדבר לסיפור המקראי על יונה הנביא, שנשלח להזהיר את תושבי נִינְוֵה מפני סכנת ההשמדה הצפויה להם. הוא ניסה להימלט בדרכים שונות מהמשימה שהוטלה עליו, אך נאלץ להשלימה.

הסיפור על יונה הוא משל הנוגע כיום לכולנו, ולכן הורו המקובלים לעם לקרוא אותו מדי שנה בשנה בצהרי יום כיפור, יום חשבון הנפש, כתזכורת לתפקידנו. גם אנו רוצים לברוח אל מעבר לים, אך הדבר לא יפטור אותנו מן האחריות המוטלת עלינו.

כפי שנוסעי הספינה חשו כי יונה אשם בסערה המאיימת להשמידם והשליכוהו לים, כך גם היום: אומות העולם חשות שאנו אשמים ברע שבעולם ולחצן עלינו יגבר מרגע לרגע. המציאות העכורה שבה אנו מצויים עלולה להיות רק הפתיח למה שעוד צפוי לנו.

למעשה, בנינו לעצמנו בארץ מין בועה מלאכותית, ובתוכה אנו חיים את שגרת חיינו. חלקנו מאמינים שנצליח להתמודד עם שכנינו בכוח האגרוף, ואחרים סבורים שנצליח לעשות הסכמי שלום. כך או כך, התחושה הכללית היא של "יהיה בסדר". איננו מרגישים שעומדת ליפול עלינו מכה איומה, ואנו ממשיכים בשגרת חיינו. לפי שעה אנו מקבלים הזדמנות להתקיים בארצנו, אף על פי שביחס לתכנית הטבע אנו בפיגור.

מצב דומה היה גם לפני חורבן בית המקדש השני. כשבעים שנה לפני חורבן הבית כבר ניכרו סימני החורבן. העם ירד לדרגות הגשמיות הנמוכות ביותר, לשנאת חינם. עם זאת, בית המקדש הוסיף עוד להתקיים לזמן מה ועם ישראל עדיין לא הוגלה. אמנם בדרגת הכוחות החורבן כבר התרחש, אך הוא עדיין לא ירד לדרגת החומר והתגשם, ונמצא בהשהיה למשך עשרות שנים. גם כיום יש השהיה זה עשרות שנים, במטרה שאנו נממש את התיקון.

שיטת תיקון האגו היא גלגל ההצלה האישי והעולמי שלנו כיחידים וכאנושות. ככל שנתרחק ממנה, נסבול עוד ועוד ייסורים, משום שאנו פועלים בניגוד לחוקי הטבע הכולל. עובדה היא שכל ניסיון אחר שלנו למצוא מזור למכאוב אחד מוליד בעקבותיו מכאוב חדש. אך עדיין יש בידינו הזדמנות לשנות כיוון.

ברגע שאפילו מעטים מאיתנו יתחילו לנטות לכיוון מימוש תפקידנו, מיד ישתנה איזון כוחות הטבע. תחילת מימוש שיטת תיקון האגו תביא לידי שינוי מידי בעולם כולו. אין זה פלא שכל העולם חושב כי היהודים "מסובבים" את העולם וכי יש בהם משהו נסתר שאינם רוצים לגלותו לכול. הם מרגישים זאת בתת ההכרה. הדברים נכונים, שכן במחשבותינו האגואיסטיות אנו משפיעים על העולם לרעה, ואם נרצה, יהיה בידינו לשנות את העולם לטובה במהירות הבזק על ידי מחשבות אלטרואיסטיות.

אנו נבחרים בכך שבתוכנו יש כוחות מחשבה ורצון, שאם נשתמש בהם נכון נוכל לשנות מיד את כל המציאות. הכוח הכללי של המחשבה שלנו הוא שישנה אותה. עלינו להכיר בזאת, ולהכריע את העולם כולו ל"כף זכות".

מומלץ כיום לכל אדם להתוודע אל עקרונות שיטת התיקון, להשתדל לממשם בעצמו ולהעביר את הידע הזה גם לאחרים. אם אדם יעיין בספרים העוסקים בשיטת התיקון, בחומר המוגש באינטרנט, יצפה מעת לעת בתכניות הטלוויזיה ובסרטים הנוגעים לנושא, תתחזק הפנימיות שלו. הוא יתחיל להרגיש ששלומו ושלום יקיריו - וכן עתידו הטוב ואושרו - תלוי רק באיזון עם הטבע האלטרואיסטי, וישאף לכך. בזאת האדם משנה מיד את מגמת חייו.

