שיחה 1, 24.11.05
תקציר : בעל הסולם כותב לתלמידיו על מידת הצער הרב שנגרמה לו מהשנאה שהתגלתה בינהם, וכי כל חבר הוא כמו אבר שלו עצמו.ודווקא נסיעתו לחו"ל שנעשתה בכוונה להתרחק מהתלמידים, הביאה לו ולתלמידים ישועה גדולה. אך השנאה שהתגלתה עושה הפרעות בדרכם מלקבל אותה. באגרת זו מדגיש בעל הסולם את חשיבות החיבור בין תלמידיו.
"ב"ה א' נח תפר"ח לונדון יצ"ו
כבוד ידי"נ מוהר"ר ... נ"י לעד ולנצח.
...אמנם כן, הסיבותם לי עבודה רבה בענין הפירוד והשנאה אשר נזרע וגדל ביניכם, בשיעור אשר לא שערתי מראש, כי כל אחד מהתלמידים שיחי' נצח, הוא כמו אבר שלי עצמי, והנה אין שלום בעצמי מפני חטאתי, וע"כ, אני מוכרח להתחיל ולזכך את עצמי, כמו תינוק שנולד, עד שאזכה לעשות שלום בין התלמידים שיחי' נצח."
כל הנשמות כלולות בנשמה אחת דאדם הראשון, ובהתאם לתפקיד שבכל נשמה ונשמה, היא נכללת באותה העוצמה עם כל יתר הנשמות. יוצא, שאם יש ראש לקבוצה, אז כמו שאומר בעל הסולם, הוא נכלל מכל הבעיות והצרות, והכלים הלא מתוקנים של כל החברים. שתחילה עוברים המצבים האלו עליו, והוא צריך להתחיל בזיכוך.
כמו שלומדים מחוכמת הקבלה, המ"ן עולה ממטה. כל הכלים הלא מתוקנים, הבקשות, החסרונות עולים לאבא ואמא. ומזה שמעלים את המ"ן אל אמא, היא מזככת את הכלים שלה, את האח"פ שלה, והופכת את האח"פ שלה לרחם, לכלי שבתוכו היא יכולה לתקן את התחתונים. שבלעדיה אינם יכולים להתקן. והיא אז נכללת מהם, וצריכה לתקן אותם, בהרבה פעולות פנימיות שהיא עושה עליהם, עד שהופכת אותם לפעולת ההשפעה. כמו שאומר בעל הסולם, תחילה עליו לזכך את עצמו, ואז הזיכוך מגיע לתחתונים. ובהתאם לכך מקבלים התחתונים טיפול, ומתחילים לגדול, ולתקן את עצמם במידה שמסוגלים. לכן כל אחד ואחד באותה המערכת תלוי באחרים, ובהתאם לגובה ולעוצמת תפקידו מקבל חומר לעבודה.
אם כוונתם של התלמידים היא לעבר מטרת הבריאה, אז השנאה, וכללות היחסים המתגלים ביניהם, ומה שמתגלה בדרך, הם הם אותם הרשעים, אותן התכונות הלא מתוקנות שלהם. שאמנם גם קודם לכן היו טמונים בהם, אלא שלא היו מורגשים, וכשמתגלים כעת, נראה שכביכול נולדים מחדש רשעים שלא היו קודם. אבל ודאי שהיו גם מלפנים, ועוד נמצאים רבים מהם שאינם מגולים.
ומה שמגולה, זה סימן שהאדם יכול כבר להתגבר עליו, ואסור לו להסכים שכך הוא ישאר, כמו שעכשיו מרגיש את עצמו. אלא שמיד יעלה על זה מ"ן לעליון, לא חשוב מי הוא מתאר לעצמו שהוא העליון שלו, העליון הוא תמיד בורא. וכשיעלה את המ"ן, יקבל כוח ושכל איך לבצע את פעולת התיקון, מה ששייכת לו. בנוסף, העליון עושה גם פעולות בהתאם לעצמו, כמו שכתוב "תבוא אמו ותקנח הצואה". שהעליון מרגיש את צערם וחסרונותיהם של התחתונים הרבה יותר מכפי שהם מרגישים, ומכפי שיכולים לשער לעצמם, אילו הם באמת הכלים שעליהם לתקן.
