אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר מ"ט: "עיקר הוא מוחא וליבא"

מאמר מ"ט: "עיקר הוא מוחא וליבא"

שיחה מ-22.06.07

"ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה. זאת אומרת, שאם הוא מתרשל בעבודת האמונה, הוא נופל למצב, שהוא רוצה רק בחינת ידיעה. שזה קליפה, שהוא נגד השכינה הקדושה. לכן עבודתו הוא להתחזק בכל פעם, לחדש את בחינת מוחא."

הכלי של האדם מורכב משני חלקים הנקראים "מוחא" ו"ליבא". ואם לא היו באדם שני חלקי הקליטה האלה, הוא לא היה מרגיש את עצמו קיים, ולא היה מרגיש שקיים סביבו משהו. אלא פשוט שאין שום דבר. כי הבורא ברא לא יותר מרצון לקבל, רצון שרוצה למלא את עצמו, רצון להנות. ואם בתוך הרצון הזה נמצא האור שברא אותו, אז הרצון לא מרגיש דבר. כי הנוכחות הקבועה של המילוי בתוך הרצון, מנטרלת את הרצון, עד שהוא לא מרגיש בכלל שיש מציאות.

שרטוט 1

כמו שלומדים בחכמת הקבלה, אם יש חיסרון ומגיע מילוי שממלא את החיסרון, אז המילוי מנטרל את החיסרון, עד שלא מורגש יותר לא מילוי ולא חיסרון. אלא מגיעים לנקודת האפס, מפני שהפלוס והמינוס מנטרלים זה את זה, וכך יוצא שאין בכלל מציאות. לכן חוץ מהרצון והמילוי יש בנו תוספת מיוחדת שנקראת "חיסרון". לא סתם רצון שאיננו מלא, אלא חיסרון לא מלא, חיסרון שנמצא בחיסרון, שחסר לו, והמילוי לא מושג בצורה ישירה, שהוא נכנס וממלא אותו. ולכן כדי להשיג מה שהרצון רוצה, מוכרחים ליד החיסרון לפתח שכל, מוח.

שרטוט 2

זאת אומרת, חיסרון שמתייחס למילוי דרך המוח, דרך מוחא. ולכן האדם מורכב משני המרכיבים האלה, מוחא וליבא, מרצונות וממחשבות איך להשיג את הרצוי לו. ולעומתם יש לו שני אופני עבודה. עבודה על הרצונות ועבודה על הכוונות, על המחשבות. עבודה בליבא ועבודה במוחא. ובעל הסולם אומר: "ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה." אבל אמונה לא כמו בעולם הזה, שמאמינים או לא מאמינים למה שאנשים אחרים מספרים.

שרטוט 3

בעולם הזה יש "אני" ויש "אני מרגיש". "מרגיש" נקרא אצלנו "ידיעה". ומהי "אמונה"? אמונה נקרא שאין לנו ידיעה על כך, אלא מספרים לנו מבחוץ. מגיעה אלינו שמועה ממישהו שאצלו אותה ידיעה היא כעובדה. ואם אנחנו מקבלים את השמועה הזאת בעוצמה ובתוקף כאילו היא היתה ידיעה, אז נקרא "אני מאמין". זאת אומרת, בעולם הזה האמונה ממלאה את המקום של חוסר הידיעה.

שרטוט 4

בעולם הרוחני ידיעה ואמונה הן בכלל לא כך. אלא "ידיעה" נקרא, מה שנכנס לתוך הכלי של האדם. מה שהוא מרגיש בתוך חמישה חושים רוחניים: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. או אפילו מה שנקלט בתוך חמשת החושים הגשמיים שלו: ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. ו"אמונה" נקרא שהאדם יכול לצאת מהכלי שלו, ולהרגיש משהו שנמצא מחוץ לו.

מה שהאדם מרגיש בתוך חמשת החושים הגשמיים שלו, נקרא "העולם הזה". ומה שהוא מרגיש מחוץ לחמשת החושים האלה על ידי חוש נוסף, זה מקובל אצלו כאילו נמצא מחוץ לו, ונקרא "העולם העליון". בעולם הרוחני האמונה היא כלי, שיש לאדם יכולת להרגיש בפנים ויכולת להרגיש בחוץ. ולא כמו בעולם שלנו ש"אני מאמין" נקרא, לקבל איזו תוספת של משהו שמישהו שמע, שאיננה מספקת לנו שום עובדות. אלא ברוחניות "אמונה" נקרא הרגשת מה שנמצא מחוץ לנו.

ואם האדם מתרשל בעבודת האמונה, לפתח אותו כלי חיצון, להתקשר לזולת, למה שנמצא מחוץ לו, אז הוא נופל למצב שרוצה רק בחינת ידיעה, שהיא נקראת "קליפה" כנגד השכינה הקדושה. כי מה שהאדם מרגיש מחוץ לו, זה נקרא "שכינה", הכלי החיצון שבו שוכן הבורא. ומה שהוא מרגיש בתוכו נקרא "ידיעה". ואם נכנס לידיעה, אז הוא נמצא כנגד השכינה הקדושה.

שרטוט 5

למה בידיעה נמצאים כנגד "השכינה הקדושה"? כי כולנו שייכים למערכת אחת שברא הבורא הנקראת "אדם הראשון". כל אחד מאיתנו קיים בה עם כל יתר הנשמות. אם האדם מרגיש משהו בתוכו בלבד, נקרא שנמצא בעולם הזה. אם הוא יוצא מעצמו ומרגיש משהו שנמצא מחוץ לו, נקרא שנמצא בעולם העליון. לצאת מעצמו האדם יכול רק במידת האהבה שלו לאחרים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שמרגיש מה שנמצא מחוץ לו בקשר ליתר הנשמות. הכלי שבו האדם מרגיש את העולם העליון, את היכולת לצאת מתוך עצמו, הוא נקרא "כלי האמונה". והכלי שהאדם מרגיש בו רק את עצמו, הוא נקרא "כלי הידיעה".

