אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / "הקדמת בן המחבר" / שיחה 5, 25.07.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 5, 25.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ט'

יש לנו מציאות שנתפסת בנו לפי חושינו, אבל מהי המציאות אנחנו לא יודעים. אנחנו רק מקבלים התרשמות ממנה דרך החושים שלנו, שבנויים כך במכוון. וכמו שכותב הרב"ש, היות שלמלאך יש חושים אחרים, הוא מרגיש את המציאות בצורה אחרת. וכך כל יצור ויצור. אפילו בעולם שלנו, אמנם שהאדם בגופו הוא כמו כל החיות והבהמות, ואינו שונה מכל יתר היצורים בדרגת החי בעולם הזה, עדיין כל מין ומין בדרגת החי, מרגיש מציאות אחרת. כי בהתאם לראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש שלו, ובהתאם לשכל שהתפתח בו לצד החושים, הוא תופס תמונת מציאות, הכרת מציאות אחרת.

ומכל שכן, אם מדובר בחוש שלא שייך לדרגות הדומם, צומח, חי, מדבר, בעולם שלנו, ושלא שייך לחושים שלנו בכלל. חוש להרגשת מציאות שאיננה נתפסת בחמשת החושים הנוכחיים. כי אז מדובר בחוש מאוד מיוחד, שאותו צריכים להכיר תחילה. ואמנם שהוא נמצא בנו כעת, רק אם נפתח אותו, אז נכיר שהוא קיים, ונכיר מהו בדיוק אותו החוש, שנקרא "מסך ואור חוזר", "נשמה".

המציאות שמרגישים באותו חוש היא שונה לחלוטין מהמציאות שמורגשת בחושים הגופניים שלנו, עד כדי כך שאין לנו שום אפשרות לתאר את אותו המציאות שנקראת "רוחנית", "עליונה", "נסתרת". אלא זו מציאות ש"מי שלא משיג, לא יודע בשם או מילה", זאת אומרת, הוא איננו יודע במה מדובר, אפילו שמספרים לו עליה, ומדברים עליה, או שהוא עצמו מדבר עליה במילים למיניהן, כמו שמאפשרת לנו "שפת הענפים". ולכן כותב בעל סולם, שכעת אנחנו נמצאים בהסתר.

"ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו."

העולמות שאנחנו מרגישים, קיימים רק כלפי חמשת החושים הרוחניים שלנו - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. שנקראים גם, שורש להוי"ה (קוצו של י'), ו- י' ה' ו' ה'. שאם משתנים החושים הללו, בהתאם לכך משתנה בנו גם הרגשת מציאות העולמות. לכן אין לנו יכולת לומר דבר על מה שקיים מחוצה לתפיסה שלנו, ובאיזו צורה הוא קיים. אלא השאלה הזאת אינה רלוונטית, מפני שאין טעם לשאול שאלה, שלעולם אין עליה תשובה.

אבל נשאלת השאלה, האם לאדם יש שאלה אמיתית, היינו, חיסרון אמיתי לאותה ה"מציאות", שקיימת מחוצה לו, בצורה אובייקטיבית, בלתי תלויה בו כביכול, שאינה מורגשת בתכונות הרוחניות שלו? אפשר לומר שיש לו חיסרון. כי כמו שכותב בעל הסולם ("הסתכלות פנימית" חלק א' של "תלמוד עשר הספירות"), במחשבה אחת נבראה כל המציאות, והמחשבה הזו היא הסיבה, והתוכנית, והתוצאה, שכוללת כל מה שאפשר לומר כלפי הנבראים. ואם הסיבה לפעולה, והפעולה עצמה, והתוצאה מהפעולה, הם כולם מחשבה אחת, מכאן שקיים באדם גם השורש לאותה המציאות הבלתי תלויה בחושים הרוחניים שלו. שהרי החיסרון לזה קיים בתוך אותו חוש רוחני פנימי.