"והאמת אכתוב לכם כי קויתי בטרם נסיעתי מביתי, אשר כל הגדיים שהנחתי אזכה בשובי לביתי לראות אותם תיישים, אשר ע"כ לקחתי על עצמי, כולי האי טלטולא דגברא [כל כך טלטול של גבר] , וטרדות עצומות, אשר מעודי לא טעמתי אותם, גם אפס קציהם. ובגלל הדבר הזה זכיתי באמת לישועה גדולה ונפלאה בעד כולכם, ונפתחו שערי שמים עלינו בעז"ה."
על ידי ההתגברות של בעל הסולם יחד עם התלמידים, שהם מגלים את החיסרון, והוא מעבד את החיסרון שלהם, ומוריד להם בחזרה מ"ד, דווקא באותה עבודה הדדית "נפתחו שערי שמים" ו"יחיו לנצח".
"יחיו לנצח" זו צורת הפנייה שלו אליהם בכל האגרות, ומובן שאין כוונתו לחיים הגשמיים, כמו שיכול כל אחד לכתוב במכתב לחברו. אלא "יחיו לנצח" הכוונה לחיים הנצחיים פשוטם כמשמעם, היינו, החיים הרוחניים. להתעלות מחיי העולם לחיי הנשמה, להזדהות עם המצב, והתפקיד, והחיות שבנשמה, זה נקרא לחיות לנצח.
"אולם הפירוד והשנאה, שאין להם שום שורש, זולת בקליפות ושמרי הקליפות המה הי' בעכרנו ועשו הפרעות על דרכינו כי דרך שם מצאו הקליפות מקום להתגנב בגופות, ולעקם את הצינורות הקדושים."
אבל אין להסיק מדבריו, שאפשר לעשות איזו פעולה, או לעבור קטע בדרך, מכל שכן את הדרך כולה, מבלי שיתגלו הקליפות, מבלי שיתגנבו באיזו צורה, ויפריעו בכל התהליך שהאדם מבצע. אלא להפך, כשהן מתגלות, זה סימן שצריך להביא אותן בחשבון, ולקבוע יחס אליהן. ואלו הן הפרעות מועילות. לא כמו ההפרעות הבלתי מועילות, שאותן האדם עושה מעצמו, מתוך שמתעצל או מזלזל. אלא ההפרעות שבאות כביכול מצד הקליפות, האדם מרגיש כהפרעות מצד התכונות הלא מתוקנות בתוכו. ולא שהקליפות נמצאות מחוצה לו, ואינן שייכות לו, והיחס שלו כלפיהן הוא כמו למשהו זר ממנו.
האדם בדרכו צריך להרגיש את עצמו תמיד כשייך לעולם כולו, למציאות כולה, שהיא מתגלה בתוכו, בתוך רצונותיו. מה שמתגלה על פני כל הרצונות והתכונות שלו, נקרא "העולם שלו", ושם יש בורא, ואדם, וקליפות, ורצונות למיניהם, וערכים שהוא משייך לכל מיני פעולות ותכונות. והכל מתגלה על פני הרצונות והתכונות שבתוך האדם. לכן אסור לו לדמיין שמשהו נמצא מבחוץ, ושכביכול הוא תופס איזו רשות זרה שנמצאת מחוצה לו.
אלא כל מה שבא, בא דרך הכלים שלו, והאדם איננו יודע מה נמצא מבחוץ. מבחוץ נמצא רק בורא, אבל כשהוא בא דרך הכלים שלו, בין שמתגלית לאדם תמונה שהוא חי בתוך המציאות, בתוך העולם, עם הרבה אנשים. ובין שמדמיין את עצמו יחד עם הנשמות. על כל פנים, זה הדימוי שלו לעולם שבו הוא נמצא, שהכל שייך לו, לכלים ולתכונות שלו. ואם ישתנו הכלים והתכונות, תשתנה הקליטה, ישתנה העולם.