שרטוט 6

"וכמו כן בעבודת הליבא: אם הוא מרגיש התרשלות, אזי הוא צריך לחזק את העבודה, המתיחס לבחינת ליבא, ולעשות פעולות הפכיות. זאת אומרת בחינת סיגופי הגוף, שזהו בחינת ההיפוך מהרצון לקבל.

ההפרש מהתרשלות עבודת מוחא לעבודת ליבא הוא, שיש קליפה רעה נגד בחינת מוחא, שבכוחה להביא אותו לידי מצב של "תוהה על הראשונות"." שפתאום עד כדי כך האדם מפסיק לעבוד על הכוונות דלהשפיע, שמאבד קשר עם המגמה הזאת של השפעה. ומפסיק להבין ולהרגיש שתכונת ההשפעה, היא שמביאה אותו להרגשת המציאות האמיתית. ולא מה שהוא מדמיין בתוך הכלי שלו ונקרא "היינו כחולמים".

למה קוראים למציאות שלנו "היינו כחולמים"? כי האדם כאילו חולם, הוא סגור בתוך עצמו כאילו שהוא נמצא בשינה, העולם סביבו יכול להתהפך עשר פעמים, והוא ממשיך "לישון". זאת אומרת, להרגיש רק את התופעות שעוברות בתוכו, ולהתפעל מהן כאילו שזה החיים עצמם. אלא בצורה הזאת שהאדם נמצא בתוך עצמו, ומרגיש רק מה שבתוכו, הוא נמצא במצב של "שינה". לכן המקובלים קוראים למצבנו הנוכחי "היינו כחולמים". כי אם האנושות תתעורר ותרגיש את העולם העליון, אז כלפי מצבה הקודם, המצב הרוחני יראה לה כמו לאדם שמתעורר משינה.

ההבדל הוא, או להרגיש מה שמתרחש בכלי בלבד ולחיות בשקר, כי נראה לנו שמתרחש משהו מבחוץ, אבל הכל רק תופעות פנימיות. או לצאת מתוך הכלי ולהרגיש את העולם החיצון, מה שקורה ומתרחש באמת. במציאות הנוכחית אנחנו לא מסוגלים להרגיש משהו מחוץ לנו. אפילו אם נשב ונדבר כל היום על זה שכולנו חולמים, לא נוכל להרגיש שום דבר מחוץ לאותו חלום. כי זה בדיוק החלום. רק כלפי הרוחניות הוא נגלה כחלום.

ובעל הסולם אומר ש"תוהה על הראשונות" נקרא, שהאדם לא רק מפסיק לעבוד על הכלים איך לצאת מהחלום, לצאת מתוך עצמו החוצה, אלא שהוא בכלל לא רוצה לעבוד יותר על העקרונות האלה. "לכן צריך לעשות פעולות הפוכות. היינו בכל שמחדש את בחינת מוחא, שיקבל על עצמו חרטה על העבר וקבלה להבא. והמקור להגורם לזה הוא יכול לקבל מבחינת הדומם. וענין התלבשות האמונה הוא דבר תמידי ונצחי. לכן תמיד יהיה לו זה לבחינת מדידה, אם עבודתו נקיה או לא. כי אין ההתלבשות השכינה מסתלקת, אלא מפגם או במוחא, או בליבא."

ההבדל בין שני העולמות הוא, בין מצב שסגורים בפנים והכל מרגישים בפנים, לבין מצב שמרגישים מה יש בחוץ, בכל מערכת הנשמות. ואם האדם יוצא מעצמו כלפי כל יתר הנשמות שנמצאות יחד בגוף "אדם הראשון" שהבורא ברא, אז הוא מתחיל להרגיש את המילוי שיש בתוך הגוף הכללי, להרגיש שנמצא בו הבורא, "השוכן", האור העליון.

מה שאין כן הכלי הכללי של כל הנשמות בגוף "אדם הראשון", הוא נקרא "שכינה", לפי שבה שוכן האור. והאדם או שמרגיש את עצמו כישן, או שמגלה את השכינה. ואם הוא יוצא לאותו כלי חיצון הנקרא שכינה, אז שם הוא מרגיש את השוכן. וכל ההבדל בין שהאדם מרגיש רק את עצמו, לבין שמרגיש את הבורא שוכן באותו כלי שנקרא "שכינה", תלוי בעבודה של האדם במוחא וליבא. אם הוא עובד על הכוונה שלו בזמן השימוש ברצונות.

שרטוט 7

אפשר לתאר את העבודה במוחא וליבא כשני קווים שמכריע אותם הקו האמצעי. מצד אחד נמצא הרצון ומצד שני נמצאת הכוונה. ואם האדם ממזג נכון את הרצון עם הכוונה, אז הוא בונה לעצמו "קו אמצעי", כלי עם מסך שמזדווג עם האור העליון. ובכלי שהוא בונה בקו אמצעי הנקרא "שכינה", הוא מגלה את ה"שוכן", את האור שממלא את נשמת "אדם הראשון".