לסיכום, כדאי לנו מאוד להבין כי אנו עם מיוחד: כל שקורה לנו, קורה בגללנו. איש אינו אשם מלבדנו. איש אינו קובע לנו דבר. אין עוד עם אחר בעולם הקובע בעצמו את המתרחש בחייו. אמנם קשה לקבל ולהפנים זאת, אבל הכול נתון בידינו, הכול תלוי בנו. אנו היחידים הקובעים את גורלנו ואת גורלו של העולם כולו.

[i] ישעיהו יד, יד.

[ii] תלמוד בבלי, סנהדרין צז, ע"א.

[iii] בראשית יא, ד.

[iv] מדרש בראשית רבה, פרשה פד, פסקה ד.

[v] בעניין זה מומלץ לעיין בדברי הרמב"ם, יד החזקה, הלכות עבודת כוכבים, פרק א, ג.

[vi] בעל הסולם, מאמר "שופר של משיח".

[vii]A. Nebel, D. Filon, B. Brinkmann, P. P. Majumder, M. Faerman & Oppenheim, “The Y Chromosome Pool of Jews as Part of Genetic Landscape of the Middle East”, American Journal of Human Genetics 69/5 (2001), pp. 1095—1112. המאמר פורסם גם באתר: www.hayadan.org.il/kurdsjews.html.

[viii] על בסיס הנאמר במדרש רבה, איכה רבה, הקדמה, פסקה ב.

[ix] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת נשא, אות צ.

[x] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת וירא, אות תס.

[xi] בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה".

[xii] שם.

[xiii] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 301.

[xiv] בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף ה.

[xv] בעל הסולם, מאמר הערבות, סעיף כג.

[xvi] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ד.

[xvii] בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה".

[xviii] הרב קוק, אגרות הראי"ה חלק א, עמ' צב, אגרת מתאריך 5 בספטמבר 1907.

[xix] הרב קוק, ספר אורות, דף קנה.

[xx] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, קטע ט, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 335.

[xxi] דבריו של ד"ר זאב מגן מובאים בכתבתו של זאב גלילי, "כיצד רואים האיראנים את ישראל", אשר פורסמה ב-10 באוגוסט 2006 בעיתון "מקור ראשון". באינטרנט: www.makorrishon.net/show.asp?id=81041.

[xxii] פורסם בכתבתו של ירעם נתניהו באתר nrg ב-4 באוקטובר 2006: www.nrg.co.il/online/11/ART1/684/984.html.

[xxiii] הנתונים נדלו באוקטובר 2006 מאתר www.nfc.co.il/NewsPrintVersion.asp?docId=20233&subjectID=1.

[xxiv] הנתונים נדלו באוקטובר 2006 מאתר www.ynet.co.il/articles/0,0437,L-2466133,00.html.

[xxv] מדרש ספרי, פרשת בהעלותך, פסקה יא.

[xxvi] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת וארא, אות רג.

[xxvii] בראשית רבה י, ו.

[xxviii] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף סח.

[xxix] הראי"ה קוק, אורות הקדש ג, עמ' פ.

[xxx] ראה בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"; וכן "תלמוד עשר הספירות", חלק א, הסתכלות פנימית.

[xxxi] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ד.

[xxxii] הגאון ר' אליהו מווילנה, אבן שלמה, פרק יא אות ג.

[xxxiii] הרב קוק, אדר היקר ועקבי הצאן, מוסד הרב קוק, תשמ"ה, עמ' קמד.

[xxxiv] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ה.

[xxxv] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף א.

[xxxvi] רמח"ל, שערי רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד צז.

[xxxvii] עיין בתיקוני זוהר, תיקון ל, ד"ה "נתיב תנינא". בעל הסולם מציג דברים אלו בהקדמתו לספר הזוהר, סעיף ע, ומתרגם את לשון הזוהר מארמית לעברית, כפי שהובאה כאן.

[xxxviii] הרב חיים ויטאל, הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות, בתוך ספר "עץ חיים".

[xxxix] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף עא.