לכן כל הקליפות, והקדושה, וההבחנות, חייב אדם לשייך אותן לעצמו. הוא כך רואה אותן, כשייכות לו, אלא שקורא לקליפות "רשות זרה", "כוח זר", "שונאים שלי", בגלל שמשייך את עצמו, ומזדהה עם ההליכה ל"ישראל, אורייתא, קוב"ה", היינו לקראת מטרת הבריאה. ואז למה שמפריע בתוכו, הוא קורא רשות זרה, השונאים שלו שמתנפלים עליו, ורוצים להרוג אותו. אותו המזדהה עם הנקודה שבלב, ועם דרך הקדושה.
"למותר לפרש לכם גודל הגעגועים והצער, אשר הסבותם לי בדבר הזה. אודה ולא אבוש, שעד עתה לא הבנתי את נ"ע ענין האר"י ז"ל, אשר הצטער כל כך מסיבת המחלוקת שנעשה בין החבריא שלו עד נכ"י ח"י [עכשיו הבנתי על בשרי על מה כתב האר"י] . עתה ראיתי "כי אין חכם כבעל הנסיון" וד"ל. אמנם אקוה לתקן הכל בעזה"י בשובי לביתי עצהיו"ט [על צד היותר טוב] ."
יש מחלוקת "לשם שמים", ומחלוקת "לא לשם שמים". דוגמה לכך היא מחלוקת בין שמאי ולהלל, שהיא מחלוקת לשם שמים, והיתר הן מחלוקות לא לשם שמים. מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הנובעת ממעמד בורא ונברא, יש מיש ויש מאין. שבבירור הפער, הניגודיות הקוטבית שביניהם, מתגלה מקום הנברא לעומת הבורא. ומתגלה בצורה מועילה שדוחפת את הנברא להתקרב, להשוות את עצמו ולהדבק בבורא. רק זו נקראת מחלוקת לשם שמים, לשם תיקון הנברא, שיגיע ל"שמים", לתכונות הבינה, לתכונות ההשפעה.
כל מחלוקת אחרת, שלא מתגלה בה אותה המטרה, זו בעיה גדולה. ולמה שתתגלה? ולמה בכלל בדרך שאדם פוסע, ישנם לפעמים מכשולים שמחייבים אותו להסתובב, ולהפנות עצמו מלהמשיך להתקדם, אלא מורידים אותו מהדרך? הרי הבורא כביכול מסובב לו הכל. אז איך זה שפתאום רואים אנשים עוזבים, נכשלים, נכנסים למחלוקות שמביאות אותם להמשך השבירה, להרס, לפירוק החברה והקשר?
כל עוד אין לאדם הבנה והכרה בכל המערכת, קשה לדון בכך. אלא לכאורה נראה העניין פשוט, שהכלים נשברו, וכעת עליהם לתקן את עצמם, חלקם יותר מהר, חלקם פחות מהר, ובקשר זה או אחר ביניהם, וכך מתגלה התהליך. אבל כשבונים את המערכת ומחיים אותה, משתתפים בזה כוחות חיוביים ושליליים בכל גובהם, ובכל ההרכב הדרוש. בדומה לגוף, שקיימים בו אין ספור קשרים והשפעות של מרכיביו זה על זה. ולכן קורים מקרים כאלו כמו שגרמו לאר"י להצטער על החברה שלו, ובעל הסולם שראה שלא כל כך מסתדרים החברים בקבוצה.
הרב"ש שהיה כבר בן שמונים וארבע, לא רצה לומר כך לפני כולם, ולכן היה מספר לי ביחידות בין השורות, כשהיינו נוסעים רק שנינו לטבריה, שמצבים מעין אלו הוא הרגיש על בשרו. השיעורים שלימד בעל הסולם לא היו בזמנים קבועים, אלא הוא היה קובע באופן ספונטני מתי יערך שיעור, והיות שבאותה תקופה לא היו טלפונים, היה מעביר מסר לאחד התלמידים, וכך היו מעבירים את ההודעה לכולם, ולרב"ש אף אחד לא הודיע. עד כדי כך היו היחסים לא מתוקנים לפעמים.