שרטוט 8

לכן העיקר היא העבודה במוחא וליבא. וחוץ מלעבוד בשני אופני העבודה האלה, אין לנו יותר מה לעשות. ואם לא עובדים על שני הסוגים הללו, אז נשארים שרויים ב"תרדמה", בהרגשת עצמי בתוך חמישה חושים שמכוונים רק כלפי פנים, בלי אפשרות לדעת היכן נמצאים באמת, כאילו אין עיניים לראות. אלא מנותקים מהמציאות מחוסרי הכרה כמו בזמן שינה. כך מדמים המקובלים את המצב הנוכחי של האדם.

האם האמונה שמדברים עליה היא "ללא תנאי"?

אין משהו שאנחנו עושים "ללא תנאי". למרות שמילולית רגילים לומר "במסירות נפש ללא תנאי". אבל דווקא בקניית האמונה מדובר על עבודה בתנאים מאוד ברורים ונוקשים. "אמונה" נקרא הכלי שהאדם בונה על פני הרצון לקבל שלו עם מסכים כנגד התענוגים, כנגד מילויים. הכלי הזה מבוסס על כל מה שהאדם יודע ומתגלה לו בעולם הזה. הכל בכפוף לתנאים שיש לו, רשימות, אורות, מסכים, זיווגי דהכאה. כי "אמונה" נקרא הכלי הרוחני של האדם. היכולת שלו להשפיע, היכולת לצאת ולהרגיש מחוץ לו, שמחוץ לו נמצא האור העליון, הבורא.

והאדם שמתחיל לצאת מעצמו, בונה את עצמו על פני תרי"ג הרצונות שלו. הוא מודד אותם, שוקל אותם, מייחד אותם יחד, ויודע בדיוק עם איזה מסכים הוא עובד. "כלי דאמונה" הוא כלי מאוד עדין ומדויק, שדרכו האדם מתקשר לאחרים. בכלי הזה כל גרם כוח שהאדם יכול להתקשר ולצאת מעצמו, או לא, משפיע על כמה שהוא עולה במדרגות להידמות לבורא. כל מדידה וכל בירור נעשים עד רמת דיוק של ספירה דספירה דספירה פרטית. לכן האמונה איננה ללא תנאי, אלא ההפך.

רק בעולם שלנו שאין לנו כלים ברורים, נראה לנו שאדם עושה סתם פעולות. אבל גם בעולם שלנו אין סתם מעשה. אלא החשבון שאנחנו עושים נסתר מאיתנו. כל מעשה שאדם עושה, אפילו מעשה נתינה שמעורר קנאה באחרים, נעשה מתוך חשבון פנימי. הוא עצמו לא מודע לכך, אבל כל פעולה שהוא עושה, נועדה כדי לקבל שכר, כדי להרוויח עליה משהו. אחרת הרצון לקבל שהוא כל מציאותו, כל החומר שממנו האדם בנוי, לא יכול לעשות שום תנועה.

כל מעשה שנראה לנו "ללא תנאים", מסתיר בפנים חשבון מדויק של בזבוז אנרגיות וניצול קלוריות לפי מדידה שהגוף מודד טוב יותר מכל מכשיר אחר שהיינו בונים, אם כדאי לו לעשות תנועה או לא ועד כמה. אם הגוף עושה תנועה ורואה פתאום שהשכר הצפוי לו ממנה פחות ממה שחשב, הוא נכנס לדיכאון. ואם השכר יותר ממה שחשב, הוא מרגיש שמחה גדולה שפתאום יש לו מזל והוא מרוויח.

כל פעולה מתבצעת לאחר מדידה. אין חלקיקים או אפילו גופים גדולים שזזים מבלי שמישהו מספק להם אנרגיה. לפני כל תנועה חייבת להיות מדידה. על העיקרון הזה מבוססים כל החוקים בעולם שלנו. אלא אנחנו לא יודעים ולא מבינים כל מה שקורה, היכן מתבצעים החשבונות. לא כל שכן חשבונות בדרגה האנושית, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מופעלים. אבל כל תזוזה עוברת מדידה מדויקת מאוד.

אם הרצון הוא כל חומר הבריאה שפועל בנו בלי שליטה שלנו, אז מהי העבודה על הרצון?

העבודה עם הרצון מתחילה רק לאחר שהאדם מבין, שהוא בנוי כולו מרצון. לאחר שהוא מבין, שהכלי שיש בו הוא רצון ועליו לעבוד איתו, מתחילה השאלה אם הוא יכול לכוון את הרצונות שלו למטרה מסוימת. כי הרצונות שלנו הם פועלים כלפי מה שנראה להם טוב כרגע. וכדי לעשות מהרצונות האלה כלי להתקדמות כלפי משהו מסוים, צריך "לשבת עליהם", לשלוט עליהם. כמו על חמור שכל רגע רוצה לעמוד או לשכב ולנוח, והאדם חייב לשבת עליו כדי להוביל אותו למטרה. כך צריך להתייחס לרצונות שלנו, שהם כל החומר של האדם ואין לנו יותר ממנו.

השימוש הנכון ברצונות, זאת אומרת, להביא את עצמנו למטרה שלא נראית לרצון כמטרה שהוא רוצה לרוץ וללכת לקראתה, שהיא תהיה בו מטרה רצונית, זאת כל העבודה שלנו, והיא נקראת "עבודה מעל הרצון". אבל היא איננה עבודה מעל הרצונות, כי אנחנו לעולם לא יכולים לעשות משהו מעל הרצון. אלא רק להחליף מטרה אחת במטרה שנייה. וכל העניין הוא שהמטרה השניה לא נראית טוב לרצון הקודם. כי צריכים "לפתוח את השמים" לגלות את הבורא, שהמילוי ממנו, ההרגשה שנרגיש אותו, היא תהיה בשבילנו השכר הגדול ביותר.