ומספרים מקובלים, לאחר שמגיעים לגמר התיקון, עוד קיימת עליה בלתי מוגבלת, שהיא בכלים המתוקנים, ומעליהם. אבל על העליה הזו לא כתוב בספרי הקבלה, כי אלה מתארים את התהליך עד גמר התיקון בלבד. אבל בגמר התיקון יתכן שקיימת אפשרות ליציאה מעל המציאות הרוחנית, שבעצם גם אותה אנחנו מתארים בכלים שלנו. וכמו שכעת אנחנו עובדים כדי לצאת מהמציאות שנקראת "העולם שלנו" אל העולם הרוחני, כך בגמר התיקון עוברים מעולמות רוחניים אל עולם אין סוף. ולאחר מכן, יש פסיעות נוספות מעבר לו. אבל מכל מקום, המציאות בינתיים קיימת רק כלפי החושים שלנו.

"וזה פירוש: "אין השתנות באור". אלא, כל השינויים הם בכלים," מחוצה לכלי שלנו קיים "אור עליון שנמצא במנוחה מוחלטת". ולו יש תכונה אחת בלבד, להיטיב לנבראיו הטבה שנקבעה מראש, שבהטבה הזו נבראו הנבראים. והיות שמצד המשפיע, מצד עצמותו, אין כל שינוי, לכן אנחנו קיימים באור הקבוע, המוחלט, בתכונת ההשפעה המוחלטת. וכל מה שאנחנו מרגישים, זו רק התפיסה שלנו מאותה תכונת ההשפעה. היינו, אנחנו מרגישים את עצמיותנו, ואת עצמנו, בהתאם למידה שבה אנחנו שונים או דומים לתכונת ההשפעה. כל השינויים הם בנו בלבד.

"היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמו שכתוב לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים."

חוכמת הקבלה מלמדת, שבתפיסת המציאות הרוחנית ישנן מאה עשרים וחמש מדרגות של ההרגשה, דרגות של תפיסת המציאות, והן הן "העולם שלנו" וחמשת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ועולם אין סוף. שההרגשה הזאת מתחלקת להרגשת העולם הזה, ואחר כך הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית. זאת אומרת, מדובר בהגדרות מוחלטות בתפיסה של האדם, שכל אחד ואחד יכול להמצא רק באחת מאותן מאה עשרים וחמש המדרגות, שהן התפיסות הזמניות של העולם הרוחני. ובכל זאת, כל אחד תופס את המציאות רק לפי הכלי שלו, לפי הנשמה הפרטית שלו.

אמנם ישנה השגה משותפת, כמו שבמצבנו הנוכחי נמצאים אנו בעולם אחד, ויש לנו תכונות משותפות, והרגשות משותפות, והתפעלות משותפת, ובכל זאת אי אפשר להשוות עד כמה כל אחד ואחד מתפעל מהמציאות הזאת. ומושג המתוק אצל אחד אינו אותו מושג המתוק שאצל חברו, ואין אפשרות להשוות בין המושגים הללו, כי הכלים הם פרטיים לכל אחד ואחד. אלא יש לנו חוש משותף בלבד. כך גם ברוחניות, רק שהיא מתחלקת למאה עשרים וחמש מדרגות של תפיסת המציאות הרוחנית, מהתפיסה הקטנה ביותר, עד התפיסה הגדולה ביותר.

"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

אדם יכול להזמין במכוון את האור העליון שקיים מחוץ לכלי הנשמה, כדי שיפעל עליו, אם הוא רוצה להשתנות בהתאם אליו, אם יש לו נטייה, רצון, מעבר לרצון שהבורא מעורר בו, רצון שהוא משיג דרך הסביבה. כי על ידי זה שהוא רוצה להתחבר עם הסביבה, ולהיות איתה כאחד, הוא מחבר את הכלים שלו עם הרצונות של הסביבה, מעבר לנקודה שבלב, שמקבל מהאור העליון כנקודת רצון. והיות שרוצה להרחיב את הנקודה עד הלב, ורוצה להתחבר עם יתר הרצונות לאותה התשוקה להשגת תכונת האור המשפיע, לכן הוא מוותר על הלב הגשמי, ומבצע כלפי יתר הנשמות ביטול עצמי, כדי להתחבר איתן. ובזה הוא מודה שרוצה להגיע להשפעה.