גם לאחר פטירתו של בעל הסולם, אמנם שהאנשים היו כל אחד לפי דרגתו בתפיסת המציאות הרוחנית, עדיין בלי הכוח של בעל הסולם, לא עלה בכוחם להתגבר על הפירוד ביניהם, וכל אחד הפריד את עצמו, והתיישב לחוד, ואף בניכור וריחוק זה מזה. אבל המקרים האלה אינם להבנתנו, ולפיהם אי אפשר לנו לערוך חשבון, שיהיה בגובה של אותם התלמידים. ומכל שכן, אין לכך שייכות לזמננו, כי עבורנו אין זו דוגמה כלל, אלא רק דוגמה הפוכה. שבכל מערכת, ותהיה המתוקנת ביותר, כשהיא גודלת ומתקנת את עצמה, עדיין עלולים להתגלות תהליכים כמו בשבירה. וכשבאים התהליכים האלה, אנו רואים, שגם האר"י ובעל הסולם, התקשו לעמוד מולם.
"הנביא שואל ומשיב "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך", והדברים עמוקים מאד מי ימצאם.
והענין שאיתא [שיש] בזוהר: "ג' עלמין לו לקב"ה וכו' וז"ס קדוש קדוש קדוש," כמו שנהוג לומר בתפילה. "דסובב על ג' עלמין הנ"ל אשר בכל אחד ואחד מלא כל הארץ כבודו", פי' עד"ה: "צדק ומשפט מכון כסאך" וכתוב "פתחו לי שערי צדק", ונודע שצדק הוא נעשה לך אלהות, כמו דבר אלקות וד"ל וכו'.
יהודה ליב"
המצבים האלו נובעים מדרגה יותר עליונה מזו שנמצאים בה הקבוצות, האנשים, הנשמות, החיבורים. ובנוסף, ישנם גם התהליכים שעדיין צריכים להתגלות בדרך כחלק מהשבירה. לכן הקבוצות המיוחדות שהיו לאר"י, לבעל הסולם, לרבי מנדל מקוצק, ועוד לאורך ההיסטוריה, שידוע עד כמה הן קיימו את עבודת הקודש במסירות, בדבקות במטרה, ובהצטיינות, בכל זאת, שלא מאשמתם נכנסו לתהליכים דומים לשבירה.
אנו למדים זאת גם מהפעולות ברוחניות, שהן תמיד הולכות יחד כביכול. לדוגמה, פעולת הזדככות המסך, שבדרך ההזדככות יש התפשטות [המסך] מטה, ושוב מזדכך המסך, ושוב מתפשט מטה. זאת אומרת, בשבירה כמו בכל יתר התהליכים, ישנם תהליכים מקבילים, בהלוך והפוך. לכן מתוך מה שאנחנו רואים, שומעים, ותופסים בהבנתנו, אסור לערוך סיכומים ולשער השערות, מה קרה שם, ולמה לא כך קורה בקבוצת הלימוד של ימינו או להפך. אלא כל המקרים הללו הם לידיעה בלבד, שאולי בעתיד נבין מהותם של הדברים המתרחשים בקבוצות מעין אלו, ומהם התיקונים מכל אותם המצבים שנראים, או שמדברים עליהם כ"קלקולים". אבל באמת אלה התיקונים הגדולים, ששייכים למערכת הכללית, ולאו דווקא לאותן קבוצות מסוימות.