ואם חשיבות המטרה הזאת גדלה בין החברים, אז יכולים לשנות את הרצון. לעבוד עם רצון לא למלא את עצמו, אלא למלא "אותו", את הבורא. אבל מה משיגים על ידי השינוי הזה? בשביל מה הבורא צריך שנצא מהרצון הטבעי שלנו ונמלא אותו? מפני שעל ידי השינוי הזה אנחנו מגיעים לכלי הכללי הנקרא "שכינה", וכל אדם קונה רצונות פי אין סוף יותר גדולים מהרצון שלו. ובתוך הרצונות האלה הוא יכול להרגיש במקום ניצוץ אור קטן שממנו הוא חי כרגע, הנקרא "כיסתא דחיותא", להרגיש כבר את האור הגדול של אין סוף. ובהשגת האור הגדול של אין סוף מגיעים לאותו מצב, שהבורא רצה להטיב לנבראיו.

והאדם שנישאר בכלי שלו, התענוג מכבה בו את הרצון, והוא לא מסוגל למלא את עצמו ולהנות יותר מרגע קט. להרגיש את התענוג רק ברגע שהאור נכנס לתוך הכלי. מפני שהאור שנכנס לכלי מיד מכבה בכלי את התענוג, כי האור הוא חיובי והכלי שלילי. ורואים שכל התענוגים שבאים וממלאים אותנו, הם נעלמים לאחר זמן מה ומותירים באדם ריקנות כפולה. אם יש באדם חיסרון של חמישה גרם שהוא ממלא בחמישה גרם תענוג, הם מנטרלים זה את זה ונוצרת בכלי ריקנות של עשרה גרם חיסרון לתענוג. ואם הכלי רץ ומשיג לעצמו מילוי של עשרה גרם תענוג, כבר נוצר בו חיסרון שבפעם הבאה יצטרך למלא אותו בעשרים גרם תענוג.

שרטוט 9

כדי להביא את האדם למילוי, הבורא מציג את עצמו ליד המילוי. ואם האדם מתחיל להשתוקק אליו במקום למילוי, אז הוא מתחיל לצאת מעצמו ולרכוש כלי חיצון. ובכלי החיצון הוא מרגיש תענוג ללא הגבלה, כי המילוי לא מבטל את החיסרון. וסוג התענוג שהאדם מקבל נקרא "עולם אין סוף", בלי סוף, בלי גבול, נצחי, שלא נפסק. והחיים שלו נקראים "חיים נצחיים". כי חיים הם הרגשת המילוי, הרגשת התענוג. אם התענוג נפסק האדם מת, גם בדרגה הפיסיולוגית. לכן האדם שרוצה להגיע לחיים נצחיים, הוא חייב לצאת מהכלים דלקבל שלו לכלים דלהשפיע. להרגיש את המילויים מחוץ לעצמו, בכלי החיצון שלו.

ואז הרגשת המילוי איננה נעלמת, כי המילוי לא מנטרל את החיסרון. אלא האדם מרגיש שהוא נמצא בזרימה אינסופית של חסרונות ומילויים, שאינם מבטלים אחד את השני. התענוג איננו נעלם כתוצאה מהרגשת התענוג, כי התענוג לא נמצא באדם עצמו, אלא מחוץ לו. המקובלים מדמים את ההרגשה הזאת לאמא שמאכילה את הילד, וכל ההנאה שלה היא רק מכמה שהילד נהנה מהאוכל. היא לא מתעייפת ומאכילה אותו עוד ועוד למרות שהיא עצמה לא מתמלאת, כי היא נהנית בכלי כביכול חיצון ממנה. בעולם הזה הכלי הוא לא לגמרי כלי חיצון, כי מדרך הטבע אמא מרגישה שהילד שלה הוא חלק ממנה. אבל במידה מסוימת אפשר לדמות את הדוגמה הזאת למה שקורה ברוחניות.

לכן החוקיות של מה שמרגישים במצב הנוכחי הפוכה מהחוקיות ברוחניות, אבל המצבים האלה מאוד קרובים זה לזה. זאת אומרת, ההתהפכות מאיך שקולטים את המציאות בתוכנו, לבין איך שקולטים את המציאות שיוצאים מחוץ לעצמנו, היא התהפכות מהירה וחדה מאוד מזה לזה, שנקראת "לעבור מחסום", להתחיל להרגיש את המציאות מחוץ לנו.

איך אפשר לטעון נגד האדם על התרשלות באמונה אם הכל כבר נקבע מלמעלה?

כל מה שקורה לנו נקבע מלמעלה. מלמטה "אין לנו שום מעשה". ומה שאומרים על האדם, שהוא "תוהה על הראשונות", שהוא עולה או נופל או מתרשל, מתייחס לפעולות בעבודה הרוחנית שחייבות לקרות לכל אחד, כמו שכתוב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כי כנגד כל הפעמים שהאדם עושה טוב, הוא חייב לפני כן להיות בחטא, לגלות את חטא אדם הראשון שנמצא בתוך נשמתו השבורה. ואחרת אין לו מה לתקן.

"לעשות טוב" נקרא לבצע תרי"ג מצוות. זאת אומרת, לגלות את תרי"ג הרצונות השבורים מחטא "אדם הראשון" שכולנו חלקים ממנו. כמו שמתפללים בתפילת יום הכיפורים על החטא שחטאנו, ואומרים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו.." אותה תפילה שמסמלת את גילוי הכלי השבור. נראה לנו שסתם קוראים מילים, אבל אלה פגמים שנמצאים בתוך הנשמה של כל אחד מאיתנו. והאדם צריך לגלות אותם, שהם באמת הוא. ורק לאחר שהוא רואה, עד כמה שהוא נמצא בכל הפשעים האלה, אז הוא יכול לתקנם.