והיות שאז הרצון של אדם משתנה, וגדל בגודלו, ובהתכוונות שלו לקראת השינוי להיות בהתאמה להאור העליון. לכן אותו האור שנמצא במנוחה מוחלטת ומשפיע, כעת משפיע ביתר עוצמה על הרצון המוגדל, ומביא אותו לתיקון. ובזה כל תהליך התיקון. שאדם יכול ללקט רצונות נוספים מהחברים, וסך כל הרצונות יהיו אז יותר גדולים, ויותר מכוונים כנגד האור העליון, להיות בהתאמה אליו. וכך זוכים לתיקונים, עד שבסופו של דבר, נעשה הרצון של אדם כאותו האור העליון, ולא כנגדו. שאז הוא אינו מהווה מחיצה, והאדם איננו נמצא בהסתר, בחושך, מאותו האור העליון.

האם צריך לוותר גם על הנקודה שבלב כדי להתחבר עם החברים?

אדם לא מוותר על הנקודה שבלב. הנקודה שבלב היא ההשתוקקות שלו לאור. ולמרות שזו נקודה שבורה, שאינה תכונת ההשפעה, אלא תכונת השפעה שבורה, ניצוץ מהמסך שהיה פעם בנשמת אדם הראשון. שהרצון בנקודה הזאת, הוא רצון אגואיסטי להיות באותה מידת ההשפעה, להיות בהתחברות עימה. מכל מקום, זהו רצון, נטייה, קשר להשפעה, עד כמה שאדם מסוגל להיות מכוון אליה.

ואדם שפונה לחברים בינתיים איננו עובד על האגו שלו, אלא הוא עובד על צורת האגו שלו בלבד, שכדאי לו לוותר על כל התענוגים האחרים, גם על הגאווה הגשמית שלו דעולם הזה, ועל כל מה ש"אני", כדי לקבל מהם תשוקה לאותה תכונת ההשפעה. כי תכונת השפעה היא הגדולה ביותר מכל מה שיכול להיות, ויכולה להביא לו הרווחים הגדולים ביותר. שזה ויתור בעיקר על האני של האדם.

הוא רוצה לקבל מהם את אותה התשוקה לרוחניות, לאור העליון, כפי שהוא מתאר אותו כעת, ולכן הוא פונה אליהם. ובאותה הצורה פונה כל אחד מהחברים אליו, ואל כולם. שעל ידי הפנייה הזו גודל הרצון האגואיסטי לרוחניות, ולאחר ההתחברות מעדיף כל אחד לדרוך על הגאווה, והאישיות שלו, ועל כל מה שיש לו בעולם הזה, ומוכן להתחבר עם האחרים, כדי לקבל מהם תשוקה לרוחניות. ומפני שרוצה ללקט מכולם את הנקודות שבלב שלהם, גודל הרצון שלו לאור.

אפשר לבוא ולטעון, שהרצון לאור אכן גודל, אבל גודל בצורה אגואיסטית, ואולי מוטב שלא יגדל? בשום פנים ואופן. אדם צריך להגיע ל"חולת אהבה אני", כבעל תאווה שאינו יכול לחשוב על שום דבר אחר, מלבד תכונת ההשפעה. שהיא הדבר הגדול ביותר, היא תציל אותי מכל הצרות, היא תביא לי התעלות. שיש בה דבר מיוחד, שהיא הנצחיות, היא השלמות, ואותה אני רוצה.

ולאחר שאדם משקיע את עצמו בלהגיע לרצון לתכונת ההשפעה, ותכונת ההשפעה נעשית בשבילו דבר חשוב לרווח עצמי, הוא בזה מתחיל להעריך את התכונה עצמה. כי היא חשובה, וגדולה בפני עצמה. ואמנם נכון, שהוא יכול לקבל ממנה רווחים גדולים, והיא תעלה אותו לדרגת הנצחיות, למעלה מכל הצרות, שיתפטר מכל ההגבלות. אבל העניין הוא, למה? כי מתחבר עם דבר שהוא יותר גדול מהכל. עם תכונת ההשפעה, שבפני עצמה היא הערך הגדול מהכל. ואותה הערכה לתכונת ההשפעה, לבורא, היא שמביאה לאדם את תחילת ה"לשמה".