כפי הנראה, בקבוצה של ימינו לא אמורות להתגלות ההפרעות בצורה כזאת. אלא צריך להשתדל להעביר את כל ההפרעות של הקבוצה להפרעות חיצוניות. זאת אומרת, לראות בעולם את ההפרעות האלו, כדי לטפל בהן. ואם נכללים עם כל העולם, במקום, ובמעשה, בעבודת ההפצה והחיבור של הקבוצה, תחילה עם עם ישראל ולאחר מכן עם אומות העולם, אז בזה מונעים את התגלות ההפרעות בקרב הקבוצה עצמה. מפני שיש במי ובמה לטפל, כי הקבוצה נכללת מעוד ועוד חסרונות נוספים לעבודה. וכשנכללת מהם, ומקבלת אותם לעצמה, ומתקנת את עצמה יחד עם החסרונות שמהם היא נכללת, זה מונע ממנה להמצא בכלי סגור, שבו מתחילות להתגלות ההפרעות אחד כלפי השני.
לכן המצב הנוכחי הוא אחר, ומאפשר לנו ביתר קלות, וביתר הצלחה, להתקדם אל מטרת הבריאה. לעומת אותן הקבוצות שבהן הייתה העבודה מאוד מאוד קשה. ואמנם שכל אחד מהחברים השתדל במלוא כוחו, בכל זאת היו מתגברים הרשעים. כי הכלים הלא מתוקנים שהתגלו, היו מאוד קשים לתיקון. אלא החיצוניות שנכנסת לתיקון יחד עם הפנימיות, מאוד עוזרת לפנימיות. בדומה לאדם, שכל עוד אין לו ילדים, ולא נדרש ממנו לטפל במשהו מחוצה לו, שבזה קושר את עצמו לחוץ, אז הוא עצמו איננו גדל. כי קשה לגדול לבד, ורק כשיש לו משפחה, וילדים, ובעיות, ולחצים, מתוך האהבה ותשומת הלב אליהם הוא חייב להגדיל את עצמו, ואז כל זה מתקבל בו כמנוף לתיקון ולצמיחה, וכך הוא מתקן את עצמו. מה שאין כן לבד, אם היו מתגלים לו אותם החסרונות בצורה שהם אישיים שלו, לא היה מסוגל לתקנם.
ממה נובעים הפירוד והשנאה?
הפירוד והשנאה נובעים מהתגלות הרצונות שבמערכת הכללית דאדם הראשון, לאחר השבירה, שהרי מה עוד יש בה מלבד הפירוד והשנאה? הכלי שהיה בדרגת "ואהבת לרעך כמוך" שהיא חסדים, ובדרגת "ואהבת את ה' אלקיך" שהיא לקבל על מנת להשפיע בדרגת "חיה", נפל ממדרגתו. והתוצאה מכך היא שנאה. כל אחד שונא את האחרים. זאת אומרת, הוא בכלל לא רואה את האחרים שנמצאים בסביבתו, אלא אם כן, אז במה הוא יכול להשתמש בהם, ללא שום חשבון אחר. זה כוח השבירה שנמצא בנו.
אלא שכעת כוח השבירה שהוא האגו, נסתר, וכנגדו הבורא נסתר. והאדם נמצא באמצע, בין שתי ההסתרות הללו. ובמידה שבה הוא מתחיל להשתוקק לבורא מתוך הנקודה שבלב, באותה המידה מתחיל להתגלות לו האגו. כי אחרת איך יממש את מדרגתו הנוכחית? עליו להפוך את האגו לעליה כלפי הבורא. ואז הוא משתוקק עוד, ומתגלה לו אגו עוד יותר גדול. ומדוע הוא יותר גדול? ראשית, מפני שהוא דן אותו מדרגה מספר 1 שהיא דרגתו הנוכחית. ושנית, כששוב נופל, אז אינו נופל מדרגה 1- לדרגה 2-. אלא נופל מדרגה 1 לדרגה 2-. ובכל הקומה הזו, נראה לאדם שהוא נעשה יותר גרוע. ואז הוא שוב מתגבר, והופך את האגו לעלייה לדרגה שתיים, וכך מגיע לדרגה הבאה.