הפשעים האלה אינם במישור העולם הזה, כמו אצל פושע שנתפס על ידי המשטרה. אלא פשע לעומת אור האין סוף, לעומת מצב אין סוף, לעומת אדם הראשון שנולד מתוקן. זאת אומרת, רק באור העליון שמתגלה, האדם מרגיש עד כמה הוא נמצא במצב השבור. ואז מתוך המצב השבור הוא מתקן את כל תרי"ג הרצונות ונקרא "מקיים תרי"ג מצוות". רק כלפי דרך התיקון האדם מרגיש שהוא מתרשל, שהוא "תוהה על הראשונות", שהוא "פרעה", "בלעם", "בלק", "משה", או כל אחד מאותם צדיקים או רשעים. כל ההבחנות האלה האדם צריך לעבור בהרגשה בתוך הכלי שלו.

התורה כולה נכתבה לאדם אחד. גם כל הרשעים שנכתב עליהם בתורה. כל אחד יצטרך להשתוקק להגיע לדרגת הרשע שלהם ולהתכלל בה, מפני שבלי גילוי הרשעים אי אפשר לתקן את הדרגות האלה. אחר כך מתגלה לאדם שאין עולם הזה, אלא הוא עצמו בנוי כך מבפנים. וכל הרשעים, וכל השונאים שלו, וכל האנשים הנוראים ביותר שקמו וקמים בעולם, הם כל התכונות הפנימיות שלו שרק כביכול מתגלות לו כקיימות מבחוץ. כי העולם הוא מראה של פנימיות האדם, כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". אחרת האדם לא היה רואה את התכונות השליליות כקיימות בחוץ, אם הן לא היו קיימות בו.

אם האדם מתחיל לראות את העיקרון הזה, שהוא נמצא רק בתוך הכלי שלו, ומרגיש הכל "היינו כחולמים", אז הוא מבין שצריך להתחיל להתעורר. אבל רק לאחר שהוא מתעורר, הוא מבדיל שהיה בחלום, ומה שתיאר לעצמו כעולם מלא, היו רק התכונות הפנימיות שלו. כמו כל חלום שחולמים בזמן שינה, שאין לו שום קשר עם מה שקורה במציאות, אלא האדם מרגיש רק את התהליכים הפנימיים שנובעים מהפסיכולוגיה שלו. בגלל שהוא התנתק ונכנס לחלום, כאילו איבד מעט את ההכרה, ולא נמצא תחת ההשפעה החיצונית של העולם.

בשעת חלום כבר לא לוחץ על האדם העולם הזה. ואז כל ההתפעלויות הקודמות שספג בעולם החיצון נמצאות בתוכו בחופש פנימי וירטואלי, ויוצרות ביניהן כל מיני קשרים שמופיעים כצורות מוזרות של חלום. אבל רק מפני שאין על האדם לחץ חיצון. ולכן מצב של שנת חלום נחשב יותר קרוב למיתה, כמו שכתוב: "אחד חלקי שישים ממיתה", כי האדם נעשה עוד יותר מנותק ממה שקורה בחוץ. לעומת העולם המדומה שלנו, שהאדם מנותק מהעולם הרוחני, כי הוא מרגיש את עצמו כאילו הוא חי בתוך עולם. אבל עניין של חלום ברוחניות הוא כבר דברים גדולים מאוד.

למה מתרשלים צריכים לעבור סיגופי גוף, אם כתוב בספרי הקבלה שאין צורך בסיגופים?

בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהיום אין צורך בסיגופי גוף, כמו שהיה פעם. בזמן האבות ובזמנים שאחרי קבלת התורה, אנשים היו בדרגות אגו קטנות, ויכלו על ידי סיגופי הגוף הפיסי להגיע לזיכוך נוסף, לזיכוך של הגוף הפנימי. כי ההגבלה על הרצונות הגופניים הייתה פועלת להגבלת הרצונות הפנימיים, הרוחניים. אבל בזמננו אין זה כך, אלא כל מה שעושים הוא בצורה חיצונית בלבד, ונשאר בגדר חנופה ושקר. אדם מדבר מילים יפות בלי להשתנות במאומה מבפנים.

אנשים מדקלמים מסידור תפילות מה שכתבו אנשי כנסת גדולה, אבל הפה והלב לא שווים. זאת אומרת, הם לא משתנים בלב בהתאם למה שהם אומרים בה. לכן היום הסיגופים האלה אינם פועלים על האדם לשיפור עצמי. אלא ההפך, הם רק מגדילים את הגאווה שלו. הוא עושה סיגופים של צום או תענית מיוחדת ומצפה לקבל תמורתם יותר שכר. ביהדות העממית אנשים אוהבים להתעסק בחשבונות האלה שצום כזה מבטל גזירות כאלה או כאלה. כי נראה לדעת הקהל שכדאי זה כנגד זה. ואין מי שלא יסכים לצום יום אחד כדי לבטל גזירות קשות.

מה שאין כן המקובלים, שמדברים על התיקון האמיתי, על תיקון הלב, תיקון הרצון הפנימי, הם אף פעם לא דוגלים בסיגופים, אלא עוסקים רק במשיכת האור העליון. כי התורה נועדה אך ורק כדי לתקן את הלב, ולא כדי לדבר מן השפה ולחוץ. כמו שמסבירה חכמת הקבלה, שתיקון יכול לבוא רק על ידי התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", שצריכים את המאור שבתורה. לכן במקום להתעסק בסיגופים של צום ותענית והגבלות למיניהן, שרק מגבירים באדם את הגאווה ואת הדרישה לשכר, המקובלים עוסקים בחכמת הקבלה שהיא הצורה הנכונה של התורה, מתוך כוונה להביא תיקון אמיתי לרצון של האדם.