השפעת האור על הנקודה שבלב, המוגדלת על ידי התחברות עם הנקודות האחרות של החברים, לאט לאט מביאה לאדם שינוי פנימי, שהוא רוצה כבר להתחבר לתכונת ההשפעה, מפני שהיא דבר גדול בפני עצמו, והוא רוצה להשתייך למשהו גדול. הוא מוכן לוותר על עצמו, על עצמיותו, על התכונה שלו דלקבל, על להרוויח ממנה, ומסכים אפילו להיות מנותק מכל הרווח לעצמו. הוא מגיע למצב שכמעט ואיננו חושב על עצמו, אלא כביכול רוצה להבלע בתוך תכונת ההשפעה. וזה ה"לא לשמה" שמביא ל"לשמה".

אם אדם עובד בחברה, אזי הוא בלי מילים פונה עם הרצון שלו לאחרים, כדי לקבל מהם כמה שיש בהם, כמו שיש לו, השתוקקות לרוחניות. ולא חשוב באיזו צורה הנקודה שבלב שלהם, העיקר שהיא קיימת בהם, שהרי אחרת לא היו יושבים בקבוצה. אותם הניצוצים שבתוכם הוא רוצה, ורוצה שיתחברו, ויתגדלו בו בשעת שלומד, שאז משפיע עליו האור מקיף, אותו האור שלאחר מכן יעבוד בתוך הנשמה שלו. אז יוצא, שיש לאדם יש אורות מקיפים שעובדים על הכלים בזמן הלימוד. וזה במידה שאינו חושב על החומר שנלמד, אלא כל הזמן משתוקק שהאורות יעבדו כנגד הרצונות. וכמו שאומר בעל הסולם, איננו שוכח מאותו עיקרון, שהאור המחזיר למוטב מביא "אמונה" בלב האדם. "אמונה" נקראת תכונת ההשפעה, שתשלוט בכל ה"לב", היינו בכל הרצונות שלו.

אבל העיקרון הזה עובד רק בתנאי שלאותה הנקודה שבלב שמתעוררת באדם מבפנים, מתוך הטבע, הוא מוסיף רצונות מהחברים. שבזה הוא מודה, הוא מראה, שרוחניות היא מה שהוא רוצה באמת. כי מוכן לוותר על עצמו כלפי החברים, רק כדי לקבל מהם תוספת רצון לרוחניות. מכאן, שתחילה צריכים עבודה בקבוצה, לקבל מהחברים תוספת רצון. ולאחר מכן בזמן הלימוד, שהאור יעבוד על הרצון המוגדל.

וזו לבדה השיטה להתקדמות. לפי נשמת אדם הראשון, לפי כל התהליכים שקורים איתה, לפי נשמות בני האדם, לפי החוקיות שבין אורות לכלים, רק צורת העבודה הזו ישנה בפעולות התיקון. שמעל הרצון שאדם מקבל, הוא מוסיף רצון על ידי התחברות בדרגה הגשמית עם האחרים. ואותו רצון שמקבל מההתחברות, הוא רצון רוחני. רק בצורה כזאת אפשר לעלות מדרגה לדרגה, שבכל דרגה יש לפני האדם האפשרות לעבוד בלהשיג ברמתו הנוכחית רצונות נוספים מהחברה, שיהוו בסיס עלייה לדרגה הבאה.

כי מה ההבדל בין הדרגה הנוכחית לדרגה הבאה? ההבדל אינו באור, "האור נמצא במנוחה מוחלטת". אלא ההבדל הוא בתוספת הרצון שהאדם הצליח לחבר מהסביבה בלבד. כולנו נשמת אדם הראשון, ועד כמה שהאדם מנסה בדרגתו, להתחבר עם יתר הנשמות הפרטיות, נמצא שמנסה לחזור להיות מחובר עם כולם כאדם הראשון. ואותה ההשתדלות, אותה היגיעה, היא הרצון שמושך את פעולת האור העליון עליו, שהאור פועל על ההתחברות.

ואז האדם שוב מחבר לעצמו יתר כלים. ובכל פעם שמחבר לעצמו עוד קצת כלים נוספים, נקרא שעולה דרגה, עד שמחוברים אליו כל הכלים. לכן לפי החוקיות של השפעת האור על הכלים, והשפעת הכלים על האור, אין לנו פעולה אחרת, ואין אפשרות להמציא שיטה אחרת.

חזרה לראש הדף
Site location tree