שרטוט 1
אבל כל האגו נפרש על פני 125- מדרגות, שחייבות כולן להתגלות, כדי שהאדם יגיע ל 125+ מדרגות תיקון. ויוצא, שהדרך היא קודם בירידה ואחר כך בעליה, ושוב ירידה ועליה, כמו שכתוב "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". שרק מתוך הרצון של האדם לעלות, הוא מתחיל לרדת, ורק לאחר מכן עולה על פני אותם הרשעים שמתגלים. כזה התהליך מכוח השבירה.
שרטוט 2
מינוס מאה עשרים וחמש מדרגות נמצאות באדם, רק שאינן מתגלות, ולכן האדם חושב שהוא צדיק. וכשמתגלה לאדם המינוס, לא מתגלה כמינוס אישי שלו, אלא הוא מתגלה בו ביחס לכל המערכת. שלא האדם הוא רע, אלא נגלה לו איך כלפי כל המערכת דאדם הראשון הוא נמצא במינוס מאה עשרים וחמש מדרגות של חוסר חיבור, חוסר שירות, חוסר אהבה, חוסר השפעה.
שרטוט 3
וכשמתחיל להתגלות חוסר הקשר, או הליקוי שבקשר, אז הוא מתגלה בכל מיני מצבים, ובתלוי לאילו איברים האדם צריך להתקשר כעת, ובאיזה אופן הם תלויים בו. מכאן, שהמערכת הזו היא חיה, ואי אפשר לאדם לדעת מה יקרה בעוד רגע. ואם נניח, נבנה כעת הקשר שלו עם האזור שנקרא "כבד" באדם הראשון, אז מתוך המצבים הקודמים שלו, אין לו שום אפשרות לשער מה יתגלה עכשיו, איזו צורת הרשעים שבו, איזו שבירה. אלא כל יום הוא אדם חדש.
שרטוט 4
אלא מי הולך בדרך? מי שמקבל את כל המצבים שבאים אליו כאמצעי להתקדמות, שזהו העיקר בעבודה. כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מי שרואה בכל התהליך שומרי המלך, שלכאורה דוחים אותו. אלא שאינם דוחים אותו, כי אם שומרים על המלך, שהאדם יבוא אליו מצויד נכון. ולכן אדם צריך לראות את עצמו רק אם הוא מכון לאותה המטרה, וחוץ מזה לא איכפת לו כלום. שכל דבר אדם צריך לקבל בחשבון, חוץ מ"צא" מהדרך. לכן אסור לאדם לעבוד לפי החשבונות והתמונות, מה שהוא מרגיש או רואה, כי אז לבטח לא ימצא להן הצדקה.
שרטוט 5
וגם העולם יכול לבוא ולהתחיל להתווכח עם חוכמת הקבלה, מה זה שיש בעולם, אי צדק, וסבל, וישועה? כי כל מי שאינו מכיר את המערכת, שעדיין לא פסע בה כמה צעדים, ולא הרגיש שהוא נמצא בקשר עימה ועם הכוח העליון, ולא מבין איך הדברים מסודרים בעולם, ודאי שיהיו לו טענות אפילו מתוך ההרגשה המזערית שלו בעולם השבור. והטענות הן עוד יותר מזה, ש"תסבירו לי גם באיזה עולם אני נמצא". אבל מי שמפיץ את חוכמת הקבלה אסור לו להתווכח עם האנשים, אלא כל הדרך היא למעלה מהדעת. לכן אם יש לאדם נקודה שבלב, שנמצאת למעלה מהדעת, למעלה מהלב, אז אפשר לעבוד עליה כדי לחזק אותה, להוציא את האדם מה"לב", שיזדהה עם הנקודה, ויפתח אותה. אבל אם אין לו נקודה שבלב, ושואל הוא מתוך השכל ומתוך הרגש, אין טעם לדבר איתו. כי איך יוכל להביט במציאות מזוית אחרת?