וגם בעבודה הרוחנית ישנם סיגופים. אבל הם סיגופים אחרים. האדם צריך להתמודד עם חוסר רצון לקום בבוקר או עם ההכרח להשקיע את עצמו בלימוד. והסיגופים האלה נועדו להגדיל את החשיבות. זאת אומרת, סיגופים במוחא וליבא אינם לחץ על הגוף הפיסי, שאחר כך מאין ברירה צריך לתת לו יותר פיצוי, אחרת הוא לא יזוז. אלא הצורך להתכלל בקבוצה וליטול מהחברים את חשיבות המטרה. האדם מתחיל לעבוד עם החשיבות שמקבל מהחברים, זאת אומרת, עם אותו חיסרון חיצון שהוא מקבל מההתכללות בקבוצת אנשים שרוצה להגיע למטרה ושייכת למערכת "אדם הראשון".

עם אותו רצון להגיע למטרה שהאדם מקבל מהחברים, ולא עם הרצון הגופני הפנימי שלו עצמו, אלא עם הרצון שמכוון להתחבר עם הכלי החיצון, הוא מושך על עצמו את האור שממלא את הכלי החיצון הזה. והאור הזה שמהווה כלפיו אור מקיף, אור המחזיר למוטב, הוא שעוזר לו לצאת לכלי החיצון ולהתכלל בו, להתכלל בשכינה, שגם הוא חלק מאותה השכינה, מאותו כלי "דאדם הראשון", ולפגוש בו את המילוי, את הבורא.

הסיגופים של האדם הם רק כלפי החברה. להתכלל בחברה ולקבל ממנה את המטרה שלה. כי הוא צריך לקום ולבוא ולהיות עם כולם יחד. ולהתחייב כלפיהם ב"ערבות" ולא לשכוח על המטרה. אלא להתחייב כלפי האחרים להחזיק אותם ולרומם אותם, וגם הם להתחייב כך כלפיו. והעבודה הזאת היא מנוגדת לרצון ולנוחיות. אבל בתוכו האדם לעולם לא יוכל למצוא רצון שייקח אותו לרוחניות, כי אין לו. אלא רק אם הוא מתרשם מהקבוצה.

מהי עבודת האמונה?

"ידיעה" נקרא הכלי הפנימי של האדם - "אני רוצה". "אמונה" נקרא הכלי החיצון ממנו. כמו בדוגמא על בעל בית והאורח שהוא מארח ליד שולחן מלא כיבודים. אם האורח מתייחס לתענוגים עצמם שנמצאים על השולחן ורוצה לקבל אותם, נקרא שהוא עובד עם ידיעה. זאת אומרת, "ידיעה" נקרא למלא את המוח או למלא את הבטן.

אם האורח משתמש בתענוגים שעל השולחן מתוך כוונה להתקשר לבעל הבית (ואין לנו אפשרות אחרת להתקשר לבעל הבית, אלא רק דרך התענוגים שנמצאים על השולחן), אז הוא משתמש בכלי של הידיעה ומקבל בתוכו מילוי כדי להתייחס לבעל הבית. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". "למעלה מהדעת" - כי האדם ממלא את הכלי שלו הנקרא "דעת", כדי להתקשר לבעל הבית, לבורא. ולהתקשר לבורא, לתכונת הבינה, נקרא "אמונה".

שרטוט 10

אלא המושג החשוב הזה הנקרא "אמונה למעלה מהדעת", הוא כל הזמן נעלם מהתלמיד. ולכן צריך להבין את העיקרון הזה, שיש לאדם כלי כנגד חמש מנות של כיבודים שנמצאים על השולחן של בעל הבית. אם הוא מקבל אותם בפנים לפי ההרגשה ולפי ההבנה שלו, והם ממלאים אותו עד הסוף, כמו עולם אין סוף לפני הצמצום, אז המצב שלו נקרא "ידיעה". אבל בצורה כזאת שהוא ממלא את עצמו, הוא נעשה מנותק מבעל הבית. אין לו שום דבר עם בעל הבית, כי הוא חושב רק על התענוגים.

אם הוא משתמש בכלי שלו לקבל תענוגים כדי דרכם להתקשר לבעל הבית, שזה נקרא "אמונה", אז הוא עובד באותה שיטה הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", כי הוא משתמש בדעת כדי להגיע לאמונה. אבל רק כך הוא יכול לבנות יחסים עם בעל הבית. זאת אומרת, לאדם אין ברירה, הוא חייב לקבל מילויים ולהיות בדעת, בידיעה. כי בלי זה אין לו על מה לעבוד, אין לו על מה לבנות את היחסים שלו עם בעל הבית. אלא השאלה מה המטרה שלו בקבלת המילוי.

ומה האדם קונה על ידי אמונה למעלה מהדעת? הוא קונה את כל התענוגים ומתמלא בהם בקביעות. התענוגים אינם מוגבלים ואינם נעלמים, אלא ההפך, כמה שהאדם יכול להתקשר על ידם לבעל הבית, הוא יותר ויותר מקבל תענוגים, עד שהוא מגיע ל"אין סוף", אין גבול, לתענוגים בלי גבול. כי כבר נוצר בתוכו אותו כלי אינסופי לקבלת התענוגים, כמו שבעל הבית רצה שיהיה לו.