ואם אצל הלומד מתגבר ה"לב", הרצונות הרעים, כוח השבירה, אז הוא נזרק מהנקודה שבלב בחזרה אל הלב, ומתחיל לומר, כמה הוא מרגיש רע, ולא מוצא שום צדק. ואז נמצא כמו כל העולם, שזה נקרא "נפילה". ועליו לשוב ולהיכנס להילוך הנכון, ללימוד, לקבוצה. וכשמתחבר לאט לאט לנקודה מתוך הרשעים שהתגלו כעת, הוא עושה כבר בירור חדש, ותיקון.
איך הקבוצה יכולה להתכלל עם חסרונות חיצוניים של עם ישראל ואומות העולם?
החברים עובדים באהבת חברים, כדי לקבל מהקבוצה כוח הערבות, ובמידה שמסגולים לכך, במידה שיש בה הכוח הקבוצתי, והם מצוידים בכוח הערבות, באותה המידה הקבוצה יכולה ליצור ולייצב את הפנייה שלה לעולם יותר חיצון, היינו לבחינות ישראל חיצוניים. שאם יש בהם נקודה שבלב, אז נדרש להפיץ להם את החוכמה, שיבואו ויתחברו עם הקבוצה לכלי אחד.
ואם אין להם נקודה שבלב, אז צריך להשפיע להם בדרך אחרת, שיצטרפו באיזו צורה לתהליך, וישייכו את עצמם לפנימיות, לקבוצה. כי בזה יהיה רווח הדדי לקבוצה מהחיצוניים, ולחיצוניים מהקבוצה. בדומה למערכות רבות שקיימות במציאות, שהן צריכות לחלק חיצון, והחיצון משייך את עצמו אליהן. כך יהיה עד גמר התיקון, וגם בגמר התיקון, אומר בעל הסולם, יהיו אנשים שיסכימו להיות בחברה, אפילו ללא הבנת מטרתה. כי להם אין המסוגלות להבנתא דליבא, להבנה שבלב, שהלב מבין.
ובמידת יכולתה של הקבוצה לבנות את עצמה נכון, ולבנות את המסר שלה לעולם, עליה לחפש בעולם את החלקים שהם אמנם אגואיסטיים, אבל יותר קרובים אליה מבחינת האידיאה. לכן כיוון ההפצה הראשון הוא בורא, לאדם שיש לו נקודה שבלב. אם לא בורא, הכיוון השני הוא קהל היעד של ארגונים או אנשים אלטרואיסטיים מלידה שעוסקים בפעולות "השפעה" חיצוניות. וקהל היעד השלישי והאחרון, הוא אלה שאין בהם לא זה ולא זה, שהם מתחלקים להרבה דרגות.
מכל זה יוצא, שאם הקבוצה נכללת מהחיצוניים במידה המבוקרת שהיא מסוגלת לה, זאת אומרת, אם החברים בכל כוחם עובדים בתוך הקבוצה, ורק ענף קטן ממנה מוציאים לשירות החיצון, אז התועלת היא שבמידת אותה העבודה החיצונית, הקבוצה הופכת כלפי החיצוניים לדרגה יותר עליונה. ועל ידי זה היא זוכה לקבלת עזרה אחרת מלמעלה, והתהליך הופך להיות כמו העליון כלפי התחתון.
על כל פנים, כללותם של החיים בזמננו, שנמצאים אנו ב"עת לעשות", מסודרים כך שכולם מרגישים שללא ההפצה והתיקון כללי, אין ולא תוכל להיות שום שייכות לחיות דקדושה.
מה המדד של אדם לבדוק האם הוא ב"צא" או בדרגה 10- בדרך?
קובע רק היחס שלו לקבוצה, כי ממנה בלבד הוא מקבל כוחות. אם אדם יושב בבית, מבלי להשתייך לקבוצה, אז הוא נמצא בהמתנה. ייתכן שמתקדם, אבל מתקדם במישור שלו, ולא עולה למעלה ממנו. כי העליות הן בעליית הקשר עם הקבוצה, עם הנשמות האחרות. היות שלא נשברה כל נשמה ונשמה, אלא נשבר רק הקשר בין הנשמות, ולכן אם מהקשר הזה האדם מקבל תגובה שלילית, שמתגלה לו עד כמה הוא רע כלפיהן, עד כמה אינו תורם להן, כמה נמצא הוא כקודר החור, הגם שכולנו קודרים חור כל הזמן, עד שמגיעים ל"רבי שמעון מן השוק", מכל מקום, אם בזה מתגלה לו השלילה, זה סימן שהוא בדרך. כי רק כשמתגלה לאדם חוסר הקשר שלו עם הנשמות האחרות זה נקרא "קילקול". וכל יתר הקילקולים אינם שייכים לשבירה, אלא כמוהם כמו שהפסידה קבוצת הכדורגל שהוא מעריץ.