התענוג לא מכבה את החיסרון, כי האדם לא עובד עם התענוגים לשם קבלת התענוג. אלא הוא עובד עם התענוגים ומחבר את הפלוס והמינוס של החיסרון עם התענוג, כדי להעביר לבעל הבית את הרגשת התענוג שהוא מרגיש. כך התענוג אף פעם לא נכבה, כי יש לאדם שימוש נוסף בתענוג, חיצון לגמרי ממנו.

ואז הוא מרגיש חיים נצחיים, קשר עם הבורא, ומגיע לדבקות עם הבורא, ונעשה כמוהו. חוץ מלקבל כאור פנימי את כל נרנח"י האורות, הוא מקבל את מעמד הבורא. והמעמד הזה הוא נקרא "להטיב לנבראיו". ולכן כל התהליך שצריך לעבור נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

שרטוט 11

האם לפני המחסום הפנייה לבורא אגואיסטית או קשורה להשפעה?

לפני המחסום הפנייה לבורא חייבת להיות אגואיסטית. בעל הסולם מגדיר את פעולות ההשפעה ואת כוונות ההשפעה של האדם לפני המחסום, כמצב הנקרא "לא לשמה". האדם אמנם חושב רק על תועלת הבורא, ובאמת רוצה לעבוד בצורה כזאת שכל המטרות שלו יהיו מחוץ לו, ולא נוגעות בו, ולא שייכות לו, אבל בכל זאת נשאר בו אחוז קטן של פנייה אגואיסטית, שנעלם ממנו והוא לא יכול לזהות אותו.

כמו בעולם הזה, שרוב האנשים חושבים, שלא מגיע להם כל הצרות שהם עוברים. הם יודעים שהם לא צדיקים גמורים, אבל בכל זאת חושבים שהם לא עשו כל רע. כי הם לא מזהים את עצמם כגורם לייסורים שלהם, הם לא מגלים את עצמם כרשעים. אותו דבר קורה לאדם שלא מגלה זאת לפני המחסום. ולכן נקרא שהוא עדיין נמצא בהסתרה, בהסתר כפול והסתר רגיל. הוא מבין שכנראה הוא נמצא בכלים לא מתוקנים, אבל הוא לא מסוגל לזהות אותם, זאת אומרת, להרגיש עד כמה הוא נמצא בשבירה.

וברגע שהאדם מגיע להרגשה הזאת, מיד הכרת הרע הזאת מביאה אותו לרצון לתקן את השבירה. ולכן צריך רק להזמין את האור העליון, כי הוא מראה לאדם עד כמה הוא מקולקל, ומתוך זה האדם כבר מבין הלאה מהו הקלקול, מה השוני בינו לבין התיקון, לבין הבורא. להכיר בכך שהוא לא מסוגל לתקן את עצמו, אלא הוא צריך לבקש את הכוח העליון שיבוא ויתקן אותו. ואין דבר יותר חשוב מגילוי הרע, מגילוי הפער בין "אני המתוקן" לבין "אני המקולקל".

האדם שנמצא לפני המחסום, הוא מקולקל, רק השאלה באיזה מידות. אבל ממש לפני המחסום יש לו כבר יכולת לראות עד כמה הוא נמצא ברע, ועד כמה הוא עשה בירורים. וכך יוצא שלפני המחסום, יש לו מצד אחד תשוקה גדולה מאוד להשפעה. ומצד שני הוא מגלה את האחוז האחד הזה שהוא עדיין נמצא בקבלה, באהבה עצמית. ואחוז האחד הזה גדול בעיניו כמו מאה אחוז. ואז מתוך הפער הזה שנוצר בהרגשה שלו, מתוך הניגודיות הזאת, יש בו חיסרון כל כך גדול שהוא עובר את המחסום.

מהי אמונה "למטה מהדעת"?

באמונה הנקראת "למטה מהדעת" רוצים להשתמש בבורא כדי לספק את הדעת, כדי לספק את הכלים דקבלה. בדרך כלל זה היחס העממי לאמונה ולבורא. כל אדם ברחוב לומד או שומע שכדאי להאמין, ולהניח תפילין, ולעשות כל מיני פעולות, ומזה יהיה לו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כי יש למזלנו בורא שאפשר להתפלל אליו והוא עוזר לנו. הוא מוחק את כל הדברים הרעים, שהאדם עושה וצריך לקבל עליהם עונשים, כאילו שהוא לא עשה, והאדם יכול להתחיל מאפס. אפילו שלא מגיע לו משהו טוב, אם האדם מבקש יפה, אז הבורא עושה כך שיהיה מגיע לו.

זאת אומרת, מדובר במערכת פסיכולוגית פנימית באדם, שהוא כביכול פונה ומבקש ממישהו שיהיה לו משהו. אבל הבורא שרוצה להביא אותנו להשפעה חלוטה, בכלל לא מרגיש את הפניות האלה. כי "בורא" נקרא החוק הכללי של הטבע, חוק ההשפעה, שהוא כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי", הוא לא משתנה, אלא מביא את האדם רק למטרה הזאת של ההשפעה. ואם האדם בא ומבקש ממנו "תן לי", הוא לעולם לא ייתן לו. כי כך הוא מרחיק את האדם עוד יותר מהמטרה, וזאת איננה המטרה שלו.

ולכן האדם שמבקש מהבורא "תן לי", הוא מקבל יותר ויותר מכות כדי שסוף כל סוף יפתחו לו את העיניים לראות, שלא את המילוי הוא צריך לבקש. ולכן כולנו נמצאים בגלות מתמשכת ומקבלים כל פעם יותר ויותר מכות נמרצות וכואבות. מפני שלא מבינים שצעקות הסרק האלה אינן פנייה לבורא. אלא רק מגדילות את הצורך של הכוחות העליונים להראות לנו דרך ההשפעה שלהם, שאנחנו פועלים לא נכון.