במה אדם שירד לדרגה 10- מבטא את הקשר שלו לדרך?
במה שמסוגל. אם מהשמים מסדרים לאדם מצב כזה, שהיום הוא נמצא כל כך ריקני, ומפורק מבפנים, ומרגיש את עצמו שקוע בביצה, אז לסחוב את הגוף שלו, ולהביא אותו לקבוצה, זו נקראת מאה אחוז היגיעה שהוא נותן. כי מה עוד יש לו לעשות? את כל היתר הוא איננו מרגיש. אלא "כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות, עשה".
בדומה לרבי שמעון מן השוק, שלא מתגלה לו העבודה ב"עתיק", שצריך לעלות לדרגות רדל"א ושם לפעול. אלא מתגלה לו שמעון מן השוק, שצריך לעשות תיקון ממש בין האבטיחים שמוכר. זאת אומרת, צורת הגילוי היא "שמעון מן השוק", שבמקום הזה, ובלבוש כזה מתגלה לו העבודה. לכן אם מתגלה לאדם העבודה בכך שמרגיש שיצא לו האוויר מהגלגלים, והוא שום דבר מלבד גוף פגר, אז שבזה ישתתף, ויעבוד עם מה שנותנים, כי אין לו ברירה אחרת. ומה יעשה בעבודה? יזרוק את עצמו לקבוצה, וזהו.
בעל הסולם מרבה לכתוב "בעזרת ה' יתברך", על מה הוא פונה לעזרתו של ה'?
החכמים לא סתם הנהיגו את התוספת "בעזרת ה'", כי הרי משך כל הדורות, עד אמצע המאה התשע עשרה, היו כל הרבנים מקובלים בעלי השגה כזו או אחרת. ורק מסוף המאה התשע עשרה, והשיבה לארץ ישראל בעלייה הראשונה, פסקה הקדושה מישראל, למעט בבעלי השגה יחידים. לכן החלוקה היא, כמו שאמר גם הרב"ש - עד השל"ה הקדוש (אמצע המאה השבע עשרה) נכתבו כל הספרים ברוח הקודש, כי המחברים כולם היו בעלי השגה שעליה הם התבססו. ומאמצע המאה התשע עשרה היו אמנם עדיין בעלי השגה, אבל מתחילת המאה העשרים החל להעלם העניין בהדרגה, ונותרו רק עשרות בודדות של מקובלים. עד שבימינו הגענו למצב, שלהוציא המקובלים הנסתרים שמתפקדים בהכרח, אין מקובלים גלויים.
הסיבה שקבעו החכמים את התוספת "בעזרת ה' יתברך", היא מטעם שמדובר במטרת הבריאה ובסיבתה. שאם קושרים תחילה וסוף "בעזרת ה' יתברך", מכוונים לכך שהכל בא כעזרה ממנו, והכל חוזר אליו כתוצאה מעבודת האדם בעזרתו של ה'. ובזה האדם כולל את עצמו תחת החוק הכללי של הטבע, שמסובב לו את כל הסיבות, והמקרים, והכוחות. ועל האדם רק לערוך חשבון, שאמנם נראה לו כאילו עורך אותו בבחירה חופשית, בצורה חופשית מכל הכוחות הפועלים בטבע, ובכל זאת, גם על זה הוא אומר "בעזרת ה'". שבדרגה הבאה יגלה, שהכל היה כתוב, וחתום, ומוחלט מראש.