לכן כמה שנמשיך לפנות לבורא בצורה כזאת, נזמין על עצמנו יותר צרות. בדומה לאדם חולה במחלה קשה שלא רוצה לקח תרופה, כי הוא חושב שאפשר להינצל מהמחלה על ידי משהו אחר. ובינתיים המחלה הולכת ומתגברת ומראה לו סימנים עוד יותר מסוכנים, כדי שיבין שהוא צריך לקבל את התרופה הנכונה, זאת אומרת, את האור המחזיר למוטב, כי הוא צריך לתקן את הטבע שלו.

מטרת הבורא איננה למלא אותנו. אלא כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך"ללםם. מטרת הבריאה היא דבקות. "דבקות" נקרא השתוות של כל התכונות שלנו לבורא. אבל בני האדם מבקשים מהבורא שיתן להם כסף, כבוד, ביטחון, עולם הזה, עולם הבא, ועל ידי הבקשות האלה הם מזמינים על עצמם יותר ויותר צרות. לכן קודם כל צריך להבין שהפנייה לבורא היא פנייה לתיקון בלבד. והפנייה הזאת הנקראת בחכמת הקבלה "העלאת מ"ן", באה לאדם רק אם הוא מבין שהוא מקולקל ועליו לתקן את עצמו עד לגובה הבורא.

רק עם הצורך הזה הוא יכול לפנות לבורא. וכל יתר התפילות מעוררות את התגובה ההפוכה, כדי להראות לאדם שהוא לא בכיוון. כך קורה לנו משך כל ההיסטוריה מחורבן הבית ואילך. אלא היום קמה חכמת הקבלה ומנסה להסביר לכולם, כמו שבעל הסולם כותב: "נגיד לצרותנו די", ונתחיל להתייחס אליהם בצורה שיכולה להועיל.

באמונה שהיא "למטה מהדעת" רוצים להשתמש בכוח ההשפעה, ביחס לבורא, כדי להגדיל את הדעת, זאת אומרת, למלא את הכלים דקבלה. בצורה העממית שלה, אמונה למטה מהדעת נקרא "ללא ביקורת". אבל בהליכה הרוחנית עובדים עם הדעת, עם הכלים דקבלה, עם הביקורת. האדם רואה מה קורה בדעת שלו, בכלים דקבלה, ולא רוצה לעבוד איתם, אלא מתעלה מעליהם בכלים דהשפעה, ברצון להשפיע למעלה מהדעת. מהיכן הוא יכול לקחת אותו רצון? הוא מבקש מהבורא.

האדם רואה את הכלים המקולקלים שלו, ומבקש תיקון להיות מעל הכלים האלה, להיות ב"אמונה למעלה מהדעת", בהשפעה למרות שרוצה לקבל. אבל הוא מגיע לבקשה הזאת לאחר בירורים. והאדם ברחוב לומד לא לעשות בירורים, אלא רק לעשות את המעשים לפי מה שכתוב, שלא צריך לעשות יותר מהם.

וכך האדם שעושה אותם מעשים, הוא חושב שמגיע לו שכר ודורש תשלום. ואיזה תשלום הוא יכול לדרוש? הוא דורש שכר דלקבל. כך המקובלים בעצמם הורו לעשות בזמן הגלות, שהיינו חייבים להיות במצב הזה. אבל מזמן האר"י ואילך צריכים להתחיל לתקן את היחס לבורא ולבנות אמונה למעלה מהדעת במקום אותה אמונה למטה מהדעת.

אלא פרט לאמונה למעלה מהדעת ולאמונה למטה מהדעת, יש עוד צורת אמונה באמצע בין שתיהן, אמונה שהיא "בתוך הדעת". אותו יחס של האדם החילוני, שמקבל את הטבע כמו שהוא. הוא לא הולך לכיוון ההשפעה, ולא לכיוון הקבלה, ולא דורש מהבורא, ולא רוצה ללכת לבורא. אין לו יחס למשהו מחוץ לו, אלא מתקיים כמו שהוא, באותה צורה בהמית פשוטה שבה הוא קיים.

האם ככל שמתקדמים לעבר המחסום נדרשת יותר עבודה למעלה מהדעת?

כל העבודה מעבר למחסום, היא עבודה למעלה מהדעת. אבל על ידי זה הדעת של האדם גדלה. לכן מי שמתקדם ברוחניות הוא נעשה חכם יותר. הוא מבטל את השכל והרגש שלו כדי לקנות שכל ורגש חיצוניים, וכך נעשה רגיש יותר וחכם יותר.

הוא נעשה יותר רגיש, כי הוא מרגיש את כל העולמות ואת המאציל, את הבורא. ויותר חכם, כי כל האור חכמה שמתגלה בכלי החיצון נעשה שלו. אבל מי שהולך למטה מהדעת, הוא נכנס ליתר טמטום ונעשה טיפש יותר. כי הוא מאבד אפילו את מעט השכל שיש בתוך הדעת, בגלל שהוא הולך למטה מהדעת. וכך יוצא שאנשים נעשים פנאטים, כי באמונה העממית הפשוטה אסור לעשות ביקורת.

מה בשלב ההכנה נקרא "ללכת למעלה מהדעת"?

בשלב ההכנה הליכה למעלה מהדעת נקרא לקבל את מטרת הקבוצה, את חשיבות המטרה של הקבוצה, למעלה ממה שהאדם מתאר אותה לעצמו.

חזרה לראש הדף
Site location tree